מכתב אל הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון - ירושלים, 7.5.1936
שם הספר  יומן מדיני 1936
שם הפרק  מכתב אל הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון - ירושלים, 7.5.1936

 

 

מכתב אל הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון                                    ירושלים, 7.5.1936

 

(תורגם מאנגלית)

 

ידידים יקרים,

ההנהלה החליטה לשלוח את דב הוז ללונדון,

ראשית, כדי למסור לכם על המצב המדיני כפי שאנו רואים אותו מן העבר הזה;

שנית, להעמיד עצמו לשירותכם לפעולה מדינית במשך ימי החירום האלה.

ההחלטה נתקבלה בישיבתה האחרונה של ההנהלה ונתונה לה הסכמתו המלאה של ד"ר וייצמן. הוז יצא את הארץ ביום ג', 5 במאי. האינפורמציה שהוא מביא איתו לא נחזור עליה במכתב זה, שיש לראותו כהשלמה בלבד.

בשעה שאני מתחיל בכתיבה, מתכנסים מנהיגי הקואליציה הערבית [שהקימה את "הוועד הערבי העליון"] לוועידה ארצית, שאליה הוזמנו נציגים של כל ערי הארץ, המכונים "ועדי פעולה מקומיים". קרוב ל-150 נכבדים אלה נפגשים להחליט על הצעד הבא, והחלטתם יכולה להיות להפסיק את השביתה ולחזור לסדר-היום – כלומר, המשלחת ללונדון – או להוסיף ולהחמיר את המצב הקיים בתעמולה למרי אזרחי. אם יד הכיוון האחרון תהיה על העליונה, והלך הרוח השורר ביחד עם המצב הפנימי המסובך בקרב המחנה הערבי מעידים על אפשרות זו, כי אז אנו נכנסים ממחר ואילך לשלב חדש של התפתחות שאפשר לראותו כשלב הרביעי.

השלב הראשון היה ההתפרצות ביפו ביום א', 19 באפריל, על ספיחו – רצח והצתה בשכונות הספר שבין יפו לתל לאביב בימים שלאחריו. זה היה השלב האלים ביותר, אבל הוא היה עניין מקומי שדוכא כליל, אם כי במאוחר ועם הרבה אבדות בנפש ונזק לרכוש, שאפשר היה למונעם. השאלה באיזו מידה ידעו השלטונות ביפו על המהומות המתרחשות היא שאלה שיצטרכו לערוך בה חקירה יסודית, רשמית ולא-רשמית. ברור הוא, שמצד החובה לנקוט אמצעי זהירות הם נמצאו מופתעים ולא הצליחו להשתלט על המצב אלא בקושי רב. כתריסר יהודים נטבחו אותו יום בלי שהיה ביכולת המשטרה לעשות משהו להצלתם, ולא נאסרו רוצחים אלא במקרה אחד בלבד, ורק במקרה אחד התערבה המשטרה בפתיחת אש על האספסוף. כל שאר הרוצחים נמלטו ולא נתגלו. נראה הדבר, שלעת ערב של היום האחד חשבו שהכל עבר, ולא ננקטו שום אמצעים מיוחדים למנוע את הישנות המהומות במקומות שהפכו ביום שלאחריו לאזורי סכנה – בשכונות הספר. לקראת צוהרי יום ב' הובהלו ליפו כוחות צבא מירושלים, לאחר שבוקרו של אותו יום הבשיל יבול חדש של קורבנות. בעזרת הצבא הוקמו שרשראות יעילות, ושולי תל אביב שהם חלק של יפו פונו, ולא היו עוד אבדות בנפש.

רק אז נעשו הפרעות המקומיות מקור דאגה לכל הארץ והתחיל השלב השני. זה היה במחצית השנייה של השבוע הראשון. פרעות יפו היכו גלים של אי-שקט בכל חלקי הארץ. שמועות שווא פשטו והופצו, המנהיגים הערבים נאחזו בהזדמנות המהפכנית כדי לביים הצגה לאומית גדולה בצורת שביתה כללית, ובאופק נראתה כעין חזרה כללית רבתי על מאורעות 1929. לקראת סוף השבוע נתרכזה המתיחות בירושלים, ששיאה היה בתפילת הצהרים של יום ו' במסגד אל-אקצא[1]. הממשלה השכילה להתגבר על נקודת מפנה מסוכנת זו [---] ובמשך יום אחד נדמה היה שחלה הפוגה, אבל רק יום אחד.

