מכתב 36 - משה יקירי - 24.7.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 36 - משה יקירי - 24.7.1946
כותרת משנה  יום ד',

 

                                                                                                             יום ד',  24.7.1946

משה יקירי,

 

דבר שקרה כאן בי-ם שייך כבר כאילו לעבר, אך לא, הוא נמשך והולך גם היום, ומי יודע עוד כמה ימים ישמיענו הרדיו על גופות שהוציאו מתחת לתלי המפולת. אצלי כל העניין התרכז ביוליוס ג'יקובס המסכן וגם בויקטור לוי,[1] ואני רוצה עוד לקוות שמא ימצאום חיים. עד אתמול בערב לא ידעו אל-נכון על גורלם.

והנה כיצד חייתי אני את הפיצוץ הזה.

שלשום החלטתי לעלות לחיים בבוקר על-מנת לראות את רופאו ולדעת על מצבו. כשהודיעה לי האחות שהרופא יישאר בבית החולים עד השעה 1, מובן מאליו שלא יצאתי מהבית אלא כמה רגעים אחרי 12. בחצי הדרך נעצר האוטובוס (לרגל הפיצוץ הראשון הקטן), כאשר נשמע אות אזעקה, אך כעבור כמה רגעים המשכנו בדרכנו. כשהגענו ל"הדסה" נשמע קול הפצצה אדיר, וראיתי ענן כבד מתנשא בסביבות "דוד המלך". שוב אות אזעקה, וכבר התגנב פחד ללבי שמא נלכדתי בבית-החולים.

בפתח הבית ראיתי פתאום את אלימלך הנהג[2] שהביא להדסה את הגב' וייסגל, ונדברתי איתו שיקרה מה שיקרה, בל ישכח אותי ויקראני מהמחלקה עם רדת האורחת שלו. וכך היה. ראיתי את חיים ואת הרופא ואלימלך בא לקרוא לי. אוטובוסים לא הלכו כבר. קהל אנשים שנלכד כאן עמד בפתח וביניהם ראיתי את מישה כספי,[3] יצחק הוז[4] ואחרים פחות מוכרים. לאוטו של אלימלך נכנסו שלושה רופאים ושתינו, ובאמת הודות לרופאים עלה בידנו לרדת העירה, כי עיכבו בעדנו כמה פעמים. כשחזרתי הביתה מצאתי את ללה ולילי שאננות ושלוות, לא יודעות מאומה ומשחקות באיזה משחק. עוד הספיקו הבנות לרדת ולקנות משהו בטרם השתלט העוצר.

עברו שעות על שעות של ציפייה - מה קרה? כמה הרוגים? הערב הביא את הידיעות על אופן הביצוע ועל ממדי האסון.

כחיה כלואה הייתי. רציתי לצעוק, לדבר עם מישהו, להתחלק בחששותי, ואומנם אנסתי את הטלפון שלנו. למה ביצעו הם זאת עכשיו, בימים אלה בשעת הדיונים שם בלונדון?[5] ובאמצע היום לאור השמש, כשמשרדים מלאים אדם?

מתהלכות שמועות שונות סביב המאורע. יש אומרים - פרובוקציה אנגלית, יש אומרים - מעשה מופתי - על עצם האזהרה - שהיא ניתנה חצי שעה לפני ההתפוצצות, ואחרים אומרים שהיא ניתנה אך כמה רגעים לפניה. וכשהיא ניתנה כאילו פקדו על הפקידים לא לעזוב את הבניין. חיכו כנראה להתנפלות מבחוץ, וכשניתנה האזהרה הוקף הבניין צבא ולאיש לא ניתן להיכנס פנימה כשהפצצות היו כבר בפנים הבית.

