ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ - ירושלים, 10.5.1936
שם הספר  יומן מדיני 1936
שם הפרק  ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ - ירושלים, 10.5.1936

 

 

ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ                                         ירושלים, 10.5.1936

 

הראיון היה לפי הזמנת הנציב העליון.

 

הוד-מעלתו נכנס לחדר האורחים והציע שנשתה, קודם כל, כוס תה. להערתי, שהשעה קצת מאוחרת לכוס תה, ענה שהוא אכל ארוחת צהריים רק ברבע לפני שלוש. העניינים במשרד אינם בקו השלמות, מודי[1] חולה, ניורוק אינו מרגיש עצמו בטוב והול נתעייף.

"אם זה המצב", שאלתי, "מי אפוא ילך לז'נבה (לישיבת ועדת המנדטים של חֶבר הלאומים)?"

אמרתי, שהעליתי שאלה זו מתוך הנחה שז'נבה [כלומר, חבר הלאומים] עדיין קיימת, מה שנראה מפוקפק לאחר שאיטליה זלזלה בה כל-כך בגלוי,[2] וזאת אחרי שגרמניה ויפן עזבוהַ.

הנציב סבר שעדיין מוקדם להיוואש לגמרי מחבר הלאומים. טעותו של החֶבר היא, שביקש להשיג יתר על המידה. אילו הסתפק בדברים קטנים יותר, היה מצליח להתפתח בדרך יציבה יותר. הצרפתים דרשו תמיד שהחבר יקים לימינו צבא בינלאומי כדי לאכוף את החלטותיו, אבל האנגלים התנגדו לזה.

אמרתי שההצעה הצרפתית אי-אפשר שתהיה לה חשיבות מעשית כל עוד אין אחדות רצון בין המעצמות הראשיות לאכוף את החלטות החבר. אשר להערתו ששאיפות החבר להטיל מרות הן מופרזות, דעתי היא שמוסד כמו חבר הלאומים, שאינו מבוסס על כוח כפייה, אלא על התאחדות מרצון, אין לו תקווה לקיים עצמו בלי אמונו של הציבור בנחיצות קיומו, ואמון זה לא יתקיים בידי החבר אם ישמש רק מכשיר לרישום תקנות בינלאומיות נגד סחר העבדים הלבן ועניינים אחרים כיוצא באלה.

הנציב הדגיש, שקשה לו לחבר לעשות משהו בר-פועל כשאמריקה ומדינות אחרות הן מחוצה לו. אף על פי כן, הוא סבור שיש לחבר עתיד ובלבד שילמד משגיאותיו בעבר.

חילופי הדעות נמשכו עד שנמזג התה. כשישב אל השולחן אמר שהוא פתח ביפו קרב ימי זוטא.

 

פריקת מטענים בתל אביב

 

אמרתי, חייב אני באמת לשלוח לו מכתב-תודה על שהחליט סוף-סוף בעניין פריקת מטענים בחוף תל אביב. אנו מצטערים מאוד שהדבר לא נעשה בשעה מוקדמת יותר, ואנו רואים את הדיחוי כמשגה.

הנציב אמר, שהוא בטוח שבחר בשעה הנכונה למעשה הזה.

אמרתי, מקלחת קרה לגוף מחומם – מרעננת ומרגעת; מקלחת קרה לגוף קודח ומיוגע – מגרה ומרגיזה. בטוחני, שאילו נעשה הדבר לפני שלושה שבועות, שעה שהעלינו את העניין בראשונה, היה זה שובר את השביתה תיכף ומייד. עתה, משניתן לשביתה לאגור כוח תנופה עצום, חוששני מפני תגובה חריפה.

הנציב סירב להסכים. דעתו היא שאילו קיבל הצעתי בשעה שהוצעה לו, הייתה גוררת צרות רעות מאלה שצפויות עכשיו. הוא בטוח בהחלט שלא טעה בבחירת השעה לצעד זה.

כשהנציב אמר "שפתח קרב ימי זוטא", חשבתי שכוונתו ליריות באוויר שנורו מסירת-המנוע "סטידי" (אחת משתי סירות שנועדו תחילה להילחם בעלייה הבלתי-לגלית (נקראה "סטידי" על שם סטיד, מנהל המכס. הסירה השנייה נקראה "טרוסטיד" על שם התובע הכללי) כדי לגרש את הספנים היפואים שיצאו בעקבות האונייה שביקשה להטיל עוגן ליד תל אביב, וזממו לבצע מעשה חבלה, ואילו הנציב הסביר שכוונתו לסידור שקבע, כי אחת מאוניות הקרב העומדות בחיפה תבוא אל מול נמל תל אביב לשם הפגנת כוח.

שאלתי, אגב כך, כיצד מתכוונות תנועות מעין אלו. היש ליטול תחילה רשות על כך מאת הממשלה בלונדון.

ענה בחיוך, שדרכו להודיע דברים כאלה ללונדון לאחר מעשה, אבל מייד פנה למזכיר הפרטי והעיר לו שהפעם שכחו להודיע על מעשה זה ללונדון, והוא מבקש שיזכיר לו זאת שעה שייפגשו עם הול בערב. ושוב פנה אלי ואמר, שעליו להודות לי שהרמזתיו על כך. כי מי יודע, ייתכן שיקרה באונייה משהו חמור, קצין ימי עלול ליהרג, ואז לא יהיה קץ לשאלות כיצד ועל דעת מי נקלעה האונייה לאזור המהומות.

 

השביתה הערבית

 

הנציב אמר, שהוא מניח שאני יודע שחל פילוג ב"וועד הערבי העליון". הדעות נחלקו שווה בשווה. חמישה חברים היו בעד התנערות מכל אחריות למאורעות נוספים והנחת הדברים לגורלם, דבר שיביא, לדעתם, לאנרכיה ולהתגברות מעשי האלימות. חמישה אחרים, המתונים יותר – והוא יודע שאני לא אקבל הגדרה זו, אבל זוהי דעתו הברורה (רמז לעובדה שעמם נמנה גם המופתי) – היו נגד כיוון זה ועמדו על כך שהוועד יישאר ליד ההגה וימשיך בניהול השביתה.

