דברים בישיבת הנהלת הסוכנות - ירושלים, 22.5.1936
שם הספר  יומן מדיני 1936
שם הפרק  דברים בישיבת הנהלת הסוכנות - ירושלים, 22.5.1936

 

 

דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                                      ירושלים, 22.5.1936

 

אני מוכרח להודות שזה עלה לי במאמץ נפשי לא קל להיעקר מהזרם הסואן של המאורעות, כדי להשקיף על הדברים ביתר הכללה. לפני ימים אחדים הייתה לי שיחה עם יהודי אחד חשוב בארץ, ויהודי זה אמר שמוכרחים למצוא פיתרון לשאלה הערבית, מוכרחים להגיע לאיזה הסכם. אמרתי שאינני מאמין שנוכל להגיע לאיזה הסכם בזמן הקרוב. הוא אמר שמוכרחים להגיע להסכם בזמן הקרוב, אחרת הסכנה גדלה והולכת. אמרתי, אני יודע שהסכנה גדולה, אולם אין די בסכנה שישנה כדי להגיע לידי הסכם, כי יש שאלות ללא פיתרון. היהודי אמר שאין שאלות ללא פיתרון. אמרתי, שאלות ללא פיתרון אלו שאלות שרק הזמן יפתרן, אך אין רואים בדיוק מה יהיה הפיתרון.

אני חושב שאת שאלת ההסכם בינינו ובין בריטניה וגם את שאלת ההסכם בינינו ובין הערבים רק הזמן יפתור. ופיתרון שתי שאלות אלו תלוי בראש וראשונה בגידול כוחנו בארץ. אינני חושב שנשיג הסכם מושלם בינינו ובין בריטניה לשם גידול כוחנו בארץ. הסכם מסוים הרי יש בינינו. יש מנדט ויש הצהרת בלפור, ומפעם לפעם משיגים אנו דבר-מה מבריטניה. ייתכן שנשיג במשך הזמן דברים הרבה יותר גדולים ממה שהשגנו. לאמיתו של דבר, גם עד עכשיו השגנו דברים לא קטנים, למרות שרצינו להשיג יותר. אבל אינני מאמין שנשיג חוזה או הסכם על עזרה בריטית גדולה להתפתחותנו, ושמאז ואילך נעסוק רק בהוצאה לפועל. אינני מאמין שנשיג הסכם עם הערבים לשם גידול כוחנו בארץ. אבל אני מאמין ובטוח שבשלב ביניים מסוים בעתיד, לאחר שנהיה יותר חזקים, נגיע לידי ברית יציבה עם בריטניה ככוח עם כוח, ונגיע לידי ברית יציבה עם הערבים ככוח עם כוח. תנאי לכך, שנהיה בעיני הצד שכנגד לא רק פוטנציה של כוח אלא כוח ממשי. אינני חושב שלעולם יהיו יחסינו עם הערבים כהר-געש, ויחסינו עם האנגלים חסרי בסיס מוצק. אני בטוח שנגיע אי-פעם להסכם משולש בין שלושת הגורמים שיש להם אינטרסים בארץ-ישראל.

[---]

אני מאמין, שבריטניה מעוניינת שנהיה כאן ונתחזק. השאלה רק באיזו מידה. אני חושב שבריטניה עוד לא הגיעה למסקנה סופית. דבר זה תלוי בעיקר בכוח ההתמודדות שלנו, הכלכלית והפוליטית, עם השלטון פה ובלונדון. עלינו להביא אותם לידי הכרה שאנחנו מסוגלים לעשות פה דברים גדולים, ושהם לא יוכלו לעצור בעדנו, לכן כדאי להם יותר להתפשר איתנו, לעזור לנו ולהפיק מזה תועלת. ביסוד הצהרת בלפור היה לא רק הרצון לעזור לעם היהודי, אלא תפיסה מסוימת של אינטרס בריטי.

אינני חושב שהמדינאים הבריטים (וגם לא המדינאים שלנו) ראו מראש באיזה אופן יתפתח ואיזו צורה ילבש האינטרס הבריטי בגידול כוחנו בארץ. אז חשבו שבריטניה מעוניינת שיווצר בארץ-ישראל יישוב יהודי גדול, נאמן לה. הדבר היה קשור כמובן בהבטחת תעלת-סואץ ובחיפה. אגב, חיפה הייתה עמדת מפתח בפוליטיקה הבריטית כבר מראשית המלחמה, עוד לפני הצהרת בלפור ולפני חוזה סייקס-פיקו.[1] מתעודות סודיות שפורסמו על-ידי הסובייטים מתברר, שכבר אז נקבע שחיפה מוכרחה להיות לאנגלים. אבל בינתיים קרו דברים שלא יכלו לראותם מראש.