השלב השני נתחדש עם כינוס הקואליציה הערבית ביום שבת, 26 באפריל, בו הוחלט להמשיך בשביתה עד שיתמלאו שלוש דרישות: הפסקת העלייה, איסור מכירת קרקע, הקמת "ממשלה לאומית". שלב זה הוא כבר בן שבועיים, ומתבטא בשביתה כרקע יסוד ובהצתות בלילה ויריות ורגימות ביום כאמצעי הטרדה אקטיבי. בצד הערבי של הארץ יד השביתה חזקה, המסחר והתחבורה משותקים כליל, הנמל ביפו דומם, בתי חרושת ערביים סגורים וכמה עבודות גדולות של העיריות ושל הממשלה הופסקו. השביתה לא פגעה בכפר הערבי, אף אין מחשבה לפגוע בו, כי כל מטרתה אינה אלא לשמש הפגנה, וזה הושג בהגפת תריסי החנויות הערביות בערים ובהפסקת התחבורה הערבית. הנמל בחיפה עובד לפי שעה במלוא הקיטור הודות למציאותם של פועלים יהודים ולפחד הפועלים הערבים, שאם יניחו את העבודה ייתפסו מקומותיהם מייד על-ידי פועלים יהודים. העבודה בנמל זה אף רבתה, לאחר שהוטו אליו אוניות מנמל יפו. כל המאמצים להשבית את פועלי הנמל בחיפה היו לשווא. לעומת זאת, גדל הלחץ על פועלי הרכבת וקשה לומר מה יהיו התוצאות. אולם גם בהיקפה הבלתי-מושלם השביתה מרשימה בהחלט ומשווה לכל המרכזים הגדולים יותר של יישובי הערבים בארץ ביטוי של החלטה נחושה. היוצא מן הכלל הבולט היחיד הוא חיפה, שבה הנמל מזה, ומציאותם של יסודות בין-לאומיים, המשמשים כיסוי לנוצרים ערבים להמשיך בעסקיהם, מזה – שינו את פני הדברים. נכון הוא בהחלט, שהרוב הגדול של הסוחרים, החנוונים ובעלי המלאכה הערבים, כיחידים, מתנגדים לשביתה אך, ראשית, אין בכוחם לעמוד בפני הלחץ המוסרי העצום בשם הרגש הגזעי המופעל עליהם, כשהוא נתמך באיומים ובמעשי אלימות; ושנית, הם עזובים לנפשם על-ידי הממשלה.

כפי שתראו מתוך העתקים של חליפת-המכתבים שלנו עם הנציב העליון, נכנסנו לוויכוח חריף עמו בעניין זה. עד יום ג', 5 במאי, שבו חל מפנה חדש, היה הקו המדיני של הנציב העליון להתערב פחות ככל האפשר בשביתה הערבית. לחצנו עליו להכריז על השביתה כבלתי-חוקית, כלומר שכל הסתה לשביתה וארגונה בגלוי יהיו בני-עונשין; להתרות בחברות האוטובוסים, בבעלי הסירות שבנמלים וכו', שאם לא יחדשו את עבודתם יבוטלו רישיונותיהם; להוציא תקנות שעת חירום, אם אין התחיקה הקיימת מספקת לעניין זה, שלפיהן כל סירוב למתן שירות ציבורי רשוי תיחשב עבירה ענישה; לנקוט אמצעים חיוביים לניתוק שרשרת השביתה בחוליותיה החלשות יותר, כגון להתיר פריקת משלוחי סחורה מתאימים בחופה של תל אביב, כדי להחזיר למוטב את הספנים ביפו.