שאלתי אם אין לנציב העליון הרושם, שהרוח החיה ב"מועצת העשרה" הוא היום עוני עבד אל-האדי. הוא נראה לי תמיד טיפוס של מהפכן דוקטרינרי, נוקשה ודוגמטי, עם חוש מציאות מועט.

הנציב אמר, שהייתי מופתע מאוד אילו ידעתי כמה פעמים שינה עוני ביי את דעתו בשבועות האחרונים.

אמרתי, שקצרה דעתי מהבין לתכסיסים של החמישייה השנייה, אלה שהנציב חושב אותם למתונים. איני מבין לאן פניהם מועדות. עד כאן הזניחו כל הזדמנות אפשרית לסיים את העניין ולהציל את כבודם. דחו את ההזמנה ללונדון. דחו את ההצעה להקים ועדה מלכותית. איזה הישג עצום היה זה בשבילם אילו יכלו לומר שהם כפו את הממשלה לפשרה הזאת – הקמת ועדה מלכותית ראשונה בדברי ימי ארץ-ישראל. ואף-על-פי-כן דחו זאת. כל עוד לא פורסם ה"שדיול", עדיין היה להם טעם להמשיך בשביתה עד שתיפסק העלייה.

כאן שיסע הנציב העליון והעיר, שמלכתחילה לא היה בלבם של האדונים האלה צל של ספק שעל הפסקת העלייה אין מה לדבר.

אמרתי, שאפילו היה כך בלבם, הרי כל עוד לא פורסם ה"שדיול" הייתה להם לפחות אפשרות לומר לחסידיהם, שהם, בלחצם, מעכבים את מתן ה"שדיול", ונמצא שכדאי להם להמשיך בשביתה. אבל עכשיו, כשה"שדיול" כבר ניתן, אין לסיסמת המשך השביתה עד שתופסק העלייה שום טעם עוד, שהרי העלייה מובטחת לפחות לארבעה-חמישה חודשים נוספים, ואבסורד הוא לצפות שהשביתה תוכל להימשך עד שתגיע שעתו של "שדיול" העובדים הבא. תוהה אני, מה הדבר שהם מחכים לו עוד כדי שיוכלו לסגת בכבוד.

הנציב משך בכתפיו ולא ענה דבר ברור.

הוספתי, שאילו הייתי המופתי, הייתי מפרסם מניפסט המרים על נס את האחדות והמסירות שגילתה השביתה, אבל אחר-כך הייתי אומר, כי מאחר שהשביתה הביאה לשפיכת דמים, ומאחר שתמיד גיניתי מעשי אלימות, ורצוני למנוע מן הארץ הקדושה קורבנות נפש נוספים, הריני קורא לבני עמי לחדול עתה מתוך ביטחון עז שהכוח אשר הפגינו יעמוד להם להגנת מצבם בעתיד. עמדה כזאת הייתה מקנה לו למופתי כבוד והערכה מצד דעת הקהל בבריטניה.

הנציב ענה שהוא בטוח שאילו היינו, הוא ואני, ב"וועד הערבי העליון", היו העניינים מסתדרים בדרך נבונה יותר. הוא רואה הקלה במצב השביתה, אבל הוא חושש להתפרצויות אלימות יותר בימים הקרובים. הוועד התכנס היום אחר הצהריים לישיבה כדי לנסח הודעה, והוא מניח שיש להם מה לומר בדבר ה"שדיול" ועניין פריקת המטענים.

כאן נסתיימה שתיית התה והנציב הזמינני ללכת אחריו לחדר-עבודתו הפרטי, במקום שכנהוג אין איש מלבדנו נוכח בשיחה.

סדר-היום היה מונח לפניו.

 

"שדיול" העובדים

 

הוא פתח בשאלה אם ד"ר סינַטור[3]כבר קיבל מכתבו של מילס בדבר "שדיול העובדים", ואם אנחנו מרוצים בנוסחה שנקטו שם בנוגע להקצבה המיוחדת של 1,200 סרטיפיקטים.

עניתי שקיבלנו את המכתב והנוסחה מניחה את דעתנו לגמרי. למעשה, הרי זו נוסחה שהצעתי בתחילה בעצמי, כשאני וסינַטור ראינו את מילס בעניין זה (השאלה הייתה כיצד להבהיר במכתב המודיע על מתן ה"שדיול", ש-1,200 סרטיפיקטים ניתנו לנו על יסוד תרומה מיוחדת של "המועצה הבריטית למען יהודי גרמניה". הממשלה חשבה, שאי-אפשר לומר בפירוש שסרטיפיקטים אלה נועדו לעולים מגרמניה, כי בעבר האשימו אותה הפולנים בהפליה לטובת יהודי גרמניה לעומת יהודי פולין בחלוקת סרטיפיקטים לעלייה. הצעתי, שהפירוט יהיה לא לפי ארצות המוצא אלא לפי אזורי הקליטה. מאחר שחשבנו לקלוט 1,200 עולים אלה ביישובים קיימים, הצעתי שייאמר במכתב, כי מספר פלוני של סרטיפיקטים ניתן לנו לשם הרחבת היישובים הקיימים).

הנציב שאל אם חושב אני, שסר הרברט סמואל וידידיו יהיו מרוצים בנוסחה זו, ועניתי בחיוב.

הנציב העליון רצה לעבור לסעיף הבא בסדר-היום, והוא "הוועדה המלכותית", אבל אני ביקשתי רשות לומר מילים אחדות בעניין ה"שדיול".

אמרתי, שבימים האחרונים אירעו שני דברים שהקלו הרבה את הרגשת היישוב והסירו כמה חששות כבדים של הנהלת הסוכנות. על אחד משני אלה כבר דיברתי, והוא הרשות שניתנה לפרוק מטענים בתל אביב, והבהרתי עד מה אנו מעריכים החלטה זו, אף על פי שהצטערנו על איחורה. הדבר השני הוא גודל "שדיול" העובדים. היו לנו חששות כבדים בנקודה זו בגלל האיחור שחל ובגלל הלחץ החזק של הערבים והשמועות שפשטו, כי מתנהל בעניין זה משא-ומתן בין הממשלה לבין הוועד הערבי. ראינו הכרח לפנות לה. מ. רשמית בנושא זה ולהסב תשומת-לבו לתוצאות הקשות שאנו רואים הן למצבנו בארץ והן לעתיד יחסינו עם הממשלה אם ה"שדיול" יידחה עוד זמן רב. והייתה זאת לנו באמת רווחה גדולה לראות את ה"שדיול" מפורסם בעיתון הרשמי.

