דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י                             תל-אביב, 23.5.1936

 

לא למדנו את הגורם הערבי במידה מספקת ולא ידענו להעריך את עצמאותו. כנגד זה מפריזים אנו לאין שיעור בהערכת תפקידה של הממשלה במה שמתרחש במחנה הערבי.

הייתה לי הבוקר שיחה עם ג. פ. [גד פרומקין],[1] שהיו לו כמה פגישות עם ערבים בימים אלה. הוא נפגש גם עם מוסא אל-עלמי באמצעות מוצטפא אל-ח'אלדי. לפני פרסום ה"שדיול" דיברו אישים ערבים אלה בעיקר על הפסקה זמנית של העלייה כעל מוצא מן המצב. ג. פ. אמר להם שדבר זה לא ייתכן. השיחות נמשכו גם לאחר שנתפרסם ה"שדיול", ועכשיו תבעו הם מג. פ. שייעץ להם מה לעשות, איך למצוא מוצא.

בן-שיחו של ג. פ. אמר: "אם תראה איש מאבד את עצמו לדעת, האם לא תרוץ לעכבו?" אמר ג. פ.: "אם אראה שאב אינו רץ להציל את בנו המאבד את עצמו לדעת, מדוע עלי להתערב?" הוסיפו ואמרו, שאחרי שהארץ תשקוט ינסו לחפש מוצא. בינתיים הביע אחד מהם את דעתו על-דבר אפשרות של הסכם בשאלות המשטר, הקרקע והעלייה. בנוגע לקרקע מציע הערבי הנ"ל שהיהודים יקבלו על עצמם התחייבות לא לקנות קרקע במשך 10 שנים. בנוגע לעלייה - נכון הוא לספק את היהודים בזה שהעלייה תימשך בגבולות שייקבעו לתקופה של 10 שנים. עם תום התקופה הזאת ידונו מחדש. לדעתו של אותו ערבי, כעבור 10 שנים יהוו היהודים 40% מתושבי הארץ, ובמספרים אבסולוטיים: 800,000 יהודים לעומת 1,200,000 ערבים. מספר היהודים בעשר שנים יוכפל. מספר הערבים ב-10 שנים יגדל בשליש. לגבי המשטר הוא מציע כניסה משותפת של יהודים וערבים לאדמיניסטרציה. לדעתו ישנן מחלקות שבראשן עומדים אנשים בלתי-מוכשרים ובמקומם צריכים לבוא בעלי כישרונות יהודים וערבים. הוא הסכים לעיקרון שלמנהל ערבי יהיה סגן יהודי, למנהל יהודי סגן ערבי, למנהל אנגלי – שני סגנים, יהודי וערבי.

לי אמר ג. פ., שהוא בעד 20% של עבודה ערבית במשק העברי בכפר ובעיר, ושמניעת החרם על הערבים תמנע חרם על היהודים ועל התעשייה העברית, שאינה יכולה להתקיים, לדעתו, בלי השוק הערבי (אגב, אני רוצה להעיר ל"דבר": לא ייתכן ש"דבר" ינהל תעמולה נגד קייטנות בלבנון ויניח שלבנון תמשיך בכל-זאת לקנות את הגרביים של "לודזיה".) ג. פ. השיב לערבי, שהצעתו בענייני קרקע אינה באה בחשבון, אבל הוא מוכן להציע עיקרון קבוע: קונים מהערבי רק 80% מאדמתו, 20% משאירים לו. אמרתי לג.פ. שיש עיקרון אחר: אי נישול. ג. פ. חושב שיש תקווה להמשך המשא-ומתן. הערבי הבטיח לבוא אליו עם תשובה להצעות ששמע.

שיחה זאת אפשר, לדעתי, לסכם כך: עלמי וח'אלדי מוכנים, כנראה, להסכים לעלייה לא קטנה. הם מבינים שאפשר וכדאי להשיג יחד עם היהודים משהו ממשי מן האנגלים. ייתכן שיותר קל לערבים לוותר תוך הסכם ליהודים מאשר לוותר מאונס לאנגלים.

אין אנו צריכים להחמיץ שום אפשרות של פגישה עם ערבים. לשיחות איתם יש ערך, זה זורע ספקות בלבם, ופעם עוד ישתקפו הדברים. אך אנו נתבע מאנגליה מה שצריך לתבוע מאנגליה, ומהערבים מה שצריך לתבוע מהערבים. בלי תיווך ובלי מתווך.

בנוגע לנציב, מסכים אני בהחלט לדעת רמז[2]. התביעה להחלפת הנציב צריכה לרדת מסדר-היום. אם יחליפו אותו לא נצטער ביותר, אבל איננו יכולים לעשות שני דברים בבת-אחת: גם ללחום נגד האיש וגם לנהל משא-ומתן איתו. המלחמה להחלפתו היא מלחמת שווא. אין זאת אומרת כי איננו צריכים לבקר אותו באופן החריף ביותר על כל דבר המכוון באופן ישיר או בעקיפין נגדנו. עשינו זאת כל הזמן ונמשיך גם להבא.

[---]

בנוגע לשאלות הפוליטיות הגדולות: על חזונות גדולים אפשר לשוחח, אבל חזון איננו עניין למשא-ומתן. האנגלים יסרבו לנהל משא-ומתן כזה. בשיחות איתם צריך לדבר על עניינים ממשיים, אלה או אחרים, ובלבד שיהיה ברור להם כי אנו חושבים על דברים גדולים. וצריך להגיד להם כי כל מה שאנו רוצים יקום. זאת היא שאלה של קצב בלבד, אך שאיפתנו תתגשם בין אם ירצו ובין אם לא ירצו.[---]

 

הערות