יום ד',  24.7.1946

משה יקירי,

 

דבר שקרה כאן בי-ם שייך כבר כאילו לעבר, אך לא, הוא נמשך והולך גם היום, ומי יודע עוד כמה ימים ישמיענו הרדיו על גופות שהוציאו מתחת לתלי המפולת. אצלי כל העניין התרכז ביוליוס ג'יקובס המסכן וגם בויקטור לוי,[1] ואני רוצה עוד לקוות שמא ימצאום חיים. עד אתמול בערב לא ידעו אל-נכון על גורלם.

והנה כיצד חייתי אני את הפיצוץ הזה.

שלשום החלטתי לעלות לחיים בבוקר על-מנת לראות את רופאו ולדעת על מצבו. כשהודיעה לי האחות שהרופא יישאר בבית החולים עד השעה 1, מובן מאליו שלא יצאתי מהבית אלא כמה רגעים אחרי 12. בחצי הדרך נעצר האוטובוס (לרגל הפיצוץ הראשון הקטן), כאשר נשמע אות אזעקה, אך כעבור כמה רגעים המשכנו בדרכנו. כשהגענו ל"הדסה" נשמע קול הפצצה אדיר, וראיתי ענן כבד מתנשא בסביבות "דוד המלך". שוב אות אזעקה, וכבר התגנב פחד ללבי שמא נלכדתי בבית-החולים.

בפתח הבית ראיתי פתאום את אלימלך הנהג[2] שהביא להדסה את הגב' וייסגל, ונדברתי איתו שיקרה מה שיקרה, בל ישכח אותי ויקראני מהמחלקה עם רדת האורחת שלו. וכך היה. ראיתי את חיים ואת הרופא ואלימלך בא לקרוא לי. אוטובוסים לא הלכו כבר. קהל אנשים שנלכד כאן עמד בפתח וביניהם ראיתי את מישה כספי,[3] יצחק הוז[4] ואחרים פחות מוכרים. לאוטו של אלימלך נכנסו שלושה רופאים ושתינו, ובאמת הודות לרופאים עלה בידנו לרדת העירה, כי עיכבו בעדנו כמה פעמים. כשחזרתי הביתה מצאתי את ללה ולילי שאננות ושלוות, לא יודעות מאומה ומשחקות באיזה משחק. עוד הספיקו הבנות לרדת ולקנות משהו בטרם השתלט העוצר.

עברו שעות על שעות של ציפייה - מה קרה? כמה הרוגים? הערב הביא את הידיעות על אופן הביצוע ועל ממדי האסון.

כחיה כלואה הייתי. רציתי לצעוק, לדבר עם מישהו, להתחלק בחששותי, ואומנם אנסתי את הטלפון שלנו. למה ביצעו הם זאת עכשיו, בימים אלה בשעת הדיונים שם בלונדון?[5] ובאמצע היום לאור השמש, כשמשרדים מלאים אדם?

מתהלכות שמועות שונות סביב המאורע. יש אומרים - פרובוקציה אנגלית, יש אומרים - מעשה מופתי - על עצם האזהרה - שהיא ניתנה חצי שעה לפני ההתפוצצות, ואחרים אומרים שהיא ניתנה אך כמה רגעים לפניה. וכשהיא ניתנה כאילו פקדו על הפקידים לא לעזוב את הבניין. חיכו כנראה להתנפלות מבחוץ, וכשניתנה האזהרה הוקף הבניין צבא ולאיש לא ניתן להיכנס פנימה כשהפצצות היו כבר בפנים הבית.

עתה, בכתבי, קלטה אוזני מהרדיו שהאצ"ל הודה כי כל העניין מעשה ידיו, וכי הוא מצטער על מספר הקורבנות, וכי הוא הזהיר את השלטונות חצי שעה לפני המעשה. ג'יקובס ולוי עוד גורלם בלתי-ידוע.[6]

אתמול אחר הצהריים הייתי בלוויה של ארבעת הראשונים שנמצאו והובאו ל"ביקור-חולים".[7] קהל משונה היה. אחר-הצהריים הוכרז שבתון לאות אבל והקהל המושבת נהר ללוויה. קהל גדול, סקרני, אדיש, בלתי-מאורגן. לא הייתה כל הרגשה של ליכוד. סתם לוויה גדולה. הרבה נוער ללא הרגשה של אבל, רבים מהחרדים. נפגשתי שם עם דבורה דבוסיס[8] ויוכבד רבינוביץ[9] (משתיהן שלום רב לך), שגם הן לא יכלו לשבת בבית ובאו ללוויה. רק משפחות הקרובים האומללות, נדמה שרק הן סבלו את אסונן במלוא העומק. נסעו כמה אוטובוסים עם קרובי הקורבנות להר הזיתים ושאר הקהל התפזר, כי שעת העוצר התקרבה.

בלב משהו עמום, כבד, עצוב אך לא אֵבל. כאילו אך גורלו של יוליוס חשוב לי. מה תהיינה התוצאות? איך ישפיע הדבר עליכם ה-V.I.P.s[10] ושאר העצורים? ועל הדיונים שם בלונדון ובפריס? עם זאב לא הספקתי להחליף מלה אתמול, כי הוא נסע לת"א מוקדם אחר-הצהריים. רק בצבי שוורץ פגשתי. והוא פחדן, אל אלוהים! בשבילו קפלן ושפרינצק הינם האנשים המבינים את המצב לאמיתו. הוא אומר שאילו חי עתה יוסף רבינוביץ',[11] היו פני הדברים אחרים לגמרי.

עוד אכתוב לך היום רשמים על נושא ההפצצה.

ועתה לענייני יום-יום: שמור על הבקבוקים וגם על הפקקים. שמור והחזר את נייר העטיפה החום אם אפשר עוד להשתמש בו.

אסיים. נשיקות, וחזק חזק וחזק! החזק מעמד על אף הכל!

לדוד שלום.

 

צ.