הנציב ענה, שהוא שמח מאוד לשמוע זאת. כבר הבהיר לי שלא היה לו מעולם ספק אם ליתן את ה"שדיול", אלא שמן הראיון שהיה לנו עמו, ושבו שותף גם ד"ר וייצמן, הסיק שלא אכפת לנו במיוחד אם עניין ה"שדיול" יידחה לזמן-מה.

הזכרתי לנציב, כי בשעה שאני ראיתי אותו בהזדמנות שלאחר אותו ראיון, הבהרתי – בתשובה לשאלתו אם אנו רוצים את ה"שדיול" תיכף ומייד – שהחלטתו והודעתו לנו הן עניין דחוף מאוד, משום שאנו רוצים שהעלייה תימשך ללא הפסקה. אשר לפרסום, אמרתי שאם הנציב העליון רוצה לדחות אותו לכמה ימים לא נבוא בטענות עליו, אך אם הפרסום יידחה לזמן ארוך יותר נהיה חרדים מאוד. ובאמת חרדים היינו כל שלושת השבועות הללו שעברו מן השיחה שהייתה לנו איתו, יחד עם ד"ר וייצמן, עד היום שבו הודיע לנו שה"שדיול" עומד להתפרסם.

אילו היו הנסיבות שונות משהן, הוספתי, הייתי צריך עתה להיכנס לוויכוח עם ה. מ. בדבר גודל ה"שדיול". כי אומנם רוחשים אנו רגשי תודה עמוקים על ההחלטה לפרסם את ה"שדיול" על אף הלחץ הערבי, אך אין דעתנו נוחה מהיקפו. אם לא נביא במניין את 1,200 הסרטיפיקטים, שהוא סעיף מיוחד, אלא נשווה דומה לדומה, הרי גודל ה"שדיול" הזה הוא בדיוק כגודלו של הקודם לו, ואילו המצב הכלכלי בשעה שהיגשנו את הצעותינו ל"שדיול" היה טוב הרבה מן המצב שהיה בשעה שקיבלנו את ה"שדיול" הקודם. יתרה מזו, אנו מבינים שמתוך ה"שדיול" הזה יופרש חלק להכשר מספר תושבים בלתי-לגליים, שפירושו מתן סרטיפיקטים לאנשים שכבר נקלטו בארץ על חשבונם של עולים חדשים. הרי שה"שדיול" הנקי לעולים חדשים הוא אף קטן מקודמו. אולם אין אני רוצה להפליג יותר מדי בכיוון הזה בשעה זו. העיקר הוא שקיבלנו את ה"שדיול".

הנציב חזר ואמר, שהוא שמח לשמוע שחששותינו בעניין זה פוזרו. גם ד"ר וייצמן אמר לו, שעה שטילפן אליו שלשום מלונדון, שהוא דואג מאוד ל"שדיול", אבל הוא (הנציב) ענה לו שהוא עומד לפרסם אותו.

השתמשתי בהזדמנות זו ושאלתי איך עלתה השיחה הטלפונית עם ד"ר וייצמן.

הנציב ענה שהשמיעוּת הייתה רעה מאוד. הוא חושב את עצמו דרך-כלל ל"טלפן" גרוע, אבל הם הבינו איכשהו איש את רעהו. הוא הניח את דעתו של וייצמן בעניין ה"שדיול", וד"ר וייצמן סיפר לו על האישים שהוא עומד לראותם בלונדון.

 

"הוועדה המלכותית"

 


הנציב העליון אמר שהוא מניח שאני יודע מה אמר מיניסטר המושבות בבית הנבחרים בדבר "הוועדה המלכותית". הוא יודע אך מעט מאוד בנוסף על מה שנאמר שם, והוא מעוניין לדעת מה דעתי על הרעיון הזה. הוא עצמו חושב ועדה כזאת לדבר טוב מאוד, וכבר היה במחשבתו זמן רב לפני המאורעות לבוא בהצעה כזאת למיניסטר המושבות, כשיהיה בקרוב בחופשה באנגליה. היה בדעתו לומר לו, שהנה הוא נציב עליון שעשה בארץ-ישראל זה חמש שנים ועומד להתחיל תקופה חדשה של חמש שנים; מעולם לא פחד לקחת על עצמו אחריות להחלטות ולא ישתמט מאחריותו זו גם להבא. אף על פי כן, נמתחה עליו ביקורת קשה על פעולות מסוימות מכאן ועל פעולות אחרות מכאן. לדוגמה בלבד: הוא היה נותן לנו כרגיל מכסות עלייה שהיו כמחצית ממה שביקשנו, ואנחנו היינו בלתי-מרוצים בהחלטותיו אלה. אותה שעה עצמה שימשו מכסות אלו נושא למחאות עזות מצד הערבים. על כן הגיע לכלל מחשבה, שהיה זה מועיל מאוד אילו קמה ועדה שביכולתה להיכנס לעובי הבעיה ולהגיע למסקנות שינחוהו בעתיד.

אמרתי, שד"ר וייצמן כבר הביע דעתנו לעניין "הוועדה המלכותית": במידה שהדבר נוגע להנהלת הסוכנות, אין לנו כיום עניין בשום דבר כל זמן שהחוק והסדר לא הושבו על כנם. אך רוצה הייתי לשאול את ה. מ. האם הוא מאמין ברצינות שוועדה מלכותית, אפילו תהא מורכבת, ואין ספק שכך אומנם תהיה, מאישים בעלי כושר גבוה וניסיון רחב בענייני ציבור, תוכל אחרי עבודת מחקר של כמה שבועות, או אף חודשים, להתמצא בסבכי המצב בארץ-ישראל בשלמות כזאת, שלהחלטותיה יהיה בעיניו-הוא, או בעיני האישים שבמשרד המושבות, משקל מספיק כדי להנחות את מדיניותו בימים הבאים. הוא עצמו וראשי משרד המושבות מטפלים בבעיית ארץ-ישראל יום-יום שנים רצופות. תוהה אני לאלו הנחיות אתם מצפים מחבר אנשים, שייגשו לבעיה כזרים לגמרי ולא יהיה בידם לעשות בה יותר מאשר מחקר קצר.

