דברים בישיבת מרכז מפא"י - תל-אביב, 29.1.1936
שם הספר  יומן מדיני 1936
שם הפרק  דברים בישיבת מרכז מפא"י - תל-אביב, 29.1.1936

 

 

דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                     תל-אביב, 29.1.1936

 

האומנם חל מפנה חד, ונקבע כיוון חדש, בפוליטיקה של הממשלה? אינני יכול לקבל בקלות הגדרה כזאת, אם כי ברור שמתחולל שינוי.

הפוליטיקה הבריטית בארץ-ישראל היא תמיד צירוף, או תרכובת, של כמה אלמנטים. ענייננו הוא, בלי ספק, אחד המרכיבים. אינטרסים בריטיים היו קיימים פה גם לו הייתה הארץ הזאת ריקה. וישנו, כמובן, הגורם הערבי; כלומר, לחץ הגורם הערבי על בריטניה, התרשמותה מלחץ זה והמסקנות שהיא מסיקה ממנו.

אפשר לומר שהגורם הערבי פועל בשתי זירות:

זירה אחת היא הארץ הזאת, שיש בה לחץ ערבי עצום על הנציב והממשלה.

זירה שנייה מקיפה את הארצות השכנות והמזרח התיכון כולו.

הלחץ המתהווה בזירה שנייה זו מורגש בלונדון יותר משהוא מורגש פה. כשהלחץ בשתי הזירות גובר בעת ובעונה אחת, מתחולל שינוי בפוליטיקה הבריטית בארץ. אין כל ספק, שאנחנו נמצאים עכשיו בשלב של התגברות לחץ כזה, וכתוצאה ממנו גדל משקלו של הגורם הערבי בפוליטיקה הבריטית. אולם הגילויים המרים של שינוי זה אין בהם, כמדומני, אף אחד שהורתו ולידתו בזמן הנוכחי. אין כמעט דבר בין הדברים שאנחנו כבר יודעים, ובין הדברים שאולי הציבור איננו יודע, ושהם מתהווים ועתידים להיוודע בקרוב, אשר המחשבה עליו לא החלה לפני זמן רב.

[---]

אף-על-פי-כן, הצטרפות כל הגילויים האלה יחד ברגע זה אינה עובדה כרונולוגית בלבד, אלא עובדה היסטורית ופוליטית. בכל תופעה של תנועה יש שני כוחות, יש כוח מניע ויש כוח מכוון. הכוח המכוון עתה הוא בלי ספק הנציב [העליון סר ארתור ווקופ], אבל הכוח המניע מוצאו עכשיו מלונדון. שורשיו נעוצים, בלי ספק, בסיטואציה הבינלאומית, המשפיעה על בריטניה בגלל היקף ענייניה במזרח התיכון. יש בבריטניה חרדה ותכונה לקראת זעזוע בינלאומי גדול, סכנת המלחמה המרחפת, אשר המשבר האיטלקי-חבשי שימש לה אות אזהרה.

לקח המשבר הזה גילה כמה נקודות תורפה בחזית הבריטית, והעמיד את בריטניה על הצורך למהר בקונסולידציה של עמדותיה במזרח. גם זה אינו חדש לגמרי. החדש הוא רק בהאצת הקצב. זה שנים מנסה בריטניה לגבש את עמדותיה במזרח התיכון לא על-ידי חרחור ריב, כי אם על-ידי השכנת שלום ואיחוי קרעים. האימפריה הבריטית מעוניינת להשלים בין יריבים שונים כדי ליצור בסיס יציב יותר להשפעתה וכדי למנוע סכנה שאיזה כוח שלישי – איטליה היום או מדינה אחרת מחר – ינצל את הסכסוכים בין הגורמים הערביים השונים ויקנה דריסת רגל בתחום ההשפעה הבריטית. מכל מקום, אין ספק שגם במצב הדברים כיום פועל הגורם הציוני ככוח מסייג, המעכב את המהלך החדש במדיניות הבריטית בארץ-ישראל.

למשל, המועצה המחוקקת: לא מפני שהיא נחוצה ליהודים יוצרים אותה, אלא מפני שחושבים שהיא נחוצה לערבים ולבריטניה בשטח יחסיה עם הערבים. יש לגביה סייגים הנובעים כמובן מאינטרס בריטי טהור, אבל אפשר להניח שאלמלא הגורם הציוני לא היה צורך בחלק מן הסייגים.

הוא הדבר ביחס לחוק הקרקע. החוק הזה עוד לא עוּבד לפרטיו, נקבעו עקרונות ידועים והוכנסו בו כמה סייגים, אשר אינני יודע אם יהיו סייגים של ממש, אבל, על-כל-פנים, ניכר בהם הרצון ליטול משהו מעוקצו של החוק ולהראות כי יש אפשרות לעשות את החוק הזה פחות מזיק ליהודים.

