דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י                                   ירושלים, 26.1.1936

[---]

בתחילה חשבתי שווייצמן ילך לנציב לבדו. אחר-כך נתגלו שני טעמים לשיקול-דעת:

א. אם נצטרך בכל-זאת לדבר עם הנציב בענייני "תכלית", ולהציע שינויים ותיקונים לחוק [הקרקעות], הרי יש צורך שישתתף בשיחה איש הבקי בענייני קרקעות, דהיינו ד"ר רופין;

ב. עד עכשיו הייתה בעניין זה רק שיחה אישית וההנהלה אינה יודעת את הפרטים. אם גם הפעם יילך וייצמן לבדו, ואחר-כך יתפרסמו הדברים, תהיה הרגשה רעה להנהלה שלא ידעה על כל העניין.

בן-גוריון חשב שצריכים ללכת ארבעה: וייצמן, בן-גוריון, רופין ואנוכי. טילפנתי אל וייצמן ואמרתי לו שנלך ארבעתנו. הוא נפגע. כשהגיע לירושלים תפס את ליאו כהן[1] ושפך עליו כל חמתו. אחר-כך נפגשתי איתו והסברתי לו את הנימוקים שנלך ארבעתנו. אחרי-כן, בישיבת ההנהלה, כשמסרתי אינפורמציה, הביע וייצמן את דעתו לא להציע שום הצעות תיקונים, אלא לאסור מלחמה נגד כל העניין. פגע בו, כנראה, החשש כי רוצים ללכת יחד איתו לנציב כדי לחלק את האחריות, משום שיש מישהו החושב כי הוא איננו תקיף דיו. רצוני לומר, שעמדתו השפיעה עלי במקצת. נצנצה בי תקווה, שייתכן כי על-ידי מלחמה נמרצת ואזהרה חמורה נוכל לעכב את החוק הזה, וכי הממשלה הבריטית מוכרחה, בכל זאת, להשתדל להימנע ממצב בו נוכל לומר כי היא שמה לאל את איגרת מקדונלד. כאן אמרתי לווייצמן: אם כך, לך לבדך לנציב. אמר הוא: לא! הודעתם כבר לנציב על ארבעה, נלך כולנו. כנראה רצה להראות לנו איך ידבר.

ראינו את וייצמן כשהוא נלחם את מלחמתו הראשונה מאז חזר לנשיאות, ואולי מאז 1930. היה זה גילוי נהדר, נורא-הוד. ראינו אותו בכל עוצמתו, כלוחם גדול, הורס ודש בכל, נאבק לחיים ולמוות.

בישיבת ההנהלה [של הסוכנות היהודית] הוחלט שמרכז הפעולה שלנו צריך להיות עכשיו בלונדון. צריך להשפיע בלונדון לא על תומס בלבד, אלא על הממשלה בכללה. פעולה זאת לא תיתכן בלי וייצמן, שהוא הכוח הפוליטי הגדול שלנו. ראינו זאת היום בעליל. השאלה היא כיצד להעביר את וייצמן ללונדון. בלונדון יש אנשים בעלי נכונות נפשית לפעולה (מלצ'ט[2] ואחרים), וצריך להיות שם האיש שיוכל לנצל את נכונותם. לווייצמן אין עכשיו רצון כן לנסוע אם ההנהלה תחליט על כך. מדוע אין לו חשק לנסוע? (א) מסיבות משפחתיות. אשתו חזרה זה עתה מנסיעה וקשה לו לעזוב אותה; (ב) עוד בלוצרן [בקונגרס הציוני ה-19, אוג'-ספט' 1935] הניח וייצמן שיוכל לסייג את עבודתו ויצליח לנהל את הפוליטיקה הציונית בעודו יושב מחצית השנה ברחובות ומחציתה השנייה (בחורף) בלונדון. קשה לו לוותר עתה על עבודתו במכון ["זיו", ברחובות [על המכון ראו מסמך 6 הע' 7]; (ג) מלחמת מגן לא מספיקה עכשיו, דרושה מלחמת תנופה, ולזו נחוצים אמצעים, כספים, ואלה כידוע חסרים.

נסיעת "השלושה" לאמריקה (המשלחת של [סיימון] מרכס, [לורד הרברט] סמואל, [לורד סמואל] בירסטד) תסתיים, כפי הנראה, בפיאסקו. על-כל-פנים, כך יש להניח על-פי הטלגרמות שקיבלנו מאמריקה. הנה קמו שלושה יהודים גדולים והלכו בפעם הראשונה לאמריקה לגלות מקורות כסף חדשים, ודאגתנו הייתה רק שהכסף לא יבוזבז על כל מיני חלומות, אלא יושקע בארץ-ישראל.

מהטלגרמות שקיבלנו היום מובן כי השלושה באו לאמריקה, והנה הארץ כבר מחולקת: יש מגבית ארץ-ישראלית, יש "ג'וינט" ויש מגביות אחרות. לא ברור לנו אם הכוונה היא שהגוף החדש הזה יאסוף בעצמו 700 אלף לירות מחוץ למגביות, או שכוונתם רק לצרף את כל ההכנסות של המגביות הקיימות. כמו-כן, לא ברור אם הגוף החדש יטפל רק בקואורדינציה בין המוסדות הקיימים, או שיתכנן גם תוכניות משלו. פעולת הגוף החדש מלאה סתירות ואי-הבנות. הנה, למשל, מודיעים מצד אחד שמטרתם היא להשיג אמצעים לשם הוצאת הרכוש של יהודי גרמניה, ומצד שני מודיעים שלא יטפלו באקספורט סחורות מגרמניה. ובכן, כיצד יוציאו את רכוש היהודים מגרמניה? וייצמן רוצה לחכות עד שהשלושה ישובו מאמריקה, ואם לא יצליחו – וכנראה שיש יסוד לכך שלא יצליחו – תחזור שוב היוזמה לידי הסוכנות [היהודית].

הערות