הנציב ענה, שכבר הוכח לא פעם, שדבר מועיל הוא עד מאוד ליתן לאנשים חדשים אפשרות להביא רעיונות חדשים בנוגע לבעיה פלונית. למשל: בשעה שסר תומס אינסקיפ נתמנה שר הביטחון, היו רבים אומרים: "מה יודע בחור זה בענייני צבא ושאר כוחות הגנה?", אבל הוא סבור שזה היה מינוי נבון מאוד. הוא הדין לגבי מינויו של צ'רצ'יל כלורד הראשון של האדמירליות. יש לומר הרבה בזכות השיטה של לקיחת עצה מפי אנשים בעלי מחשבה רעננה.

עניתי, שמינויים מן הסוג שהביא ה. מ. הם עניין אחר לגמרי. הוא עצמו היה זר לארץ-ישראל שעה שנטל עליו לראשונה את משרת הנציב העליון, אבל הוא, וכן אותם אישים שהזכיר קודם, שיקעו עצמם בעבודה והזדהו עמה כליל. ואילו ועדה מלכותית אינה אלא נכנסת ויוצאת.

הנציב חזר ואמר, שבלי כל קשר למאורעות היום הזה, ברור שיש מרירות רבה בארץ. ליהודים יש תלונות משלהם, לערבים חששות וטענות משלהם. היהודים מאשימים אותו בהליכה איטית מדי. הערבים – בהליכה חפוזה מדי. הוא רואה זאת כאמצעי מועיל עד מאוד שיוקם גוף בלתי-תלוי, בעל מעמד גבוה, לחקור את כל הבעיה כולה ולהגיע למסקנות ברורות.

אמרתי, שהיינו מקדמים בברכה את ההזדמנות לדוש היטב בכל השאלה הזאת של המדיניות הארץ-ישראלית של ממשלת הוד-מלכותו, אלא שאנו מעדיפים לעשות זאת עם הממשלה עצמה: עם הוד-מעלתו ועם יועציו בארץ, או עם מזכיר המדינה ועם הוד-מעלתו בלונדון, או עם ועדה מיוחדת שתתמנה על-ידי הקבינט בשיתוף עם הוד-מעלתו – מכל מקום, עם אנשים שיהיו לאחר-מכן אחראים לביצוע המסקנות שיבואו בעקבות ויכוח יסודי. ועדה מלכותית היא עניין אחר לגמרי. דיוניה יפורסמו ברבים, פעולתה תיצור מתיחות עצומה. הארץ תישאר במצב של תלוי ועומד כל תקופת עבודתה של הועדה, ובסופה תבוא בלי ספק אכזבה משני הצדדים עם אפשרות של התלקחות חדשה מצד הערבים מחמת אותה אכזבה.

הנציב שאל האם באמת נתנגד להקמת ועדה מלכותית. אין הוא רואה טעם שננקוט עמדת התנגדות.

חזרתי ואמרתי, כי בשביל הנהלת הסוכנות היהודית אין שאלת ועדה מלכותית, ולא תהא קיימת, כל עוד לא חזר והוקם מצב נורמלי. ההנהלה תסרב לעיין בהצעה כגון זו כל זמן שהארץ נתונה במצב פרוע. אך אם הנציב רוצה לשמוע מה חברַי או אני חושבים על הצעה זו, יכול אני להוסיף כמה מילים למה שכבר אמר ד"ר וייצמן, גם לה. מ. במישרין וגם בשיחתו עם מר מילס, שכבר מסר לה. מ. כפי שהבנתי מפי ד"ר וייצמן, דוח מלא עליה. אני חושב שד"ר וייצמן הבהיר היטב, שאנו מתנגדים בהחלט להצעה זו של ועדה מלכותית משום שאנו רואים אותה כילידת המהומות, וממילא כניסיון לפייס את הערבים על חשבוננו. ברור למדי שההצעה, בצורתה כיום, תחילתה בהצעה שהובאה לפני הערבים במשבר הזה. מטרת לחצם של הערבים היא ביטול זכויותינו, ועל כן כל צעד לקראת היענות לתביעתם – בהכרח שהוא לרעתנו. אין לנו שום עניין עם ועדה שתוקם במטרה לכרסם את זכויותינו כפי שהן מפורשות במנדט.

הנציב העיר, שהמנדט נשאר בסיס בל-ישונה של המדיניות, ומר תומס אמר בפירוש שתוכנו של המנדט איננו עניין לחקירה.

אמרתי שמר תומס אמר גם, בתשובה לשאלת לורד וינטרטון,[4] שהוועדה תהא בת-חורין לבחון אם המנדט מתפרש כראוי בחיי המעשה. זהו פתחון פה העשוי, לדעתנו, להוליך לאפשרויות חמורות מאוד. הוועדה עשויה לבוא לידי מסקנה, כי להמשך פיתוחו של הבית הלאומי היהודי אין כל הכרח שיהודים יוכלו לקנות קרקע בארץ-ישראל; כי דיים אם יינתן להם לפתח תעשייתם; כי העלייה אינה צריכה לעלות על 10,000 לשנה; כי להמשך פיתוחו של הבית הלאומי היהודי די בכלל אם תינתן ליהודים יד חופשית לפתח את האוניברסיטה שלהם, אבל אין שום צורך חיוני בהתקדמות חומרית נוספת.

הנציב הדגיש, שהוא רואה את חששותיי כמוגזמים. הוא מקווה שד"ר וייצמן, לאחר הראיונות שלו בלונדון, ולאחר שיינתן לו לראות את נוסח כתב הסמכויות של הוועדה, אפשר שישנה קצת את יחסו. הוא מקווה מאוד מאוד שלא נתעקש בעמדת התנגדות זו שלנו. סוף-סוף, אין הוא יכול להבין כיצד אפשר להתנגד לניסיון להוציא לאור את האמת.