בשלב מסוים התווכחנו בשאלה אם באמת דרושה ארץ-ישראל לבריטניה כדי להבטיח את תעלת סואץ, ואני זוכר שבקונגרס בקרלסבד [הי"ג, אוג' 1923] ניסה וייצמן להוכיח שבריטניה נמצאת בארץ-ישראל לא רק מטעמים אידיאליסטיים. כל אותו ויכוח בינינו נבע מהמציאות הפוליטית בבריטניה. הלך הרוח ששרר אז בין המומחים הצבאיים הבריטיים היה שאין בריטניה זקוקה עוד לארץ-ישראל כדי להגן על תעלת סואץ. אפילו אם ייאלצו לצאת ממצרים, די להם אם יעמידו חיל מצב מעברה השני של תעלת סואץ (בסיני), ואין צורך שבריטניה תימָצא בארץ-ישראל. הופיעה אפילו אסכולה פוליטית שדרשה לצאת מארץ-ישראל. והנה נתחדש משהו שאומנם לא פתר את השאלה אם ארץ-ישראל נחוצה להגנת תעלת סואץ או לא, אבל הסיר אותה מעל הפרק: התפתחות האווירונים ודרכי האוויר, שאי-אפשר היה לחזותה מראש בימי הצהרת בלפור, שבה והעמידה את ארץ-ישראל כנקודת מפתח בדרכי האימפריה הבריטית – כמו שחפירת תעלת סואץ העמידה בשעתה את מצרים במרכזה של הדרך האימפריאלית.

עכשיו אין לדבר על קשר עם הודו, עם המפרץ הפרסי ועם עיראק בלי שלטון על ארץ-ישראל.

גורם נוסף לאינטרס בריטי בקיום כוח יהודי בארץ נוצר כתוצאה מעבודתנו. אנחנו גילינו בארץ-ישראל כוח יצירה כלכלית המהווה מקור לא מבוטל של הכנסה. בעזרת האוצר של ממשלת ארץ-ישראל, שמרבית כספיו באה מהמיסים שלנו, עלה בידה של בריטניה ליצור כאן עמדה אחרי עמדה בשביל האימפריה הבריטית כולה.

א. למשל האדמיניסטרציה בארץ-ישראל, העולה בכסף רב, ושבלעדינו לא הייתה הארץ יכולה להחזיקה בכוחות עצמה, והייתה נזקקת לתמיכות גדולות מהאוצר הבריטי. אין פירושו של דבר רק אדמיניסטרציה גדולה בשביל ארץ-ישראל, אלא עמדה אימפריאלית רבת חשיבות במזרח;

ב. לא זו בלבד שנמל חיפה נבנה בכספינו [---] אלא שלא היה נבנה אלמלא הצהרת בלפור. [---] זיכרו-נא באלו קשיים נתקל בניין נמל סינגפור, על איזו תעמולה עוינת צריכה הייתה הממשלה הבריטית להתגבר כדי לבנות את המבצר הזה, כמה פעמים עמד העניין לדיון בפרלמנט. החליטו לבנות, ובאה ממשלת פועלים והפסיקה את הבנייה לשנים, ורק לאחר שעלו שוב השמרנים לשלטון ניגשו שנית לבנייה. כל זה היה מלווה בזעזועים קשים מאוד. אם כתוצאה מהתפתחות כלכלית טבעית נבנה נמל, והוא משמש בה בעונה גם כמבצר אסטרטגי, הרי זה הרבה יותר נוח. בחיפה בא להם הדבר בהיסח הדעת כביכול, מין רווח שלא עמלו עליו (increment unearned), שהאימפריה הבריטית זכתה בו מתוך עבודתנו-אנו בארץ. אם מחר תהיה האימפריה הבריטית זקוקה לנמל בעקבה – ואם האנגלים רק יבינו זאת – הרי אנחנו נבנה את עקבה בלי שבריטניה תוציא עליה פרוטה. [---]

אינני חושב, על-כן, שהם יבטלו את הצהרת בלפור ויפסיקו את העלייה. השאלה היא רק באיזו מידה יתנו לנו לגדול. בנוגע לזה עוד לא הגיעו למסקנות.