כל הטענות הללו נתקלו אם בסירוב ישיר ואם בהבטחה לעיין בדבר, שלא הביאה לשום תוצאות מעשיות. נאבקנו עם הממשלה קרוב לשבוע ימים בדבר פתיחת נמל יפו, כדי להוציא משם את הסחורות המיועדות לתל-אביב, עניין שהיה דחוף מאוד לרגל "יריד המזרח". התשובה הייתה, שאם ייעשה כך בטרם עת, תהיה התלקחות חדשה ביפו שתוצאותיה יהיו חמורות מאוד. בסופו של דבר נמצא יהודי נועז – [התעשיין יצחק הוז] אחיו של דב הוז – ששלח על אחריות עצמו קרון ליפו והוציא משם בשלום את סחורותיו של ביתן-חוץ אחד שביריד.למחרת בבוקר חזר על ניסיון זה ובהצלחה. מישהו במחלקת התחבורה של משטרת יפו, שקיבל שוחד, סיפק משמר לוואי, לאחר שמטה המשטרה המקומית סירב לתת ליווי. רק אחר-כך באו שלטונות המחוז ועשו חובה כחסד והודיעו לנציב העליון, שלפי דעתם כבר המצב רגוע למדי עד כדי אפשרות להתיר את הוצאת הסחורות. דב הוז יספר לכם את פרטי המקרה המגוחך הזה.

הנציב העליון יגע הרבה להצדיק לפנינו את אי-רצונו לנקוט באמצעים חריפים נגד השביתה. מאחר שהשביתה גורמת סבל להמוני עם, היה הוא בטוח שהיא לא תוכל להימשך ללא גבול, ועל-כורחה תישבר. ואילו נקטה הממשלה אמצעים קשים, הייתה אך מרגיזה את הרוחות ומחזקת את ידי הקיצוניים, והדברים היו בסופם הולכים ורעים. צריך להודות, שיש משהו בטענה זו. בתחילת השביתה היו רבים בתוכנו סבורים, שאין זה עניין אלא לימים מעטים: התנאים בארץ שונים מאשר בסוריה,

ראשית, מחמת מציאותם של היהודים,

ושנית, משום שהמסחר בארץ-ישראל הוא ער ואילו בסוריה הוא במצב של קיפאון.

אבל לא כן הייתה התפתחות הדברים. השביתה נמשכת זה למעלה משבועיים, וככל שידוע לנו אפשר שתימשך עוד ימים רבים.

הערבים הם גזע מסתפק במועט ומסתגל על-נקלה לתנאים קשים. חוש העדר חזק בקרבם, ובמיוחד כשיש בידי הרועים מקלות חזקים. אמת, אנשי הכפר, שאינם יכולים להביא את ירקותיהם אל שוקי היהודים, או אף אל שוקי הערבים, מפסידים כסף, אך עדיין אינם צפויים לרעב. ואילו החנוונים מוצאים להם ק"ן דרכים למכור מצרכיהם בהסתר. חלה תהפוכה מלאה במנהגי העסקים, תוך הסתגלות לנסיבות שנשתנו, והמסחר היה לפעולה לילית. הסוחרים הגדולים יותר נתונים, כמובן, במצר, ושמועות מספרות על כמה פשיטות רגל שאירעו ביניהם, אך המון העם סובל בדומייה, והרוטנים בהרמת קול – משתקים אותם בדבר מועט. סוגי פועלים מסוימים מקבלים סכומי שכר פעוטים מקופת ועד השביתה, ייתכן שיש גם כסף איטלקי בעניין: קינגסלי הית[2] סיפר ליהושע גורדון שלשום, שיש לו יסוד לחשוב שמאז פרצה השביתה הגיעו מן המקור ההוא 25,000 לירות. אם כך היה מעשה ואם לאו, ברור הוא שסכומים ניכרים למדי נשאבו מתרומות מקומיות.

יהא המתרחש מאחורי הקלעים אשר יהא – השביתה נראית איתנה והרי למטרות פוליטיות החזות היא העיקר. כל עוד השביתה נמשכת, המתיחות בארץ איננה פגה והאווירה המחושמלת פולטת קולות נפץ, כגון צליפות מכרמי זיתים ומפרדסים על מכוניות העוברות ביום, הצתת יבולים ועקירת עצים בלילה, רגימת אבנים ודקירות סכינים בפינות נידחות וכדומה.