עתה, בכתבי, קלטה אוזני מהרדיו שהאצ"ל הודה כי כל העניין מעשה ידיו, וכי הוא מצטער על מספר הקורבנות, וכי הוא הזהיר את השלטונות חצי שעה לפני המעשה. ג'יקובס ולוי עוד גורלם בלתי-ידוע.[6]

אתמול אחר הצהריים הייתי בלוויה של ארבעת הראשונים שנמצאו והובאו ל"ביקור-חולים".[7] קהל משונה היה. אחר-הצהריים הוכרז שבתון לאות אבל והקהל המושבת נהר ללוויה. קהל גדול, סקרני, אדיש, בלתי-מאורגן. לא הייתה כל הרגשה של ליכוד. סתם לוויה גדולה. הרבה נוער ללא הרגשה של אבל, רבים מהחרדים. נפגשתי שם עם דבורה דבוסיס[8] ויוכבד רבינוביץ[9] (משתיהן שלום רב לך), שגם הן לא יכלו לשבת בבית ובאו ללוויה. רק משפחות הקרובים האומללות, נדמה שרק הן סבלו את אסונן במלוא העומק. נסעו כמה אוטובוסים עם קרובי הקורבנות להר הזיתים ושאר הקהל התפזר, כי שעת העוצר התקרבה.

בלב משהו עמום, כבד, עצוב אך לא אֵבל. כאילו אך גורלו של יוליוס חשוב לי. מה תהיינה התוצאות? איך ישפיע הדבר עליכם ה-V.I.P.s[10] ושאר העצורים? ועל הדיונים שם בלונדון ובפריס? עם זאב לא הספקתי להחליף מלה אתמול, כי הוא נסע לת"א מוקדם אחר-הצהריים. רק בצבי שוורץ פגשתי. והוא פחדן, אל אלוהים! בשבילו קפלן ושפרינצק הינם האנשים המבינים את המצב לאמיתו. הוא אומר שאילו חי עתה יוסף רבינוביץ',[11] היו פני הדברים אחרים לגמרי.

עוד אכתוב לך היום רשמים על נושא ההפצצה.

ועתה לענייני יום-יום: שמור על הבקבוקים וגם על הפקקים. שמור והחזר את נייר העטיפה החום אם אפשר עוד להשתמש בו.

אסיים. נשיקות, וחזק חזק וחזק! החזק מעמד על אף הכל!

לדוד שלום.

 

צ.


[1] ויקטור לוי - פקיד יהודי בכיר בממשלת המנדט.

[2] אלימלך גוטליב. נהג בסוכנות.

[3] מישה כספי - לא זוהה.

[4] יצחק הוז (1891 -1957) - אחיו הבכור של דב הוז, תעשיין.

[5] הכוונה לדיוני ועדת מומחים אנגלית-אמריקנית, שהחלה לפעול ב-11.7.1946 במטרה להגיש לשתי הממשלות הצעות בדבר הגשמת ההמלצות שבדוח וא"א (פורסם ב-30.4.1946). בראש 3 החברים האנגלים עמד נורמן ברוק; בראש 3 האמריקנים - הנרי גריידי (הצעות הוועדה כונו "תוכנית מוריסון-גריידי", שכן השר הרברט מוריסון הוא שהביאן לפני הפרלמנט הבריטי).

[6] "פיצוץ מלון 'המלך דוד' ב-22.7.1946 מקורו בהוראת משה סנה, ראש המיפקדה הארצית של ה'הגנה' וחבר 'ועדת אִיקְס', לאצ"ל, ב-1.7.1946. כנהוג בפעולות שאושרו במסגרת תנועת המרי, ניתנה הנחיה שלא ייפגעו אזרחים. ע"פ גירסת אצ"ל, האזהרה שנמסרה על-ידיו לא זכתה ליחס רציני מצד הבריטים ובניין המזכירות הראשית לא פונה. התוצאה הייתה הרת אסון: 91 הרוגים ו-59 פצועים ונעדרים" (הלר-שבש"ח, עמ' 25).

