ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ                                           ירושלים, 24.1.1936

 

כפי שהוסכם עם הנציב העליון ביום א', 19 בינואר, הבאתי בבוקרו של יום ו', 24 בינואר, אישית, את המכתב המרצה את טענותינו נגד ההגבלות על מכירת קרקע. שאלתי אם יכול אני לראותו והורשיתי להיכנס מייד.

הנציב גילה נטייה ללא סייג לשוב ולהיכנס לעובי הנושא, ונפתחה שיחה ארוכה למדי, שחזרה וסיקרה כל אותו שטח הוויכוח שהיה נושא השיחה ביום א' שעבר. הרבה ממה שאמרתי-אני היה כלול במכתב שהגשתי לו.

[---]

שאלתי אם כבר התחייב כלפי הערבים. השיב, כי מאחר שהוא מדבר איתי בעניינים אלה בסוד גמור, הרי מידת ההגינות מחייבת אותו להגיד לי שעדיין לא התחייב, אבל יש בדעתו לעשות ואת ככל המוקדם.

אמרתי שאני חשבתי זאת לדבר המובן מאליו, שתינתן לד"ר וייצמן הזדמנות לשיחה מקפת עם הנציב בצד העקרוני שבדבר. ד"ר וייצמן יש לו הרגשה קשה מאוד בעניין זה והוא מלא דאגה עמוקה מפני בחינתו המדינית והמעשית כאחת. הוא רואה את החוק המוצע כסתירה גמורה של ההבטחות שניתנו באיגרתו של ראש הממשלה אליו.[1]

הנציב הסביר, שביום ב' הקרוב יש בדעתו להביא את הדבר לפני הערבים ולשלוח מכתב רשמי בעניין זה לסוכנות היהודית. הוא מוכן לראות את ד"ר וייצמן ביום א', אולם היה מבקש ממנו להגיש בהזדמנות זו כל הצעה שיש לו בנוגע לסייגים לחוק.

תבעתי, ראשית, שההודעה לערבים תידָחה כדי שתהא לנציב שהות לעיין בנימוקים שד"ר וייצמן עשוי להביא לפניו ביום א' נגד עיקרי התוכנית. שנית, שהדיון ביום א' יהא מוקדש לנקודה העקרונית בלבד. חזרתי והבהרתי, שאנחנו רואים את התוכנית בכללה כדבר שאין לקבלו בשום פנים, כי היא סותרת את איגרת ראש הממשלה.

דחקתי שתינתן לי גם רשות להביא את כל העניין לפני הנהלת הסוכנות היהודית. הסברתי כי מצוותו של הנציב לשמור סודיות מעמידתני במצב שאין לקיימו. המשטר שלנו איננו כמשטר שבו מנהל הנציב את הארץ. הוא הנציב העליון, והמועצה האקזקוטיבית שלו אינה אלא גוף מייעץ. אנחנו גוף של חברים שווי-זכויות, כשכל אחד מאיתנו פועל בשטח מסוים מטעם הגוף כולו. כל מה שאני אומר כאן יש לראות כדעת ההנהלה שאני משמש לה פה. איני יכול לפעול בלי שההנהלה תדע מה אני עושה, כי בלי ידיעה זו אין הם יכולים לשאת באחריות למה שאני אומר, ובלי אחריות זו שלהם אין אני יכול בכלל לומר שום דבר.

בעסקי נוהל אלה נתפתחה שיחה נרחבה, שבהמשכה הסביר הנציב, ולמען הדיוק – בסוד – את הקשיים שיש לו עם מיניסטר המושבות של היום.[2] אין לו הוראה ממנו למסור לנו כל ידיעה-שהיא בעניין הגבלות הקרקע לפני שניתן לתוכנית פרסום רשמי. היפוכו של דבר: בהביאו אותי, ובהציעו להביא את ד"ר וייצמן, בסודו זה, הוא חורג בהחלט מן ההוראות שבידו.

להערתי, שאין אני יכול לתאר לעצמי שמיניסטר-המושבות יתנגד להתייעצות מוקדמת מעין זו עם הסוכנות היהודית, אמר הנציב שגם הוא חושב שמעשהו זה הוא בהתאם לכוונתו האמיתית של מיניסטר-המושבות, אבל מבחינה פורמלית הרי הוא פועל בהיפוך להוראות שקיבל. העניין הוא בזה שמיניסטר המושבות רואה עצמו – ובוודאי כך הוא – מומחה פרלמנטרי. בתחילה היה בדעתו להשמיע את ההודעה בעצמו בלונדון – והוא, הנציב, מניח שהדבר היה נעשה בפרלמנט – בעת אחת עם הצהרת הנציב העליון בירושלים. מכאן החשש שלו פן יודלף הדבר בינתיים לעיתונות (מסתבר שמיניסטר המושבות הוכיח בשעתו את הנציב על שנתן פרסום לפני זמנו, ושלא ברשותו, לתוכנית להעלות את סכום ההון הנדרש מעולים בעלי הון). הנציב הוסיף, כי מאחר שאין הוא מכיר את מיניסטר המושבות של היום – הוא לא נפגש עמו מעולם – הריהו חושב שאין הוא רשאי לנהוג עמו מידה זו של חירות שהיה נוהג עם שני המיניסטרים הקודמים, שהיו לו עמם קשרי ידידות מרובה.

חזרתי ותבעתי רשות למסור את העניין להנהלה, ואמרתי שבשבילי דבר לא-יתואר הוא, שהנהלת הסוכנות תשמע על כל העניין הזה לראשונה מפי העיתונות. מה אענה לחברי אם ישאלוני, הידעתי משהו לפני כן? אם אגיד שלא ידעתי, אגיד דבר שקר. אם אגיד שידעתי, הריני נמצא אשם בהתנהגות שאין בידי לתרצה.

בסופו של דבר, לאחר שקיבל ממני הבטחה גמורה, שמסירת הדברים להנהלה לא תגרור הדלפה לעיתונות, הסכים שאמסור את העובדות להנהלה ביום ב', לאחר הראיון עם ד"ר וייצמן, שיתקיים ביום א'. את ההודעה לערבים ידחה ליום ג'.

אחר הדברים האלה סודר, שמלבד ד"ר וייצמן ישתתפו בראיון של יום א', 26 בינואר, גם ד"ר רופין, בן-גוריון ואנוכי.

 

הערות