נמצא, שאפילו היה הוויכוח עם הנציב העליון בדבר עמדת הממשלה כלפי השביתה עניין של חילוקי דעות בדבר מיטב האמצעים שיש לנקוט, כדי להשיג מטרה שהיא משותפת לשני הצדדים, גם אז היה זה דבר רציני מאוד מפאת התוצאות המפליגות שמדיניות זו עשויה, לדעתנו, להניב. אך הצרה היא שיש לנו יסוד להטיל ספק אם הייתה מלכתחילה שותפות אמת במטרה בינינו ובין הנציב העליון בנוגע לשביתה. קשה לנו לדחות את הרושם, שהוא לא היה מדוכא מאוד מן העובדה שהשביתה זכתה להצלחה כזאת. בשיחתו האחרונה איתי הוא טרח וחזר להדגיש, שהשביתה מוכיחה עד מה פשטה ההתמרמרות בקרב הערבים. הייתה בטענה זו נימת לוואי של "אני אמרתי לך זאת!" וברור הוא כבר מדיבור זה בלבד, בלי הבאת ראיה מן הרשמים הנוספים שנצטברו אצלנו, שטענה זו עלולה לשמש לו אסמכתה מועילה מאוד לחיזוק הקו המדיני שלו גם בעניין חוק הקרקע והגבלות העלייה, ואולי אף למטרות מרחיקות לכת מאלה. אם רושם זה שלנו הוא נכון, ואני עצמי יש לי ספקות מעטים מאוד בנכונותו, הרי נמצאנו למדים, שאפילו אם הנציב העליון לא יניע אצבע להציל את השביתה מהתמוטטות, הרי מכל מקום איננו, ולא היה עד הימים האחרונים לפחות, מעוניין במיוחד להרתיע אותה.

אשר להשפעות הקיצוניים, המצב מסוכסך מאוד. השפעות אלה שופעות עכשיו לא רק מ"אגודות הערבים הצעירים" ביפו ובירושלים, או ממרכזי הטרוריזם בשכם ובחיפה, אלא אף מחוגים שלא ציפינו מעולם – ראע'ב נשאשיבי ונאמניו. וכך הם באים משני הצדדים לסמוך ידם על ראשו המצונף ו"המסכן" של המופתי הגדול, שזכה להיות מומלץ לפנינו על-ידי הנציב העליון כאיש מתון!

משחקו של ראע'ב מלא פיקחות שטנית לא פחות משחיתות מוסרית. מעיקרא היה נגד השביתה, ובעד הליכה ללונדון מייד, אפילו לנוכח הפרעות ביפו. הוא אף טען, כי דווקא משום שארץ-ישראל עלתה שוב על המפה בגלל המהומות, עשויה "המשלחת" להסב אליה תשומת-לבו של הקהל יותר משהייתה עשויה אילולא המהומות. אבל הצעתו נפלה בהצבעה, ומאותו רגע אחז בקו שכנגד. בקפיצה מעל לראשו של המופתי התחיל מטיף תמיד לכל הצעה קיצונית שבין שתים העומדות לברירה בשלב כלשהו. הקו שלו עכשיו הוא להיות "מופתי יותר מן המופתי", על-ידי דחיפה תמיד לצד הקיצוני ביותר. בדרך זו הוא משתדל,

ראשית, להתחזות כפטריוט טוב מן החוסיינים,

ושנית, מאחר שאין לו דרך חזרה, להחיש את המפלה על-ידי נקיטת אמצעים פראיים.

ערבי מוסלמי חשוב אחד[3] – המנוּע מכוח מעמדו הרשמי להשתתף ישירות בעניינים מדיניים, אבל הוא קרוב מאוד למרכז הערבי – אמר אתמול בשיחה עם בן-גוריון, שכל עסק השביתה והמרי האזרחי אינו אלא שלב חדש בקרב הישן שבין המופתי לבין נשאשיבי.