מצד אחד הם מעוניינים בגידולנו, ולכן אינם יכולים להפסיקו לגמרי,

ומצד שני הם רואים כל מיני סכנות ויש להם פחדים.

אני מסכים לניתוחו של בן-גוריון בעניין זה. אין ספק שהם פוחדים מפני היהודים. לו הייתה הארץ ריקה, ללא ערבים, גם אז היה עליהם "טרור יודאיקוס" – פחד היהודים. תוהים הם אם העם הזה מסוגל לנאמנות. חוששים הם פן מחר "יהיה לצרינו", פן שוב ירצה להיות "עם לבדד ישכון" ויתמרד כפי שהתמרד נגד רומא. על אחת כמה וכמה כשהארץ אינה ריקה והלחץ הערבי נוסף לפחד מהיהודים. למשל, המצב שנוצר לאחר הכיבוש האיטלקי בחבש. עקב סכנת ההתפשטות האיטלקית, מעוניינת בריטניה בעמדה חזקה בארץ-ישראל ולשם כך בהתפתחותנו. אבל מצד שני חוששת היא שאיטליה תנצל את הניגודים בינה ובין הערבים ותתקע טריז בינה לבינם. לכן מנסה היא להשלים עם הערבים וזה עלול להיות על חשבוננו. [---]

מציעים שניוועד עם הממשלה הבריטית סביב "שולחן עגול" כדי לברר מהם, לאמיתו של דבר, האינטרסים של שני הצדדים. אינני חושב שבירור כזה ישיג את מטרתו. דיבור על מטרות מחייב גילוי-לב. נניח שאנחנו מסוגלים לגילוי-לב, כלום מסוגלים לו הבריטים בדברם על מטרות סופיות? הם לא יחלקו איתנו מחשבותיהם. גם לו ידעו היטב מה רוצים הם שיהיה פה כעבור שנים, לא היו מניחים את כל קלפיהם על השולחן. אינני יודע איזו ממשלה עושה כדבר הזה. אינני יודע אם אנחנו היינו עושים זאת לו היינו כאן מדינה. מה גם כשאינם יודעים בדיוק מה יהיה פה ומה ירצו כעבור כמה שנים.

היש במשרד המושבות איזה ארגז, ובו קלף, שכתוב עליו כל מה שבריטניה תרצה בארץ-ישראל? היודע מיניסטר המושבות מה תרצה בריטניה בעוד כמה שנים בארץ-ישראל – אחוז היהודים כך וכך, שלטון לערבים כזה וכזה, קשר עם עבר-הירדן בצורה כזו וכזו, וכו'? - בשום אופן לא. לגביהם, יש במצב הנתון דברים קבועים ויש דברים רבים שאינם קבועים. קודם כל, מעוניינים הם בצינור-הנפט, בקשר עם הודו, במצרים וכו'. בכלל, מעניין אותם כל מה שנחוץ כדי לשמר דבר פרגמטי מסוים במשטר נתון. המעוניינים הם בפירוד או בשלום בין יהודים לערבים? אין לקבוע. אומרים הם לעצמם: אם יש פירוד – ננצל אותו, ואם יהיה שלום – ננצל גם אותו. פוליטיקה זוהי תורת הניצול ההדדי, ובריטניה תנצל כל מה שיהיה.

אני מניח שאחת המחשבות במשרד המושבות, וגם בממשלה פה, היא שצריך להיות מוכן גם לחיסול קרוב של המנדט.

אם, למשל, ייחתם בקרוב חוזה בין סוריה וצרפת (חוזה בין עיראק ובריטניה כבר ישנו), במצרים תהיה ממשלה עצמאית (גם עכשיו יש שם כבר מידה מסוימת של עצמאות), ועבר-הירדן תתפתח יותר כמדינה עצמאית, הרי, חושבים הם, גם באופן פורמלי לא נוכל לעמוד בפני לחץ הערבים בארץ-ישראל ובארצות השכנות, ועלינו לקצר את החזיית שלנו בארץ-ישראל... לשם כך נחוצים להם שני דברים:

קודם כל, נחוץ גוף שאפשר יהיה לנהל איתו משא-ומתן, זאת אומרת ממשלה מקומית. צריך אפוא להקים את עוּבַּרוֹ – כלומר את המועצה המחוקקת – בעוד מועד. אין לי ספק שזהו אחד המניעים לתוכנית המועצה המחוקקת.