עניתי, שהתנגדות לניסיון כזה רחוקה מאוד מלבנו. אין לנו דבר שאנו מעוניינים בו יותר מן האמת על המצב בארץ-ישראל ומפרסום הישגינו בה. מבחינה זו לבנו סמוך ובטוח. הטענה היחידה בפי הערבים היא איזה פחד מעורפל ונטול-שחר לעתידם. טענותינו אנו נשענות על עובדות ומספרים. כל שורה בדוּחות השנתיים של הממשלה טוענת לזכותנו. חשבונות ההכנסה וההוצאה של אוצר הממשלה מדברים בזכותנו. לא נישלנו שום ערבי מארץ-ישראל. להיפך, משכנו אליה ערבים מחוצה לה. בשום מקום אחר במזרח התיכון לא גדלה האוכלוסייה הערבית כמו בארץ הזאת. הייתי רוצה שה. מ. ידע, שאם תוקם הוועדה המלכותית, ואם נחליט להתייצב לפניה, לא נהיה, בשום פנים, נוקטים בקו ההגנה. היפוכו של דבר, נצא בכתב אישום נגד הקו המדיני שנקטה הממשלה עד כאן, ונאשים אותה שלא סייעה לנו במאמצינו אלא מעט מאוד. לא אכפת לנו, שנקודת המוצא לדיונים יהיו המאורעות של היום. נפתח בהתקפה ונמתח ביקורת על מדיניות הממשלה דווקא לאור המאורעות האלה. אנו נוכיח, שהייתה רק דרך אחת להשיג ביטחון קבע, לנו ולארץ כולה, והיא ליתן לנו יכולת לעמוד על רגלינו תוך זמן קצר ככל האפשר. אומר אני כל הדברים האלה לאו-דווקא בקשר לוועדה המלכותית, אלא אגב הגדרת עמדתנו שהיינו נוקטים אותה גם מחוץ לשאלת הוועדה. אין אנו סבורים ששאלת השלום בין יהודים לערבים בארץ-ישראל עשויה להיפתר בדרך של שכנוע. היא יכולה להיפתר רק ביצירת עובדות – בהקמת יישוב יהודי בן מספר ומשקל שיש בו כדי לנטוע בקרב הערבים יחס קבע של כבוד אליו, ולגמול אותם מכל מחשבה או רצון להשמידו, או לעכב את גידולו, במעשי אלימות. היה בידי ממשלת המנדט לעזור לנו ליצור עובדות אלה, ובמהירות ככל האפשר.

הנציב הקשיב, כדרכו, קשב רב, אך לא העיר דבר. ההערה היחידה הייתה, שאילו היה במקומנו לא היה מתנגד להקמת ועדה מלכותית.

חזרתי ואמרתי, שעמדתנו היא זו שהביע ד"ר וייצמן, אך מבחינה פורמלית תסרב הסוכנות היהודית לתמוך בהצעה זו עד שהחוק והסדר בארץ לא יושבו על כנם.

 

ושוב השביתה הערבית

 

הנציב הזכיר את תוצאות משפטו של חסן צידקי אל-דג'אני, ואמר שאני ודאי מאוכזב מאוד מן העונש הקל שהוטל עליו. כן גם הוא. פסק הדין העמיד את הממשלה במצב מביך מאוד. פשוט אי-אפשר לה עוד מעכשיו לפתוח בתביעות נגד האחראים למרי האזרחי רק כדי שייקנסו כל אחד ב-25 לירות.

אמרתי, שאני מבין את הקושי. בארץ תרבותית יותר, עצם העובדה שאדם המטיף לאי-תשלום מיסים מעדיף בהתנגשותו הראשונה עם הממשלה, שמרד בה, לשלם קנס כסף מאשר ללכת למאסר, היה בה כדי להשפיל כבודה של תנועת המרי האזרחי. אילו, למשל, היו הרביזיוניסטים שלנו יוצאים בסיסמה של אי-תשלום מיסים, ומנהיגם היה משלם קנס שלא ללכת למאסר (ואין זו שאלה של סכום הקנס, אפילו היה משלם 10 מא"י כקנס סמלי), הייתה המפלגה המתנגדת שמה את כל תעמולתו לצחוק. אולם הערבים אין להם אותו חוש הומור ואינם יודעים תגובה דקה מעין זו. מלבד זאת, אין כאן עניין של שתי מפלגות המחולקות בעניין המרי האזרחי, אלא של קבוצת אנשים שהותר להם להשתלט על כל הציבור. מטעם זה תבענו מראשיתה של השביתה פעולה חזקה ותקיפה מצד הממשלה. ראינו לחובתנו לפנות אל ה. מ. רשמית בעניין יחסו אל השביתה ואל מנהיגיה, והיינו מאוכזבים מאוד לראות שלא ננקטה פעולה כזאת.

הנציב העיר, שמה שביקשנו ממנו היה להכריז על השביתה כבלתי-לגלית, אבל הוא סבר שהיא לגלית.

עניתי, שהנציב מוסמך לעשות תוך 24 שעות דבר לגלי לבלתי-לגלי. יכול היה לחוקק תקנות שעת חירום אם ראה שהחוק הקיים אינו מספיק לעשות שביתה כללית גזעית כזו לשביתה בלתי-לגלית. חזרתי על הטענה שהביא בן-גוריון בהזדמנות קודמת – ההשוואה בין שביתות ובין העמדת משמרות שקטות של פועלים. עד תאריך מסוים הייתה העמדת משמרות בסכסוכי עבודה מכל סוג שהוא מעשה לגלי בארץ-ישראל, ובלבד שהמשמרת היא שקטה. והנה, ביום בהיר אחד החליט הנציב שמשמרת בסכסוך עבודה גזעי יש לעשותה בלתי-לגלית, ואפילו היא שקטה, ומייד עשוה בלתי-לגלית. בהבחנה זו יכלו להשתמש גם במקרה זה של השביתה, ולפיה אפשר היה לעשות שביתה כללית המשמשת נשק במלחמה גזעית לדבר בלתי-לגלי.

[---]

הנציב שאל האם אין אני מסכים, שאילו היה שם במאסר את חברי "הוועד העליון" היה אך מרע את מצב הדברים בארץ.