למען ההגינות כלפי ראע'ב יש להוסיף, שכל קואליציה של המפלגות הערביות בנסיבות הקיימות הייתה מוליכה בהכרח להתחרות הכל בכל על קיצוניות פוליטית. יש גם להודות, שהמנהיגים הערבים הכניסו עצמם למבוי סתום שאין ממנו מוצא זולת התקווה להתמוטטות כללית. הממשלה יודעת, כמונו, כי אף-על-פי שמבחינה פורמלית הם עומדים בתוקף על מילוי שלוש הדרישות שלהם, הרי היו מוכנים לסיים את השביתה מייד וללכת ללונדון אילו ניתן להם דבר אחד – הפסקת העלייה, ואפילו זמנית, לימי המשא-ומתן בלונדון. הם הגיעו אלינו בדרכי עקיפין לברר אם נהיה מוכנים לעיין בדבר פרסום הודעה שדחינו את העלייה מרצוננו הטוב כדי לאפשר משא-ומתן עם הערבים. הציעו אפילו שאין אנו חייבים להפסיק למעשה את הבאת העולים, אלא רק לפרסם הצהרה על הפסקה.

הלחץ על הממשלה בנקודה זו גדל ודאי מיום ליום, ואני חרד לגורל ה"שדיול". ידוע לנו שהמועצה האקזקוטיבית של הנציב כבר החליטה בעניין זה, ויש לנו יסוד לחשוב שהחלטת הנציב העליון היא הפעם נדיבה למדי, אבל הוא דוחה את הפרסום ואני מתחיל להיות עצבני. יש לשמור בשים לב ובשקידה מרובה על משרד המושבות בעניין זה. בלי פשרה כזאת קשה להאמין שהשביתה תבוטל. כל זמן שהיא נסחבת, ובייחוד אם היא תתחיל לגלות סימני התפוררות, תכסיסיו של ראע'ב עלולים להביא תוצאות שהוא עצמו ודאי סולד מהן. בתחילתה הייתה השביתה כעין ניסיון ליתן פורקן שקט לעודף המרץ של הנוער הקנאי. אפשר לומר, שעל חשבון הנחה זו יש לזקוף גם מקצת מסרבנותו של הנציב העליון לקפד את השביתה בעודה באיבּה. כבר ציינתי אלו בני-לוויה יש לה לשביתה בצורת מעשי אלימות. ייתכן מאוד שהמשך השביתה, או הפחד שמא תבוא לקצה בעטיה של בגידה, ישחררו כוחות ויפתחו יצרים מסוכנים יותר מאלה שראינו בעבר. החלטה נחרצת של הממשלה לשבור את השביתה נראית בוודאות כפחות שבסיכונים.

לפי שעה מצב הביטחון ממרט עצבים, אך אינו נושא בחובו סכנה תכופה לקורבנות בנפש בשיעור רב. הקו הבולט של המאורעות האלה היה עד היום, שאף יישוב יהודי אחד או שכונה יהודית אחת לא הותקפו, אף לא בית יהודי אחד. יהודים נדקרו ברחוב, נרגמו או נורו בדרכים; יבולים נשרפו ופרדסים הושמדו; הוצתו יערות או צריפים חוץ ליישוב, המתפנים בלילות. אבל לא הייתה חזרה על ניסיון ההתנפלות על חולדה ובאר-טוביה ועל הטבח בחברון וצפת ב-1929. זוהי עדות ניצחת לעובדה, שכוחנו גדל ושהערבים יודעים זאת. אף על פי כן, מתוחים עצבי היישוב. אנשים רבים אינם ישנים בלילות. התקריות אינן פוסקות וחוסר הביטחון הממושך מסעיר את הרוחות. הכל מאמינים, שאילו היה רצון לממשלה, הייתה שמה זה מזמן קץ לכל אלה, ומאחר שאין קץ, משמע שאין לממשלה רצון בכך.

מכאן עד המסקנה, שהממשלה למעשה מעוניינת לקיים את אי-הסדר הפרוע הזה, אין אלא צעד אחד ורבים נוקטים בו בלי היסוס. להוציא מן הלבבות דעה זו ביחס לממשלה, ולהוכיח שאין כאן שאלה של רצון טוב או רע בכלל, אלא עניין של שיקול דעת בלבד, שאולי הוא מוטעה – היא משימה קשה מאוד, כפי שהראתה אסיפת באי-כוח היישובים שנתכנסה בחסות הוועד הלאומי ביום ג' שעבר. הייתי מוכרח להזכיר לכמה מן הנואמים, שאילו הייתה הדיאגנוזה שלהם נכונה, כי עתה היה צריך לכתוב מחדש את כל ההיסטוריה של הודו, מצרים, סוריה וארצות אחרות: אם כיום אומנם כך הוא, שהמוני הילידים בארצות המזרח אין להם לא הרצון ולא הכושר לפעול מדעת עצמם, אלא עושים רק מה שאומרות להם הממשלות, נמצא שהמרידות בהודו והמהומות במצרים אורגנו על-ידי הבריטים נגד עצמם, כשם שהמאורעות בסוריה הם מעשי ידי הצרפתים.