שנית, צריך שיוכלו לומר שהבית הלאומי היהודי כבר קיים, ויסתמו בכך את פי כל הטוענים. בעצם, שמעתי גם מפי הנציב שהבית הלאומי היהודי כבר קיים. בחוכמתו כי רבה לא אמר לי שזוהי דעתו, אבל הוא אמר שהערבים טוענים כי הבית הלאומי היהודי כבר קיים, ולא הוסיף מצדו שזה nonsense (דברי הבל). ייתכן שחיכה לתשובה ממני. [---] קודם-לכן לא היו הערבים מוכנים להודות בקיומו של בית לאומי יהודי. הם אמרו: ארץ-ישראל היא ארץ ערבית, יש בה גם יהודים, אנחנו מוכנים לתת להם זכויות כיחידים, אבל בית לאומי יהודי איננו ולא יהיה.

[---]

בכלל, מי שחושב שיש לאנגלים הלכות פסוקות ביחס לארץ-ישראל והכל כבר כתוב וחתום, אינו אלא טועה. הפוליטיקה שלהם נקבעת משלב לשלב על-פי הנתונים ובהתאם לכוחות הפועלים, וגם בעתיד תושפע מדיניותם ממידת הלחץ שלנו ומיכולת ההגשמה שלנו. אינני חושב שיש טעם לנהל איתם משא-ומתן על המטרות, ואינני מאמין שנגיע איתם להסכם על תוכנית פעולה משותפת – שנלך, כביכול, בצמד אחד עם בריטניה. יכול להיות שיעלה בידנו בעתיד להניע את בריטניה לעזור לנו יותר, אולם אינני חושב שנשיג זאת כתוצאה מהסכם איתם, אלא כתוצאה מהיאבקות מתמידה על עניינים.

אנחנו מוכרחים לפתוח עכשיו בהתקפה מדינית גדולה – הן פה והן בלונדון. עלינו לשכנע אותם שאנו מתכוונים ללכת בגדולות ושנשיג מה שאנחנו רוצים, בין בעזרתם ובין למרות רצונם, ועל-כן מוטב להם אם ילכו איתנו.

[---]

מילים מועטות בנוגע לעבר-הירדן. לדעתי עוד לא הגיע הזמן לפתוח במשא-ומתן בשאלת עבר-הירדן. עדיין כוחנו אינו מספיק לכך. הרי זה אחד האגוזים הקשים ביותר – ביחסינו עם הממשלה – שיהיה עלינו אי-פעם לפצח. בנקודה זו גיבשה כנראה הממשלה עמדה שלילית נוקשה, אם כי בשיחות הניח הנציב פעמים אחדות שתהיה אפשרות של התיישבות יהודית בעבר-הירדן בקנה-מידה מצומצם. מבחינתה של בריטניה הרי זה עניין פוליטי חמור מאוד. עבר-הירדן נכלל בין הטריטוריות שבהן הובטחה עצמאות לערבים בהצהרת מק-מהון,[2] כשם שאין כל ספק שארץ-ישראל המערבית אינה נכללת בתחום אותן הטריטוריות. אם יש סתירה בין הצהרת בלפור ובין הבטחות מק-מהון, הרי זה בנוגע לעבר-הירדן. ובעצם, הכריעה כבר בריטניה בנקודה זו לטובת הבטחת מק-מהון ובניגוד להצהרת בלפור.