אמרתי שאין זה מענייני לייעץ לה. מ. אלו אמצעים עליו לנקוט לגבי חֶבר ממריד זה – אם לשימם במאסר, או להגלותם, או לעשות כל דבר אחר. נקודת הכובד של טענתנו היא שלא ייתכן שהממשלה תהיה פסיבית לנוכח התגרות כזאת בסמכותה. דעתנו הייתה, שהממשלה מצוּוה להילחם בשביתה ולא לשבת בחיבוק ידיים כשהשיתוק מתפשט לאט על פני החיים הכלכליים של חטיבה גדולה באוכלוסייה. כמובן, בכל מלחמה יש סכנות, אך הימנעות ממלחמה בכלל נראית לנו כסכנה החמורה ביותר. מה שקרה למעשה הוא שהממשלה הסתלקה מכל מלחמה נגד השביתה. במשא-ומתן זה שניהל ה. מ. עם "הוועד העליון" הוא לא רק העניק לו למעשה הכרה מוסרית בסמכותו, אלא גם חיזק את ידיו, והוועד השתמש בכוחו זה כדי לחתור תחת מעמדה של הממשלה ולהפיץ בציבור רוח עבריינות נגד החוק. כאב לנו מאוד כשבאו אלינו ערבים ואמרו בגאווה, שהנה, הרשה הנציב העליון לוועד לסייר בארץ והמשטרה קיבלה הוראה לא להפריע לתנועתו.

הנציב שאל, בהבעה סולדת כלשהי, האומנם אני חושב שאם ג'נטלמן פלוני חפץ ללכת לחיפה יכול הנציב לאסור עליו לעשות כן.

אמרתי, שג'נטלמן פלוני הלך לחיפה להטיף למרד. מטרתו הייתה להפעיל כל לחץ אפשרי על פועלי הנמל בחיפה להצטרף לשביתה. הוא לא הצליח בשליחותו. אני מסופק אם ה. מ. יודע למי חייבת הממשלה תודה על מעמדה היציב בנמל חיפה. היא חייבת זאת ליהודים. איני יודע אלו ידיעות קיבל ה. מ. מפקידיו בעניין זה. לא אכפת לי, בעצם, אך ידיעות אלה סותרות את שלי. אני מצדי משוכנע לחלוטין, שהעובדות שלי הן הנכונות וזה מספיק לי. אילולא נוכחותם של יהודים בנמל חיפה הייתה גם שם שביתה כמו ביפו, ומה הייתה הממשלה עושה במקרה כזה? ושוב, לא בחסדה של הממשלה נמצאים היהודים בנמל חיפה, אלא משום שלא כל ענפי העבודה שבנמל הם מונופולין של הממשלה, אלא חלק מהם פתוחים ליוזמה פרטית והיהודים השכילו להשיג דריסת רגל בהם [---]. אך מה שחשוב כאן לא פחות הוא היחסים הקיימים בין ידידי בחיפה לבין פועלי הנמל הערבים. הייתי רוצה שה. מ. ידע, שהלחץ המוסרי היחיד שהיה על פועלי הנמל הערבים בחיפה כנגד לחצו של המופתי, היה הלחץ של ידידַי. הם-הם שנלחמו במופתי בחיפה, ולא הממשלה.

ביקשתי רשות למסור לו אינפורמציה בדבר התפתחות חשובה אחרת בקשר לשביתה. אני מניח שידוע לו, כי ביום ה' שעבר נתחדשה העבודה במחצבת "נשר" והיא נמשכת כסדרה בשלוש משמרות כרגיל. לא בלבד שהפועלים הערבים חזרו לעבודה, אלא שבפעם הראשונה בתולדות המחצבה הזאת הוכנסה עבודה יהודית. 55 בחורים יהודים עובדים שכם אל שכם עם 200 ערבים בשלום ובשלווה. אני יודע שה. מ. התעניין בפרשה זו, ועל כן שמחתי להזדמנות לספר לו על המצב. כל זה היה מעשה ידיו של דוד הכהן מחיפה, שה. מ. מכיר אותו היטב. הכהן קיבל את החוזה בשם הסתדרות העובדים כיורשו של הקבלן הערבי – אדם בעל עבר שלילי, שהיה מעורב עם קומוניסטים מזה ועם טרוריסטים מזה, שבימיו היה דינמיט חוזר ונגנב מן המחצבה, והנחה רווחת הייתה, שהחומר שימש להכנת פצצות בחיפה הנזרקות עכשיו ללא מעצור. כשקיבל הכהן את החוזה, צלצל אלי ואמר: "זה יהיה אגוז קשה לפיצוח, ואני רוצה לקבל ברכתך". מובן שלא היה מתחיל בעבודה לפני שהיה ניתן לו להכניס עבודה יהודית. גם פועלי בית-החרושת "נשר" לא היו מטפלים בחומר הגולמי של המחצבה – אחרי כל מה שקרה בה – אילולא הייתה עברית. אמרתי להכהן: "ודאי שברכתי נתונה לך, אבל מובטחני שאתה יודע בפני איזה מצב עדין אתה עומד. סומך אני עליך, שתדע להפחית עד מינימום אפשרי כל סכנה לעורר צרות". כעבור ימים אחדים נודע לי, שהכהן קיבל על-ידי סגן מושל המחוז מר ביילי מכתב מאת ה. מ.

הנציב העליון, שהקשיב לדברים ברוב עניין, שיסע ואמר שמכתב זה שלו היה בעיקרו כדברים אשר אמרתי (במכתב נאמר, שאם כי אין ה. מ. רוצה לפגוע במצבו הכספי של מר הכהן כקבלן, הריהו מבקש ממנו להימנע מעשות דבר, בקשר עם חידוש העבודה, העשוי לעורר צרות. מתוך הערות נוספות שהעיר לזה מר ביילי, היה ברור שהנציב העליון רצה להזהיר את הכהן מפני ההשפעה הפרובוקטיבית העלולה להיות להכנסת פועלים יהודים למחצבה בימים כאלה).