מלבד עמדתה של הממשלה בעניין השביתה, חברו יחד שני דברים המקשים לאין ערוך להסביר, שבמידה שהעניין נוגע לממשלה אין כאן אלא נקיטת קו-ביניים בין שני עקרונות סותרים אהדדי: העיקרון של "היד החזקה" והעיקרון של "במינימום כוח", ותו לא. הדבר האחד הוא היחס העוין של פקידים מסוימים, הסוברים שהמאורעות טומנים בחובם ברכה ככל שישמשו לקח טוב ליהודים, לקצץ את כנפי תקוותיהם הממריאות ולצמצם את תביעותיהם הבלתי-אפשריות מאת הממשלה. יחס זה "מורגש באוויר", אך הוא מתגלה גם בשיחות ומשתקף מתוך דוחות רשמיים. הדבר השני הוא האיטיות והאדישות הנראות לעין, המציינות את הטיפול בהפרת הסדר ובפשעים למעשה, דבר שאין לו כל הסבר מנקודת-מבטו של הציבור.

כבר דיברתי על אוזלת ידם של שלטונות יפו להשתלט על המצב. לאחר הניצחון הטקטי שזכתה לו הממשלה בירושלים, בא נחשול הפשעים בחקלאות וחידש ביתר שאת את חוסר האמון של אנשינו בשלטונות. לילה לילה נחרבים יבולים, יערות ומטעים, ואילו המשטרה אינה באה אלא לעזור בכיבוי השריפות ואין ידה משגת למנוע את הנזק או לגלות את עושיו. למען האמת יש לומר, שבלילות המעטים הראשונים של ההצתות בעמק עשתה המשטרה כמיטב יכולתה – בהתחשב עם מיעוט מספרם של השוטרים. [---] הציבור לא נתרשם מן הפעולה הזאת לאחר כל הדיחויים שאין להם כפרה בעיניו. לידיעתכם עלי לציין שאף פנייה אתת שלנו לא הייתה לגמרי לשווא, אלא להיפך, כל דרישותינו הביאו לידי תוצאות, אם כי תוצאות מוגבלות ובמאוחר. (---) כל זה, כמובן, עדיין רחוק מסיפוק דרישותיהם האלמנטאריות של היישובים להיות מזוינים כהלכה ורשאים לירות בפורעים. אפילו השוטרים אינם רשאים לפתוח באש בלי הוראה מפורשת, והפחד השורר במרכז, שמא תביא ירייה ללא הכרח לצרות גרועות יותר, יש לו השפעה משככת על התלהבותם של השוטרים המקומיים.

אחרי כל מה שנאמר להסברת אדישות הממשלה והתמרמרות המתיישבים, הרי המחלוקת היסודית בין שתי התפיסות הללו היא בעיה חמורה.

מצד אחד, השיקול הקר מהם האמצעים הטובים ביותר מבחינת הטווח הארוך להבטיח את שליטת הממשלה במצב בכללו, ואפילו במחיר נזקים בלתי-נמנעים.

מצד שני, דאגתם העמוקה של היישובים החלוציים, שהשמדת פרי עמלם בזיעת אפים מאיימת עליהם באסון, מערערת בלי הרף את הרגשת ביטחונם וכאילו מעמידה בסימן שאלה את המשכת עבודתם בכלל (תנו דעתכם על הילדים בבית-אלפא ובגניגר, הניעורים משנתם לילה לילה מפני ההצתות בשדה וביער, בידיעה שאלה הם מעשי ידי הערבים; באילו מושגים ורגשות על אודות הערבים הם על-כורחם עשויים להתחנך!). שעה שאני כותב שורות אלה, שוב מגיעות חדשות על הצתות לילה זה, זאת הפעם בשדות מזרע, מדרום לנצרת.