בוועידת קהיר בשנת 1922 הבטיחו ארץ זו לערבים, וביטלו את תוקפם של סעיפי הבית הלאומי שבמנדט לגבי עבר-הירדן. ולא זו בלבד שהבטיחו את עבר-הירדן לערבים, אלא אף קיימו את הבטחתם. פתיחת עבר-הירדן להתיישבות יהודית פירושה, אפוא, מבחינתם, הפרת הבטחה מקוימת. מאותה שעה שפותחים את עבר-הירדן להתיישבות יהודית מתחילים בעצם לשנות בה את המשטר. יותר קל ליהודים להיות לרוב בעבר הירדן מאשר להיות לרוב בארץ-ישראל המערבית. כאן צריך שיהיו מיליון כדי להיות לרוב, בעבר-הירדן יספיקו לכך 400,000. לו היו בעבר-הירדן כמספר היהודים שישנם בארץ-ישראל המערבית, הרי כבר כיום היינו שם רוב. אבל האמת היא, שעוד הרבה לפני שהיהודים יגיעו שם לרוב, ישתנה המשטר בעבר-הירדן: מייד בבואם יתבעו המתיישבים היהודים להכיר בשפה העברית וידרשו הגנה לחייהם ולרכושם. הממשלה הבריטית לא תוכל לטעון שיסתפקו בהגנת "חיל הספר" הערבי. היהודים ידרשו או הגנה עצמית או הגנה על-ידי האנגלים. הוא הדין במשפט. פירושם של דברים – שינוי משטר העצמאות הערבית של עבר-הירדן. בריטניה אינה מוכנה עתה לכך גם מבחינת פקעת יחסיה במזרח התיכון. בעיראק מנסרות מחשבות על ברית עם עבר-הירדן. מצד שני, עדיין לא ויתר אבן סעוד[3] על עקבה. אבן סעוד עלול לטעון: "אני מוכן אולי לוותר על עקבה לטובת מדינה ערבית, אבל לטובת מדינה העלולה להיות בית לאומי יהודי אינני מוותר". ויש להם, לבריטים, צרות גם מאיטליה. כל עוד לא סידרו את ענייניהם אלה, יסרבו לבוא איתנו בדברים בשאלת עבר-הירדן. תשובתו הקטגורית של הנציב לבן-גוריון בעניין זה הייתה: "Transjordan – not "today. פירוש הדבר, שרק נטיח את ראשנו בכותל אם נציג עתה את השאלה למשא-ומתן ענייני וניתקל בסירוב. יחד עם זאת, לא תיתכן שום פגישה רצינית עם הממשלה שלא נגיד בה כי עבר-הירדן מוכרח להיות שדה התיישבות עברית לעתיד לבוא. צריך שידעו כי העניין הוא רציני מאוד בשבילנו, וכי אי-פעם יהיה עליהם לפתור את השאלה בכיווּן זה.

[---]

טענתנו היסודית היא שבשבילנו ארץ-ישראל היא הארץ היחידה, ובשביל הערבים אין היא ארץ יחידה. קיומו הלאומי, עצמאותו ועתידו של הגזע הערבי אינם תלויים בארץ-ישראל. קיומנו הלאומי, היותנו לעם, כלומר לאום שיש לו קיום ממלכתי, תלויים בארץ-ישראל. (אין, אגב, צורך להשתמש דווקא במילה state, המרגיזה חוגים שונים. באומרך - world the in nation a be want to Jews - אומר אתה בעצם מדינה בלי להשתמש ב-state. לא כל state היא גם nation. למשל, אם איזו מושבה שיש בה אוכלוסיית ילידים וקומץ של אנגלים מקבלת עצמאות, אין היא נהפכת על-ידי כך ל-nation. אבל כל nation הוא גם state). אם אומנם תקבלנה סוריה ומצרים עצמאות בעתיד הקרוב, תרבה לאין שיעור העצמאות לערבים. מה יהיה על היהודים? אנו טוענים בפני בית-דינו של עולם ומציגים בעיה עולמית. אנחנו דורשים שארץ-ישראל תהיה לנו לא על חשבון קיום ערבים בארץ-ישראל, ולא על חשבון האומה הערבית בכללותה, כי אם על חשבון התביעה של הערבים בארץ-ישראל שיכירו בהם כעם ערבי בארץ-ישראל וכבעל-בית יחיד.

כמובן, צריך לעשות כל מה שאפשר כדי להגיע להסכם ולהשיג שלום עם הערבים, בארץ-ישראל ובארצות השכנות. לא גזלנו ולא עשקנו אותם. הם התרבו והתעשרו פה, עקב עבודתנו, במידה שלא התעשרו בשום ארץ שכנה. תוצאות פעולתנו משכו לארץ-ישראל גם ערבים מארצות אחרות. אנו רוצים בשלום איתם. אולם אם הם אינם מוכנים להסכם, הרי אין אנחנו אשמים בזה, אנחנו לא נוכל לוותר בגלל זה על מפעלנו. ואם הם מתקיפים אותנו בכוח ומשתמשים במעשי-אלימות, אנו דורשים, קודם כל, שהשלטון המנדטורי יעמוד בכוח בפני התוקפנות הזאת, בתקופת המעבר, עד שנוכל לעמוד בכוחות עצמנו. היה בינינו אפילו מי שהציע הקמת דיקטטורה צבאית של הציונות למשך בניין הארץ. בוודאי תשתוממו מאוד כשייודע לכם מי היה זה.[4] מכל מקום, אין זאת אומרת שאנו ששים להשתמש בכוח נגד הערבים.

