[1] "סיטרא אחרא" (ארמית: הצד האחר; כינוי קבלי לסיעת השטן) - כך כונו ב"הגנה" ארגוני המחתרת הפורשים ממרות לאומית: "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל) שפרש מה"הגנה" ב-1931, ו"לוחמי חרות ישראל" (לח"י), שפרש מהאצ"ל ב-1940.

בהתייחסו ל"התפארות" הבריטים "עכשיו" בהוכחות שברשותם לקשר שבין הסוכנות וארגוני הפורשים, מגיב מ"ש על "א"י: הודעה על אינפורמציה בקשר לפעולות אלימות" (Violence Of Acts To Relating Information of Statement - Palestine) - "הספר הלבן" שפירסם משרד המושבות הבריטי ביום כתיבת המכתב, וקטעים מתוכו דווחו בוודאי ברדיו. ב"ספר הלבן" נאמר במפורש:

ה"הגנה" וחיל הפלמ"ח הנספח אליה, הפועלים בפיקוחם הפוליטי של חברים חשובים של הסוכנות, עוסקים בתנועות חבלה ובאלימות מתוכננת היטב בשם "תנועת המרי היהודי", "הארגון הצבאי הלאומי" ו"כנופיית שטרן" [לח"י] פועלים למן סתיו אשתקד בשיתוף-פעולה עם המיפקדה הראשית של ה"הגנה" בפעולות מסוימות בין אלו. תחנת השידור 'קול ישראל' המכריזה על עצמה כעל "קול תנועת המרי" והפועלת בהדרכה הכללית של הסוכנות היהודית, תומכת באירגונים אלה. הממשלה אומרת כי ההוכחות, שעליהן מתבססות מסקנות אלו, הופקו מטלגרמות שנתפסו ואשר הוחלפו בין לונדון וירושלים; משידורי "קול ישראל" מאז נובמבר אשתקד, הנוגעים למעשי חבלה ואלימות מיוחדים ומאינפורמציה שהושגה מפירסומים של "כנופיית שטרן", "אירגון צבאי לאומי" ו"תנועת המרי היהודית" ("דבר", 25.7.1946).

אכן, כבר ב-1.7.1946, בהודעתו בפרלמנט על מיבצע "אגתה", אמר רוה"מ אטלי, בין השאר:

בחודשים האחרונים נעשה ברור במידה גדולה והולכת, כי אינצידנטים אלה [של טרור בא"י] הם חלק של תוכנית מתואמת, מוכנת ומבוצעת ע"י ארגון צבאי מפותח היטב, ששלוחות רבות לו בכל הארץ [...] לצערי, בין אלה [שנעצרו] יש גם כמה מהחברים הראשיים של הסוכנות. יש הוכחות לקשר אמיץ בין הסוכנות וה'הגנה' [...] לאחר עיון מלא בתעודות [שנתפסו] יפורסמו ההוכחות" ("דבר", 2.7.1946; ר' קטעים מתוך "הספר הלבן" מ-24.7.1946 בנספח 3).

[2] ב-13.6.1946 נידונו למוות שני אנשי אצ"ל, יוסף שמחון ומיכאל אשבל, שנתפסו ב-6.3.1946 לאחר התקפה על חיילים במחנה הצבאי הבריטי בסרפנד, צריפין). ב-1946.18.6 חטף אצ"ל חמישה קצינים בריטים כבני ערובה. בעקבות החטיפה הוכרז עוצר על ת"א. מועצת עיריית ת"א החליטה פה אחד לדרוש מהאחראים לשחרר מייד את החטופים. "מ' שרתוק נשאל אתמול ע"י העיתונאים בעניין המקרה של חטיפת הקצינים הבריטים בת"א. התשובה הייתה: הנהלת הסוכנות, וכן הוועד הלאומי, תומכים בכל תוקף בהודעתה של עיריית ת"א בעניין זה. אם יש אצל אלה שעשו את המעשה קורטוב אחריות ותבונה, אם יש אצלם שריד של התחשבות בדעת הקהל, עליהם לציית לרצונו הברור והמאוחד של הציבור העברי כולו ולשחרר את הקצינים האלה" ("דבר", 21.6.1946). שניים מבין חמשת החטופים שוחררו ב-22.6.1946 ושלושה ב-4.7.1946. "אתמול ב-6.30 בערב נעצרה מכונית משא ברחוב שד"ל פינת שדרות רוטשילד, וצעירים הורידו מהמכונית ארגז לבן גדול והסתלקו. כעבור כמה רגעים יצאו מהארגז שלושה קצינים" ("דבר", 5.7.1946).

[3] ישראל רוקח, אז ראש עיריית תל-אביב, תיווך במו"מ שהתנהל בין אצ"ל והשלטונות בעניין זה. פסק דין המוות הומר במאסר עולם והקצינים החטופים שוחררו (ר' סת"ה ג, עמ' 919).

