א-ן,  יום ב',  5.8.1946

פואה נשמתי,

שוב תודה עמוקה על מכתבך מהיום - דוח מהביקור בת"א. את באמת מצטיינת בתיאוריך את החיים ובהגדרותיך הקולעות.

עדיין לא אישרתי לך את שני מכתביך ה"רשמיים" שנתקבלו שלשום - שניהם יחד, מ-24.7 ומ-27.7.[1] מהאחרון בייחוד שבעתי נחת, אם כי נמסר שם לא מעט מתק שפתיים של דורשי שלומי, המתחיל כבר לשעמם קצת. בו ביום קיבלתי מכתב מסנטור, שאיחר מאוד, כנראה משום כתבו המשונה שהכביד מאוד על הצנזור. הוא כותב על איזה ספרים ששלח לי. הם לא הגיעוני. האם שלח אותם באמצעותך? נא עניני, כי עלי לענות לו ואיני יודע מה לומר.

באחד המכתבים האחרונים כתבת על שיחתך עם ז"ש, בה אמר כי ייתכן ואצטרך לפרוש לתקופה. משהו באמירה זו, אם נמסרה נכון, אינו כשורה. אני כתבתי לו זאת,[2] ואם אמר לך, היה חייב להזכיר את הדבר כבא מפי ולא כמחשבתו המקורית.

מצווה זו של אמירת דבר בשם אומרו נראה שאין קל לקיימה, ועכ"פ נדמה לי כי ידידי זה מתקשה בה, וזה גורם לי קצת דאבון לב. כתבתי לו, כי בדעתי לשלוח מעין חוזר - נמלכתי בו בשאלה זו, ואגב כך הבעתי כמה מחשבות - והנה הוא שלח לי העתק של מכתב  ש ה ו א  שלח לחברינו בחו"ל ובו אותן המחשבות ואין הוא מזכיר כלל אותי ואת חילוף הדברים שבינינו, כאילו כל זה מקורי. דברים פעוטים, אבל לא לגמרי כשורה.

אגב, רעיון זה שאשוב ל"דבר" להקים הריסותיו הובע גם כאן, ע"י דוד, אך אין הוא נראה לי כלל ועיקר. לע"ע הרגשָתי היא שאם אפרוש מוטב שלא אשאר בארץ אלא אלך לאמריקה, מטעמים שליליים וחיוביים כאחד. מה דעתך? אם כי עוד מוקדם להפוך בחררה זו.

בשום פנים ואופן איני רוצה בביקורה של אימא כאן. זה נקרא לארגן בידיים מחזות-התרגשות ונפשי סולדת בזה. עמדה זו של haughtiness [יוהרה] מצידי, שאיני מבקש ואיני מקבל ביקורים, חשובה לי לאין שיעור מהביקורים עצמם, ובייחוד אם יהיו במסיבות מסוימות. גם מבחינה מעשית אני בטוח שפועל בי אינסטינקט נכון להתגונן בפני גירויים שיוציאוני מגידרי ויפרו את שיווי משקלי.

אפשר ירָאה הדבר משונה בעיניך, אך פסיכולוגיה - גם של אסיר - היא חרב פיפיות ויש בה פנים לכאן ולכאן. פני הפסיכולוגיה שלי - נגד ביקורים, אלא אם יינתנו כזכות  ו ב ת נ א י ם  ש ל  ח ו פ ש  ג מ ו ר, וזה הלא מחוץ לגדר האפשרות.

שלום, שתי עיני.

מ.