עלינו לעשות את מקסימום המאמצים כדי להגיע לשלום. אולם מוטב שלא נפנה לממשלה ונבקש ממנה שהיא תפגיש אותנו למשא-ומתן עם הערבים. לו הייתי בטוח שהממשלה רוצה בהסכם בינינו ובין הערבים, על יסוד הסכמת הערבים לעלייה יהודית, הייתי פונה לממשלה ומבקש שתסייע לנו להיפגש עם הערבים. אבל לו הממשלה רצתה בכך, הייתה היא עצמה יוזמת את הפגישה. אם אינה עושה זאת, סימן שאיננה מעוניינת בכך. כל פעם שסיפרתי לנציב על דבר פגישותינו עם הערבים, ניכרה, אם לא במילים הרי במבע פניו, תגובה של קרירות, של אי-אמון וחשדנות. על-כל-פנים זוהי ההתרשמות שלי. כמה פעמים נשאלתי על-ידי הנציב: מדוע אתה נוסע לעמאן? למה לך העסק הזה? אמרתי: אנחנו גורם בארץ-ישראל והערבים הם גורם, ואנחנו רוצים שיהיו לנו קשרים, אנחנו רוצים שהם יכירו בנו. ואז נסתתמו טענותיו. כאשר מסרתי לו בתחילת המאורעות על פגישות בן-גוריון עם אנטוניוס,[5] אמר: אין לו כל ערך וכל השפעה. אמרתי: חשוב לנו גם ניסיון של הסכם אינטלקטואלי.

במצב כזה אסור לנו לפנות לממשלה שתזמן אותנו למשא-ומתן עם הערבים. אם הממשלה מסדרת פגישה כזאת והיא אינה מצליחה, הרי האחריות לכישלון עליה. אולם אם אנחנו פונים לממשלה בבקשה לעשות זאת והעניין ייכשל, תחול האחריות לכישלון עלינו, והממשלה לא תהיה בלתי-מרוצה מהמצב שיווצר. היא תטען: "אתם עצמכם אמרתם שאי-אפשר להמשיך כך, שצריך להגיע להסכם ודרשתם התערבותנו. עשינו מבוקשכם, וההתערבות לא הצליחה. אין לנו ברירה אלא למצוא פיתרונות אחרים". [---] אנחנו צריכים אפוא לעשות כל מה שתלוי בנו כדי להגיע לקשרים ישירים בין יהודים וערבים. חשוב מאוד שתהיה לנו עמדה ברורה לגבי הפיתרון שאנחנו רוצים בו לאורך ימים, ושנוכל להציגה גם בשיחותינו עם הערבים וגם בשיחותינו עם השלטון (שלא יחשבו שתמיד נרצה להישען על כידוניהם). אך עניין אחד הוא הפרוגנוזה לעתיד, ועניין אחר לגמרי להאמין שהפרוגנוזה לעתיד עשויה לשמש פיתרון בהווה. לגבי העתיד, כבר דגלתי ברעיון הפדרציה בשיחות רבות עם האמיר ועם אחרים, שכן זהו בעצם הכרח החיים. כשנבנה פה פעם מדינה יהודית, עם חקלאות ותעשייה מפותחות, מוסדות מדע ותרבות, והארץ תהיה מאוכלסת המוני יהודים, ברור שילכו ויתחזקו הקשרים בין ארץ-ישראל ושכנותיה. [---]