שרידיה הלוהטים של ההתפרעות ביפו עדיין משתוללים על פני הארץ.

[---] ביום ב', 4 במאי, ראיתי את הנציב העליון, בעיקר בנוגע לנמל ולסידור הזמני של פריקת סחורות וכניסת עולים בתל אביב. באותה הזדמנות הראיתי לו את כרוזו של חסן צידקי דג'אני, ושאלתי אם אין הוא סבור שזוהי עבירה על התקנות בדבר הסתה. למזלנו, הוספתי, אין בין החותמים על התעודה לא המופתי ולא ראע'ב ביי, שנגדם מתקשה הממשלה לעשות דבר כלשהו.

הנציב העליון היה במבוכה גלויה, גם חש עצמו לא בנוח כשראה שאני קיבלתי את תדפיס הכרוז אתמול, ואילו לו אין עדיין ידיעה על כך. שאל אם אין אני יכול להשאיר בידו את העלון. נראה, שבאותו ערב ראה את המופתי ושמע מפיו שדנים ברצינות בדבר מרי אזרחי. התוצאה הייתה מאסרם של שני החותמים הראשיים, הזמנת המנהיגים הערבים להתייצב לפני הנציב העליון וההודעה החריפה שהושמעה באוזניהם. נראה כאילו קצה נפשו של הנציב העליון בשביתה והוא החליט לעשות משהו מכריע. אם נכונה ההשערה שבתחילה הוא ראה תועלת כלשהי בשביתה, הרי בא כנראה לידי מסקנה שכבר עשתה את שלה, והמשכה אינו דרוש עוד, להיפך – הוא מלא סכנות. מכל מקום, ההודעה של יום ג' היא הראשונה שנקטה באמת לשון חריפה, אם כי גם במקרה זה היו האיומים מעורבים בריצויים.

תשובתם בכתב של המנהיגים להודעת הנציב העליון הייתה מנוסחת במידה מסוימת של זהירות. יצוין במיוחד הסעיף האחרון המנוסח בכישרון (מעשה ידיו של עוֹני!)[4] המכיל הבעת צער על מעשי האלימות. אולם האסיפה של היום הכריזה על התקוממות גלויה. שעה שהכתבתי את השורות הקודמות הגיעה ידיעה על תוצאות האסיפה. העסק היה קצר בתכלית: "הוועד הערבי העליון" הגיש את המלצותיו והן נתקבלו פה אחד ולמעשה בלי כל ויכוח. ארבע הן המלצותיו:

ראשית, המשך השביתה;

שנית, הכרזה על מרי אזרחי, שיתחיל מיום 15 במאי;

שלישית, סיור של "הוועד העליון" במרכזים השונים להכנת המבצע;

רביעית, חרם על היהודים, כלכלי וחברתי.

הנימוק לדחיית ראשיתו של אי-תשלום המיסים לשבוע ימים הוא אולי משולש:

ראשית, ליתן לממשלה זמן לבוא בפשרות;

שנית, להניח לעצמם להכין את הארץ לפעולה המתוכננת;

שלישית, להניח לעצמם דרך לנסיגה אם זו תהא נחוצה.

ביקורו של "הוועד העליון" יהיה בחיפה, שם ייעשה ודאי מאמץ מכריע למשוך לשביתה את הנמל ואת הרכבת ולהחזיר לסך את נהגי האוטובוסים והחנוונים המשתמטים.

וכך אנו נכנסים לשלב הרביעי, שמשמעו חסימה נוספת של המבוי הסתום, שתוצאותיה מי ישורן.

[---] אף-על-פי שכולנו מודאגים מאוד לעתיד הקרוב – להתרחשויותיו המדיניות אף יותר מאשר לסכנתו הביטחונית למעשה – אין אנחנו אובדי עשתונות אלא עושים כמיטב יכולתנו, בתנאים של לחץ עבודה איום ושל מתיחות עצבים, לשמור על השקט ועל יישוב הדעת. העבודה נמשכת 24 שעות ביממה ללא הפסק זה תשעה-עשר ימים, ואין כל סימן של עייפות. צוות העובדים, הפועל חליפות יום ולילה, עומד תמיד על המשמר ובמצב רוח טוב. המחלקה המדינית נעשתה מן הרגע הראשון מרכז העצבים של היישוב. רכישת עזרתו של ברנרד ג'וזף, שבועות מעטים בלבד לפני המאורעות, הוכחה כמתנה מן השמים בימי חירום אלה. מן היום הראשון קיבל עליו את המגע עם המטה הראשי של המשטרה ועם רשויות מרכזיות אחרות, כשיהושע גורדון פועל במרחב.