גם בענייני העלייה ישנן תופעות כאלו. אני מקבל ברצינות את דברי הנציב, שאמר בשעה שקָבַלנו על ה"שֶדְיוּל" [מכסת העלייה, ראו מסמך 1 הערה 14], שהוא מתאר לעצמו שנציב אחר לא היה נותן "שֶדְיוּל" כלל. כל זה אינו משנה כמובן את העובדה, שאנחנו עומדים בפני הגברת הלחץ הערבי על הפוליטיקה הבריטית ובפני סטייה של הקו הממוצע הפועל בארץ-ישראל.

מה יש בידנו להעמיד כנגד סטייה זו? את הלחץ שלנו ולחץ הגורם היהודי בעולם. המצב בארץ איננו בבחינת סדן חזק, אשר עליו אפשר היה להכות בפטיש גדול. ועכשיו יש צורך בפטיש כזה. מצב היהודים בעולם, ובייחוד עניין יהודי גרמניה, עורר מחדש את דעת-הקהל הבריטית. חוקי נירנברג היוו שלב חדש בהתפתחות ענייני גרמניה. הדבר בא לידי ביטוי באיגרת ההתפטרות של נציב הפליטים מקדונלד[1] אל חבר הלאומים, ולמסמך הזה היה הד בבריטניה (עד כמה שיכול להיות שם בכלל הד לעניינים שאינם נוגעים להם באופן ישיר). עניין זה יכול להוות סדן לפעולה, אבל הידיים שצריכות להרים את הפטיש חלשות ואינן מאוחדות. החברים יודעים את מצב הנציגות הפוליטית שלנו בלונדון, ולא אאריך בזה. וייצמן עכשיו בתקופה של פעילות רבה בכתב ובעל-פה, אבל הוא נמצא כאן, והקפיצה מירושלים ללונדון אינה קלה עליו. יתר על כן, לצאת בתביעה לעלייה גדולה אי-אפשר בלי להראות על אפשרויות הקליטה. קליטה גדולה מחייבת, קודם-כל, התקדמות כלכלית. פרשה זו של גיוס הון להצלת יהודי גרמניה היא עוד היולית. על מה תתבסס אפוא תביעה גדולה בלונדון, אשר תוצג כמשקל-שכנגד ללחץ הבא מן המזרח?

בסיכומו של דבר, אם נסתפק אך ורק במלחמת הגנה, ייתכן שנצליח לעכב משהו ולמעט את הנזק בעניין הקרקע ובעניין העלייה, אבל את מהלך העניינים בכללותו לא נשנה. אותו נוכל לשנות על-ידי תנופה חיובית גדולה, ולדבר זה דרוש ריכוז עצום של כוחות.

[---]

ענייני העלייה הם אולי החמורים ביותר, משום שאינם תלויים רק בממשלה אלא גם במצב הבינלאומי. בשנת 1935 באו 60,000 עולים, ויחד עם התיירים שנתיישבו ישיבת-קבע – 61,500. ברור היה שהממשלה לא פיללה למספר כזה. ברור, שגם לולא חל שינוי במצב הבינלאומי ולולא היה מצב חירום בארץ, הייתה הממשלה ניגשת לפעולות של קיצוץ והגבלה. על אחת כמה וכמה, שחל שינוי במצב הבינלאומי אשר השפיע על המצב הכלכלי בארץ וגרם לחוסר עבודה. לולא היה מצב של חוסר עבודה, אפשר לשער שלא הייתה חלה הקטנה במכסות ה"שדיול", אבל בלי כל ספק היו חלות הגבלות שונות על סוגים אחרים [של עולים], מפני שהממשלה חושבת שאין הארץ מסוגלת לעכל קצב כזה של עלייה, בו חלק גדול של העולים אינם מכים שורש במובן הכלכלי, אוכלים את אמצעיהם ואינם יוצרים נכסים. אכילה זו מגבירה אומנם את שוק התצרוכת, אולם גאות כזאת אינה בריאה, ואלה שאין בידם אמצעים יפלו בשוך הגאות. היינו עומדים אפוא בפני צמצום העלייה גם בלי המשבר.

נוסף לשיקול הכלכלי, קיים כמובן גם השיקול הפוליטי. העלייה הגדולה יוצרת מתיחות רבה בין הערבים. אינני זוכר תקופה של מתיחות כזאת. אינני יודע אם בהכרח יגיעו הדברים שוב לפעולות טרור, אבל התרגשות, סערת רוחות ולחץ על השלטון ודאי יש כאן.

[---]


הערות


[1]  ג'יימס מקדונלד. אמריקני. ב-1933 נציב עליון של חבר הלאומים לענייני פליטים מגרמניה. התפטר ב-1935 מתפקידו זה כמחאה על המדיניות הנאצית. ב-1946 היה חבר הוועדה האנגלו-אמריקנית לענייני פלשתינה (א"י). ב-1948 היה נציג מיוחד של ארצות-הברית במדינת ישראל, וב-1949 שגריר ראשון של ארצות-הברית במדינת ישראל.


 

 

העתקת קישור