כבר עתה אפשר להבחין במגמת התפתחות כזו, והדברים עוד יתפתחו וילכו, ובסופו של דבר יהיו מוכרחים לקבל גם ביטוי קונסטיטוציוני מתאים. תחילה, ייתכן, תהיה ברית של מכס, אחר-כך יבואו הסכמים בעניינים אחרים, במשך הזמן יסתדר גם הסכם של ביטחון, ולבסוף גם קשרים פוליטיים. לדעתי, עשוי הדבר להיווצר במשך הזמן, אבל להניח שהרעיון הפדרטיבי הינו פיתרון כרגע, זאת אומרת להתעלם מן המציאות. לא אנחנו נהיה הגורם ליצירת הפדרציה. ולעת-עתה אין אנחנו רואים התפתחות ממשית לקראתה. בינתיים זה חלום, זו סיסמה חשובה, אבל עדיין לא מדיניות ממשית. [---] המצב כיום הוא, שעיראק רוצה קודם-כל לבצר את משקה ואת עצמאותה, וסוריה נמצאת תחת מנדט צרפתי. לא בכוחנו לסדר את הדבר. יכולים אנו רק לומר, שאם מישהו עומד למכשול לפדרציה של ארץ-ישראל והארצות השכנות, הרי אין זה אנחנו. יתר על כן, אם תהיינה פעם הארצות השכנות מוכנות לפדרציה כזו – נחפש בשמחה דרך לשיתוף. ברם, אין זה פיתרון למחר-מחרתיים.

מה יהיה בינתיים בארץ-ישראל? בדרך-כלל אנחנו גורמים לשני סוגים של תגובות בין ערביי ארץ-ישראל. ישנם ערבים האומרים: "אם היהודים מתפתחים כך, צריך להתנפל עליהם ולשוחטם, כדי שייבהלו ויפסיקו את העלייה ואת פעולתם". ויש ערבים האומרים: "אם היהודים מגלים כוח התקדמות כזה, סימן שגזירה היא ואין עצה כנגדם; אז אולי מוטב לבוא לידי הסכם אתם ולזכות בטובת הנאה מההתפתחות שהם מביאים לארץ". יש תקופה שבה יד התגובה האחת על העליונה, ויש תקופה שבה יד התגובה השנייה על העליונה. לפי הסתכלותי, הרי בתקופה שלפני ההתחדדות הנוכחית בקשר עם איטליה-חבש, ובקשר עם ההתפרצות במצרים, התגברה דווקא תגובת ההתפשרות. אבל ההתחדדות האחרונה טשטשה את התגובה הזאת והגבירה את השנייה. במחנה הערבי פשתה הדעה כי "עת לעשות!" – צריך לשים קץ להתפשטות היהודים. הנה מתקרבת מלחמה עולמית, וזו תזמן לתנועה הלאומית הערבית שנסה להשיג מה שלא השיגה במלחמת-העולם הראשונה.

אין זאת אומרת, שתגובה זו תשתרר לתמיד. אינני רוצה להטיף אופטימיזם, אבל אני רואה גם אפשרויות של חיזוק רב בשבילנו כתוצאה מהניסיון המר שאנו מתנסים בו. אם ננהל את המלחמה הזאת בתבונה, בכישרון ובמרץ, ואם תהיה גם סייעתא דשמיא, אולי נצליח גם בדברים גדולים. אם אחרי המאורעות בשנת 1929 הייתה בציבור הערבי אכזבה מההנהגה הערבית, הרי עם שוך המאורעות הפעם תתגלה אכזבה גדולה יותר. נכון שהתפתח במחנה הערבי אקטיביזם פוליטי המוני ואקטיביזם טרוריסטי כמעט המוני. אף-על-פי-כן, מאחר שלא ישיגו את מבוקשם במלחמה שהם מנהלים עתה, ועקב הסבל הרב, תשתרר בהמונים מרירות קשה ותיתכן אף התפרצות נגד המנהיגים. על קרקע זו נוכל לזרוע זרעים של הידברות. כבר עכשיו באים אלינו ערבים בהצעות, שמפליא כיצד יכולים הם להציען בימים כאלה. אין זאת אומרת שהמציעים השיגו כבר את חתימת המופתי על הצעותיהם, ואין זאת אומרת שההצעות הן כאלו שאנו כבר יכולים לקבלן, אבל עצם העובדה, שיש ערבים פטריוטים ומשכילים הבאים אלינו היום בהצעות, היא עובדה חשובה.

אם ישנם בשעה זו, כשברחוב הערבי מנסרת הסיסמה של הפסקת העלייה, ערבים המניחים בשיחה איתנו שתוך 10 שנים יוכפל מספרנו עד ל-40% מאוכלוסי הארץ (לדעתם יהיו אז בארץ 2 מיליונים תושבים, ומהם 800,000 יהודים), הרי זו מדרגה, אף כי אנו איננו יכולים להסכים להגבלה כזו.