אמרתי, כי שמחתי מאוד לשמוע שה. מ. יעץ כאשר יעצתי אני. הבעיה שעמדה לפני הכהן הייתה קשה עד מאוד. כשהוכרז על השביתה התיר ועד השביתה של חיפה לקבלן הערבי של מחצבת "נשר" להמשיך בעבודה. הם הבינו שמצבו הוא מיוחד במינו, וכי אם פועליו הערבים ישבתו הם צפויים לסכנה שיהודים יבואו במקומם. אבל "ההסתדרות הערבית הלאומית", שפועלי המחצבה נמנים עמה, הייתה יותר פטריוטית. היא ציוותה על הפועלים להפסיק את העבודה, וכך עשו. הכהן ראה שלא יוכל להחליף פועלים אלה בפועלים ערבים אחרים, גם לא יוכל להחזיר את השובתים לעבודה בלי הסכמת הסתדרותם. אם כן, הלך ישר למחנה האויב, השתדל לבוא לידי הסכם עם ראשי ההסתדרות הערבית. הסביר להם שאם לא יבואו לידי הסכם ידידותי עמו, עלולים הערבים לאבד את עמדתם במחצבה, הם והסתדרותם. השביתה לא תימשך לעולם, ויהא אשר יהא בסופה – פולאק יישאר בעל-הבית. ואפילו ישתרעו הערבים על פני המחצבה ולא יתנו שירחיק אותם משם, לא יהא מי שימנע את היהודים מלפתוח מחצבה חדשה בחלק אחר של ההר, וסוף למשחק. לעומת זאת, אם יבואו איתו לכלל הסכם, הוא יבטיח להם את מיטב היחס האפשרי, טוב הרבה יותר משזכו לו מידי הקבלן הערבי שהיה אחד המעבידים הגרועים ביותר. כמובן, לא יוכל להעסיק את כולם, מאחר שהחליט להכניס עבודה עברית; תחילה קבוצה של 50, אבל במשך הזמן עד כדי שליש של הפועלים. יהיה הכרח בפיטורין, אך כל מפוטר יקבל פיצויים מלאים. הוא ידאג שהנשארים יקבלו שיכון מתאים, במקום הצריפים העלובים שהם מצטופפים בהם עתה, ויזכו גם לטיפול טוב יותר בעניינים אחרים. איזה הישג, אמר, יהיה זה להסתדרות הערבית, אם תוכל לרשום זאת לזכותה. מנהיגי ההסתדרות הערבית קיבלו את ההצעה והדבר נעשה – ראיה שאפשר, בצירוף של אומץ-לב, תבונה וכישרון דיפלומטי, פרי ניסיון רב במשא-ומתן עם הערבים, לעשות דברים שנראים במבט ראשון בלתי-אפשריים.

[---]

הנציב ניסה עוד, ניסיון חלש למדי, לטעון שהמשטרה עשתה ועושה מאמצים גדולים למנוע הסתה.

עניתי, שהרושם הכללי בארץ הוא שהמשטרה עומדת כצופה חסר ישע מול ההסתה המתנהלת בצורות הגרועות ביותר. סיפרתי לו על המעשה בתחנת הרכבת ברמלה, מקום שמטען ירקות שהובא בידי ירקנים להישלח לירושלים הוצא מן הקרון בידי אספסוף, פוזר ונדרס לעיני בעלי הסחורה המצעקים ובוכים. איני יודע אם היו אותה שעה שוטרים בתחנה או לא. אם היו, הרי שהצטרפו לקהל הצופה במחזה. ייתכן שהיו מעטים מכדי שיעזו להתערב.

הנציב התרגז קמעה ושאל אותי, בנימה די חריפה, מתי בדיוק קרה המקרה שדיברתי בו.

עניתי שאין בידי התאריך המדויק, אבל קראתי תיאור מפורט של המקרה בעיתונים לפני שלושה-ארבעה ימים.

הנציב עשה תנועה כמבקש לבטל את הסיפור, והעיר שאילו היה בא להאמין לכל מה שהוא קורא בעיתונים, לא היה קץ לדברים. היש לי דוגמה אחרת?

הזכרתי את ההתקפות על פלחים המביאים ירקות מן הכפרים שממערב לירושלים.

הוא העיר: "כן, היה דבר כזה".

הזכרתי מטען דגים שנלקח בכוח מידי סוחר בירושלים וחולק בגלוי לכל דיכפין ברחובות,

הנציב חשב ששמע על המקרה הזה, אבל זה היה, לדעתו, מקרה בודד.

משראיתי שהוא מתכעס והולך, נשענתי אל גב הכסא והרפיתי מן העניין הזה.

הנציב המשיך בסעיפי סדר-היום.

 

שונות

 

הוא שאל אותי אם ידוע לי מצב הדברים בדבר פתיחת משרדי ממשלה בתל אביב ומהי מידת ההתקדמות בזה.

עניתי שאני מצטער שאין בידי ליתן לו ידיעות מדויקות. בימים האחרונים הייתי מרוכז בעיקר בסידורים הדרושים לפריקת המטענים [בנמל תל אביב], והייתי במגע מתמיד עם עבודה זו. כל מה שאני יכול לומר הוא שמשרדים מינהליים אחדים נפתחו, אך שמעתי שזהו סידור זמני בלבד. אנחנו רוצים שיהא קבוע.

הוא שאל עוד, אם ידוע לי בדבר גיוס שוטרים מיוחדים. ניתנה רשות לגייס 400 איש.

שאלתי כמה מ-400 אלה יהיו יהודים, אך הוא לא ידע לומר לי.

הערתי, שאנו עומדים במגע עם המפקח הכללי של המשטרה בכל עניין הכרוך בגיוס, סדירים ומיוחדים, ועושים כמיטב יכולתנו לספק אנשים טובים. השתמשתי בהזדמנות זו להזכיר, כי לשוטרים המוספים שנתמנו לשירות בעמק לא ניתנו רובים אלא רובי ציד ובהם כלים שמעוררים פשוט צחוק: ישנים ושבורים, המחוזקים בחוטים.

הנציב הופתע לשמוע זאת. היה לו רושם ברור, שהוחלט ליתן לשוטרים מוספים רובים. הוא רשם זאת לפניו ואמר שיתעניין בדבר.

הזכרתי בהזדמנות זו, שהמתיישבים שלנו בעמק המזרחי מודאגים מפני הכינוסים הערבים הגדולים הנערכים בסמוך להם. לפני כמה ימים הייתה אסיפה גדולה ממזרח לבית-אלפא, בסמוך למחנה חיל הספר הירדני, שבה השתתפו כ-1,500 כפריים ופרשים בדווים. אני תמה אם אסיפות הנערכות במרכזים כפריים פטורות מן ההוראות המקובלות, שיש לקבל רישיון תחילה. מכל מקום, אסיפה זו היא עניין של העבר, אבל כינוס חדש מעין זה נקבע ליום מחר, והמקום שנבחר לעניין זה הוא דווקא הכפר קוּמי, השוכן בפסגת הגבעה שמעל לעין חרוד ותל יוסף, כ-200 או 300 יארד מן היישובים האלה. הרושם הוא כאילו הזמינו את האנשים להראות להם את היישובים היהודיים ואת כל העמק, לאמור: "הנה, זה שללכם". אני חושב שיש לאחוז מייד באמצעים כדי למנוע התכנסות זו.