[4] ג'ורג' ט. פארלי ((Farley). עוזר ראשי לענייני כוח-אדם במזכירות הראשית.

[5] ד"ס תומפסון (Thompson), מעוזרי המזכיר הראשי, הוצא חי מההריסות אך נפטר ב-1.8.1946.

[6] "ראש ממשלת בריטניה מסר היום אחה"צ הודעה בבית-הנבחרים: 'חברי הפרלמנט בוודאי שמעו מתוך רגשות זוועה על פשע הרצח האכזרי שבוצע אתמול בירושלים. זהו הגרוע בכל מעשי התועבה הרבים והאיומים שאירעו בא"י בחודשים האחרונים. עקב מעשה טרור מטורף זה נהרגו או נעדרו מתחת לעיי המפולת 93 איש חפים מפשע [ולהלן, לאחר תיאור הפיצוץ ותוצאותיו] בית-הנבחרים ודאי ירצה להביע את רגשות אהדתו העמוקה והשתתפותו בצער קרוביהם של ההרוגים והפצועים במעשה תועבה זה'" ("דבר", 24.7.1946).

[7] סמואל סידני סילברמן - ציר מפלגת ה"לייבור" בפרלמנט ומראשי האגף השמאלי של מפלגה זו. יו"ר האגף הבריטי של הקונגרס היהודי העולמי. לפי "דבר", אמר הציר סידני סילברמן בדיון בפרלמנט:

ראשית הייתי רוצה להצטרף לכל דבר שהשמיע רוה"מ בנוגע לטירוף הדעת הפושע שבמעשה תועבה זה. יורשה לי לשאול אם יש איזו עדות מהימנה או איזו עדות ישירה, כי מבצעי הפשע היו יהודים, ואם מבין רוה"מ כי המשכת מעצרם ללא משפט כמעט של כל המנהיגים המתונים והאחראים בא"י מן ההכרח שתניח מקום לחופש פעולה לקיצונים' (כאן נשמעו קריאות רמות של צירים שחלקו על דעתו של סילברמן).

ועוד אמר סילברמן:

זהו פשע חסר אחריות הגובל בשיגעון, אולם יש לזכור שני דברים: א) אם כולאים את המנהיגים האחראים - נוטלים המטורפים את רשות הדיבור; ב) אם זורקים זיק לתוך הבית אבק שריפה היא מוכרחה להתפוצץ. העיקר הוא לא לענות באלימות על אלימות אלא לקיים מדיניות קונסטרוקטיבית ללא דיחוי ("דבר", שם).

[8] בתשובה לדברי סילברמן אמר אטלי:

אין זה נכון כלל להביע השערה, כי כל המנהיגים האחראים כולם נתונים בבית-סוהר או במקום אחר. רצוני להעיר כי מר סילברמן עושה עוול לחברי הנה"ס בהביעו השערה, כי מאסרם של כמה וכמה אישים מקיף את כל המנהיגים האחראים של היהודים. דבר זה אינו נכון בהחלט" ,"דבר", שם).

[9] לקראת "השבת השחורה" הוקם מחנה מעצר זמני לנשים במחנה המעצר הקבוע לטרון ב'. מספר צריפים במקום זה, ששימש בשנות המלחמה מחנה לשבויים איטלקים, הותקנו לאכסון בנות והוקפו בגדרות תיל.

[10] ר' בסוגיה זו מכתב 26 הע' 6.

[11] עצירי אצ"ל ולח"י, שלפני "השבת השחורה" היו רוב מכריע במחנה לטרון ומנו כ-200 איש, רבים מהם עצירי ה"סזון" (דצ' 1944 - אפ' 1945). על היחסים בין כ-400 אנשי ה"הגנה", רובם ככולם עצירי "השבת השחורה", ובין קודמיהם-יריביהם הוותיקים, אפשר ללמוד גם מזווית ה של ז' פון-וייזל:

ביום הראשון, כשהגיעו מאה ה'שמאליים' הראשונים, ובתוכם ה'אנשים החשובים מאוד', אז היו פני הדברים אחרים. ה'ותיקים', ברובם המכריע רוויזיוניסטים, חרדים ובני עדות המזרח: תימנים, ספרדים, כורדים וכו', כולם קיבלו את פני ה'שמאליים' בלבביות, כקבל פני חברים. ובערב הראשון, כשאני ישבתי בלטרון ב', נערכה אספת עם ובה דיברו בזה אחר זה שרתוק ושופמן, ושניהם הרימו על נס את אחדות היישוב מחוץ למחנה ובתוכו. אבל בה-במידה שרב מספר אנשי השמאל, וה"חדשים" הפכו לרוב, נשתנו הדברים. ויש להודות שרוח החברות חסרה בשני המחנות, אבל במידה גדולה יותר אצל ה'חדשים'. רבים מן הרוויזיוניסטים מלאים מרירות נגד ה'חדשים', ובייחוד נגד מנהיג זה או אחר, שנשא באחריות בתקופת שיתוף-פעולתם עם הממשלה, ולא מעטים מהם רוטנים: "היום כולם אחים - אבל מחר הם יחזרו וישלימו עם האנגלים ויוסיפו למוסרנו לידיהם; מוטב להיזהר". אבל אין אלה אלא מיעוט, מרביתם של ה'ותיקים' מבינים את הקו ששופמן ואני דוגלים בו: מאחורי גדר תיל קיימת רק אומה מאוחדת. אין מפלגות בינינו. ברצוננו להראות ליישוב, ובראש ובראשונה לאנגלים, כי כל הבדלי המפלגות בינינו שטחיים בלבד, ובעיקרי הדברים מאוחדת האומה כולה. לפי הרגשתנו מסכימים לדעה זו גם רבים מבין מנהיגי השמאל, אבל דווקא האנשים הקטנים מתנגדים לכך, חושבים ופועלים בכיוון ההפוך, מפירים את ההרמוניה (תרשומת ל-3.7.1946, עמ' 55, 56).

אחרי פיגוע אצ"ל במלון "המלך דוד" כתב פון-וייזל על המצב שנוצר בהגיע גל עצירים חדש של כ-400 מבין אנשי האצ"ל למחנה:

בכל ה"חדשים" ניכר שיודעים הם "לשבת יפה", ולפי התנהגותם דומה כאילו היו אורחים שבאו לבקרנו, ולא עצורים ששוחררו רק לפני זמן קצר ועתה נעצרו מחדש לזמן בלתי-מוגבל. מאידך גיסא, רבים מן ה"חדשים" רוטנים על "בגידה", על "הלשנה" [מצד ה"הגנה"] וכו'. חושש אני שמצב רוח זה עלול להזיק, ולכן פונה אני אל מנהיגי הסוכנות, ובראש ובראשונה אל ג'וזף. אני מוסר להם את הדברים שמספרים במחנה ושואל לדעתם. ג'וזף עונה לי, כי אין הוא יודע על המתרחש "בחוץ" יותר ממני, אבל דבר אחד ודאי אצלו ואינו מוטל בשום ספק: לא תהיינה הלשנות ולא חטיפות. זאת אוכל למסור גם לחברי. לדבריו מצטרפים גם ה"מנהיגים" האחרים שאני מדבר איתם. מאליו מובן, שאני מוסר הכרזה זו לחברי, ומצב הרוח במחנה משתפר (פון-וייזל, תרשומת ל-26.7.1946, עמ' 119).

ר' בסוגיה זו גם מכתב 54, הע' 4.

[12] אפשר שמדובר במנהיגים פון וייזל ושופמן ועמיתיהם מהנהגת המפלגה הרוויזיוניסטית, שנעצרו ב"שבת השחורה" וכבר נעשו ותיקים, ואולי הכוונה לחבורת עצירים קודמת שנמנו עם הנהגה זו.

[13] משה מדזיני, סופר ועיתונאי מדיני. חבר מערכת "הארץ" וכותב המאמר הראשי היומי. בשנים 1933-1929 מזכיר המחלקה המדינית ומזכ"ל של הסוכנות. ב-1946-1937 פרשן מדיני בשידורי "קול ירושלים".

[14] גוסטב-גרשום שוקן. בנו של המו"ל שלמה זלמן שוקן. מ-1936 עורך ראשי של עיתון "הארץ", שבבעלותו.

[15] במאמר המערכת ("מיום ליום") ביומון "הארץ" מ-24.7.46, שנכתב בידי משה מדזיני בעקבות פיצוץ מלון "המלך דוד", נאמר, בין היתר, תחת הכותרת "על המוסדות להתפטר!":

עכשיו נדרש, קודם כל, שהנה"ס והנהלת הוועד הלאומי יתפטרו! [...] על המוסדות שעמדו בראשנו בכל התקופה הזאת של ירידה והתמוטטות - גם אם לא גרמו לכל מה שאירע - להסתלק, בכל המהירות האפשרית. [...] מן ההכרח לעשות צעד, שיבליט את רצוננו להפסיק את הגלישה הנוראה לסף תהום" (המאמר מובא בנספח 4).

[16] פתק זה נשלח, בנפרד, בדואר החשאי.

[17] פשר ה"מילותיים": מר-נפש. המנהג לחוד חידות לשון, המיוסדות על פירוק מילים להברות והגדרתן במתוחכם, היה שגור בבית שרת והפך ל"מוסד" בארוחת הצהריים מדי שבת. הפיענוח: כינויו של יואן: מר (כנראה לפי דמות בספרות האנגלית, שכונתה "המריר" (bitter) והייתה ידועה לשניהם מימי לימודיהם בלונדון בשנות ה-20); מילה א' בכותרת "נפשות מתות" ביחיד: נפש.