[---] שני הערבים שדיברו על כך אינם אנשי בצע. הם מכובדים ומקובלים בציבור הערבי כערבים לאומיים, אם כי אינם נתונים בתוך המשחק הפוליטי ואינם עומדים בראש המערכה. כמובן שדיברו איתנו מתוך אמון שהדברים לא יפורסמו.

[---] אומנם, לא כל פגישותינו עם ערבים כאלו הן (ואנו הרבינו להיפגש עם ערבים יותר מכל הנהלה קודמת). היו גם פגישות שונות בתכלית. למשל, משתי פגישותי עם עוני עבד אל-האדי יצאתי בהרגשה, שמנקודת מבטו אנחנו אויבים ושאין שום פיתרון אלא מלחמה, ונראה מי ינצח. אומנם ודאי לו שהוא ינוצח, מפני שלנו הכוח ולנו הכסף ולנו המרץ ולנו האחדות ולנו העתיד. אבל משוכנע הוא בצורך להילחם, כי זוהי הדרך היחידה לגמור את חייו בכבוד. האפשר עוד, שואל הוא, לדרוש ממנו שיסכים לענוד את החבל על צווארו? הוא הוסיף ואמר: "לוּ הייתי במקומך, הייתי ציוני. לוּ היית אתה במקומי, היית ערבי לאומי כמוני". [---]

 

הערות


[1]  חוזה סייקס-פיקו - הסכם סודי שנחתם ב-1916 בתוך מלחמת-העולם הראשונה בין בריטניה וצרפת בדבר החלוקה העתידה של האימפריה העותמאנית ביניהן. בין הגבולות שקבע הסכם זה גם הגבול הצפוני של ארץ-ישראל, שנועד להוות גבול בין תחום השלטון הבריטי ותחום השלטון הצרפתי במזרח התיכון. ההסכם נקרא ע"ש מנהלי המשא-ומתן החתומים על ההסכם – סר מרק סייקס מבריטניה וג'ורג' פיקו מצרפת.

[2]  הבטחת מק-מהון – חליפת המכתבים בין מק-מהון, הנציג הבריטי במצרים, לבין השריף חוסיין במכה, שהתנהלה בפרק הזמן יולי 1915 – מרס 1916 על הקמת מדינה ערבית בתמורה להכרזת מרד ערבי נגד התורכים. הערבים טענו כי במכתבו של סר הנרי מק-מהון מיום 24 באוקטובר 1915 אל חוסיין, הובטחה מטעם הממשלה הבריטית עצמאות לערבים בכל ארצות הערבים, ובכללן ארץ-ישראל. הממשלה הבריטית שללה סברה זו והתמידה בטענה, כי כל עבר הירדן מערבה הוצא במפורש מכלל הבטחת מק-מהון. שני הצדדים עמדו בעקשנות על דעתם באשר לפירוש המוסמך שיש ליתן להבטחת מק-מהון.

[3]  עבד אל-עזיז אבן סעוד (1880–1953). מנהיג הווהאבים, מ-1901 החל במלחמות כיבוש בעזרת הבריטים. ב-1926 שם קץ לשלטון ההאשימי בחג'אז והכתיר עצמו מלך חיג'אז ונג'ד. מ-1932 נקראה ממלכתו ערב הסעודית.

[4]  הכוונה לד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות לפני משה שרת, שבמכתבו לד"ר וייצמן מיום 30.6.32 העלה את הרעיון של דיקטטורה צבאית של היהודים לשם הגשמת הציונות בארץ-ישראל (ראו: חיים ארלוזורוב, "יומן ירושלים", עמוד 333).

[5]  ג'ורג' אנטוניוס 1982–1942) – ערבי נוצרי-אורתודוקסי. בוגר קיימברידג'. מ-1921 עד 1930 היה פקיד של ממשלת המנדט בארץ בתפקידים שונים. לא היה חבר במפלגה פוליטית, אך היה פעיל בתנועה הערבית הלאומית והיה איש-אמונו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. ב-1939 שימש מזכיר כללי של המשלחת הערבית ב"וועידת השולחן העגול" בלונדון. ספרו הנודע: Awakening Arab The. ביתו בירושלים היה מפגש לפקידות הגבוהה ולדיפלומטים. על שתי פגישות בן-גוריון עם אנטוניוס באפריל 1936 ראו: דוד בן-גוריון, "פגישות עם מנהיגים ערביים", עמ' 47–67.

 

העתקת קישור