הנציב רשם לפניו את הדבר.

הוא אמר שהוא מבקש עצתי בעניין הנוגע לעיתונים. יש הצעה, שהממשלה תאסור פרסום הוצאות מיוחדות של העיתונים הערביים, המביאות חדשות כוזבות וכל גוזמה וגורמות התרגשות וצרות. אך יש אומרים שאם כך תעשה הממשלה, הרי זה יגרור בהכרח גם הפסקת ההוצאות המיוחדות היהודיות, והיה רוצה לדעת מה אני חושב בעניין זה.

עניתי, שאיסור כזה היה באמת מביא לסיבוכים לא רצויים. העניין הוא בזה, ששניים-שלושה עיתונים יהודיים מוציאים דרך קבע עיתוני ערב, ואני מניח – ברישיונות כדין. אולם עכשיו, כשהציבור להוט לשמוע את החדשות בהקדם, התחילו גם עיתונים אחרים להוציא עלוני ערב, ואם יאסרו עליהם לעשות זאת תתעורר שאלה של הפליה. אני מעדיף, על-כן, שהממשלה תפעיל פיקוח קפדני יותר על העיתונות הערבית, מאשר תאסור את כל עיתוני הערב.

הנציב העיף עין על הגיליון שלפניו, שוודאי לא נמצה עד תום, וחזר והביט בשעון. נתאחרה השעה, אמר, אך אם יש לי עוד עניין בעל דחיפות מיוחדת להעלות לפניו, הריהו מוכן להקדיש לי עוד רגעים מעטים.

 

שיכון ערבי בנווה-שאנן

 

אמרתי, שיש לי עניין בעל דחיפות מיוחדת. ידידי מחיפה ביקשו ממני להעלות מייד עניין שיש לו חשיבות מקומית דחופה. ה. מ. ודאי יודע, שקיימת תוכנית בחיפה ליתן שיכון לכמה מאות ערבים היושבים עתה צפופים בצריפי פח ובמקום לא מתאים ולא בריא. נראה, שהוקצב למטרה זו שטח קרקע שהוא רכוש הממשלה. חטיבת קרקע זו היא במורדות הכרמל מתחת לשכונה היהודית נווה שאנן. גובלות אותה משלוש רוחותיה – צפון, מזרח ודרום – שכונות יהודיות או אדמה יהודית שנועדה לפיתוח שכונות, ורק מצד אחד יש אדמה ערבית. [---] תקיעת שיכון ערבי חדש לגמרי כטריז בין שכונות יהודיות קיימות, או עומדות לקום, נראה לי דבר שאין הדעת סובלתו. אם יש לקח מן הניסיון הטרגי של מאורעות יפו, הרי מה שהממשלה עושה בעניין זה הוא בדיוק בכיוון ההפוך. אין זאת שאלה של היום הזה, אלא יצירת מצב מתמיד של חוסר ביטחון לאותן שכונות יהודיות. לפי הידיעות שבידי, כבר קיבלה התוכנית אישורן של כל רשויות השלטון של חיפה, והיא מונחת עתה במזכירות, ממתינה לאישורו של הנציב העליון. אני חוזר ואומר, שאישור תוכנית זו והוצאתה אל הפועל פירושם לעשות את ההיפך הגמור ממה שלימדו את הממשלה מאורעות השבועות המעטים האחרונים.

נראה היה, שהדבר נגע אל לבו של ה. מ. ואגב רישום העניין לפניו אמר בריגוש-מה, שהוא יעיין בדבר מייד.

הוא קם ללוותני ואמר, שאם זיכרונו אינו מטעה אותו, ראשיתה של התוכנית הייתה בשעת ביקוריו בחיפה לפני שנתיים לערך, כשנתרשם מאוד מן התנאים האומללים של ערבים אלה והורה שתיערך תוכנית מתאימה לשיכונם.

עניתי, שאנו מסכימים בכל לב שבעיית השיכון של דלת העם הערבית בחיפה דחופה וטעונה פיתרון. יכולתי להראות לה. מ. שורה של מאמרים מן העיתונות העברית המסבירים לציבור היהודי, שמעניינו הוא, במישרין, שהבעיה תבוא על פיתרונה, ושהעירייה של חיפה תיתן ידה לפיתרון, כי תנאים לא-סניטריים בקרב הערבים בהכרח שיפגעו גם בשכונות היהודיות, כשם שזה מעניינם של היהודים להסיר כל מרירות המצטברת בקרב הערבים מחמת שיכון ירוד. אבל השאלה היא כיצד ואיפה יש לשכן אנשים אלה, ואילו המקום שנבחר לכך הוא מבחינת הביטחון הציבורי, מלבד בחינות אחרות, הגרוע שבכל ברירה אפשרית. הבחירה רעה לא רק מנקודת מבט יהודית, אלא מנקודת מבטה של הממשלה. המקום שולט על דרך הכניסה היחידה לחיפה מנצרת והוא כעין צוואר הבקבוק.

הנציב חזר אל שולחנו ורשם נקודה זו. חזר ואמר שיעיין בשאלה תיכף ומייד. הוא הציע שראוי לי עצמי להיכנס לעניין זה ולהציע מקום מתאים אחר לשכונה.

אמרתי שאעשה זאת ברצון.


הערות


[1]  סידני מוּדי, סגן המזכיר הראשי של ממשלת המנדט.

[2]  הכוונה לאי-התחשבותה של איטליה בסנקציות שהוטלו עליה ע"י חבר הלאומים עקב התקפתה על אתיופיה.

[3]  ד"ר דוד ורנר סינטור – ציוני יליד גרמניה. חבר הנהלת הסוכנות היהודית מטעם הלא-ציונים. ב-1936 היה ראש מחלקת העלייה של הסוכנות.

[4]  לורד ווינטרטון – שמרן, אוהד התנועה הערבית-לאומנית ומתנגד נוקשה לציונות. לשעבר סגן שר לענייני הודו. השתתף בקרבות בגליפולי ובארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה.

 

העתקת קישור