זוהי ברכה רבה לעבודה, אם בן-גוריון ואני יכולים, כל-אימת שיש הכרח בדבר, לצאת מן המשרד לראיונות חשובים בירושלים או להתייעצויות חשובות בתל אביב או ברחובות, ובמיוחד אם יש בידי-אני למלא את חובת הכתיבה המעטה, מתוך ידיעה שליד ההגה נשאר אדם שעל שיקול דעתו, דייקנותו, תקיפותו והתמדתו ללא גבול אנו רשאים לסמוך בהחלט. עצתו בכל דבר יקרה מפז. יהושע גורדון היה בשבוע הראשון קצין קשר בתל-אביב. אחר-כך עבר לעמק, שם נשאר שבוע ימים בתוך קו האש ממש. ההתקדמות שזכינו לה בהסדרי המשטרה, בחימוש המתיישבים ועוד, היא ברובה פועל-ידיו, אבל הרבה נעשה גם במרכז כדי להניע עניינים אלה. עם שובו של יהושע לירושלים עבר לידו המגע היומיומי עם המשטרה, וג'וזף נתפנה לעבודתו בעניין חוק הקרקעות.

הבחורים במחלקה הערבית פועלים ביעילות למופת ומביאים לנו ידיעות מהירות ומדויקות על המתרחש במחנה השני. אין בכוחנו, כמובן, לחדור לעולם המחשבות שבלב ולכוונות הכמוסות, אבל החלטות ותנועות מגיעות לידיעתנו תיכף ומייד, ובשני מקרים היה בידי להוכיח שהאינפורמציה שלי הייתה מהירה משל הנציב העליון. [---] סוכנות "פלקור"[5] הוכיחה את מלוא ערכה, וכל אלה שהיה להם חלק בחישול המכשיר הזה יכולים לשבוע נחת.

מחר אני יורד לרחובות לשיחת-פרידה עם ה"צ'יף",[6] ואני מקווה שאוכל ללוותו אל האונייה ביום א'. על מגעיו האחרונים עם הנציב העליון, במישרין ובעקיפין (כלומר, על-ידי [אריק] מילס, שהנציב השתמש בו ברוב תבונה כמתווך), הוא יספר לכם בעצמו. ובכל אופן, הסיפור ארוך מדי, והשעה מאוחרת מדי בשבילי להיכנס עתה לנושא זה. עם בואו של ה"צ'יף" ללונדון תיפתח האופנסיבה שלנו. זה צריך להיות קרב גדול, גם היה יהיה.

 

                     בברכות לבביות לכולכם,

                     שלכם,

                     משה שרתוק

 

הערות


[1]  מסגד אל-אקצא – עומד בפינה הדרומית-מערבית של הר הבית. גובל בכותל המערבי. מסגד אל-אקצא ומסגד עומר הסמוך לו היו שני המסגדים המוסלמים החשובים ביותר בארץ-ישראל המנדטורית. השם "אל-אקצא", שפירושו-הקיצוני ביותר, קשור בחזון מסעו הדמיוני של מוחמד ממרכזו במכה להר-הבית, שמסופר עליו בקוראן.

[2]  קינגסלי הית – מקציני-המשטרה הבריטים הוותיקים בארץ. ב-1936 נתמנה סגן המפקח הכללי של המשטרה.

[3]  הכוונה כנראה למוסא עלמי (ר' עליו במסמך 12, הע' 4).

[4]  עוני עבד אל-האדי, מזכיר "הוועד הערבי העליון".

[5]  סוכנות "פלקור" – סוכנות ידיעות  שהקימה הסוכנות היהודית ב-1933.

[6]  הכוונה לד"ר חיים וייצמן.

 

העתקת קישור