"למחרת 'השבת השחורה' הוקם הקשר בין חברי הפיקוד העליון [של ה'הגנה'] [...] [הפיקוד קיבל החלטה] להמשיך במאבק ולהוכיח לבריטים כי פעולתם לא תרתיע את היישוב ואת תנועת המרי העברי. בהתאם לכך הוצע לבצע 3 פעולות תגובה [ע"י הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י] ע"י האצ"ל - חבלה במשרדי המזכירות הראשית של ממשלת המנדט במלון 'המלך דוד'. ההצעות לביצוע פעולת אלה הועלו בפני מפקדת תנועת המרי עוד לפני 'השבת השחורה' ולא אושרו אז מתוך שיקולים מדיניים. עתה ראה הפיקוד העליון לנכון להמליץ על ביצוען. [...] ההחלטה הובאה לפני 'ועדת איקס', שלפניה מסר הרמ"א משה סנה דוח והערכה של תוצאות 'השבת השחורה'. פעולות החבלה האלה הוגדרו בפני הוועדה כפגיעות בבניינים מרכזיים של השלטון מבלי לפרש בשמם וללא פרטים נוספים. הוועדה אישרה אותן. [...] כעבור כמה ימים [לאחר ש"ועדת איקס", שלפניה הביא מ"ס את תביעת וייצמן להשעות את המאבק המזוין, נענתה לתביעה זו ברוב דעות] הורה הרמ"א למטה הפלמ"ח להפסיק את ההכנות [...] ולמפקדי אצ"ל ולח"י הודיע שעליהם להשהות את ביצוע פעולות החבלה בי-ם, [...] [בעקבות החלטת "ועדת איקס" הודיע מ"ס על התפטרות מתפקידו כרמ"א אך נשאר במיפקדה הארצית ומטעמה המשיך לקיים את המגעים עם אצ"ל ולח"י]. פנייה נוספת אחרונה אל מפקד האצ"ל בדבר השהיית הפעולה לימים ספורים נוספים באה מצידו של סנה ב-19.7.1946 על סף צאתו מן הארץ. האצ"ל לא נענה לפנייה זו ושלושה ימים אח"כ ביצע את פיצוץ מלון "המלך דוד'" (סת"ה ג, עמ' 898-896).

"מיפקדת ה'הגנה' תבעה שהפיצוץ לא יבוצע בשעות העבודה. אצ"ל לא נענה לתביעה זו, שכן לא מצא פיתרון מיבצעי להחדרת מטען החבלה לבניין אלא בצהריים, שעה שהבניין המה מתנועת יוצאים ונכנסים"; "תקוותו של סנה לחידוש המאבק כנראה גרמה לכך שאצ"ל התבקש לא לבטל אלא להשהות את פיצוץ 'המלך דוד'"  (אביזוהר,  עמ'  9). ר' גם להלן מכתב 44, הע' 2.

[7] "בלב שבור ונדכא ליווה אתמול קהל ירושלמי רב קורבנות תמימים שנפלו במעשה-הזוועה בבניין המזכירות הראשית. הקורבנות היהודים הובאו לבית החולים "ביקור חולים" והוכנסו לאולם. ליד השער עמדו משמר-כבוד, ראשי הקהילה ומראשי הציבור" ("דבר", 24.7.1946). ההרוגים: עזרא שפרלינג, שמואל ישעיה, יהודה ינובסקי, יהודה מירמלשטיין.

[8] דבורה דביר (דבוֹסיס) - ידידת נעורים של צ"ש. רעיית יהודה דביר, איש חינוך, שירת בצבא העותמאני כבוגר הסמינר למורים בי-ם.

[9] יוכבד רבינוביץ' - רעיית יוסף רבינוביץ', פקיד בכיר בסוכנות, ממייסדי שכונת בית הכרם בי-ם.

[10] ראשי-תיבות של People Important Very - "אנשים חשובים מאוד". כך כונו המנהיגים העצורים ע"י פקידי ממשלת המנדט.

[11] שהכוונה ליוסף אהרונוביץ (1937-1877), ממנהיגי "הפועל הצעיר" ואח"כ מפא"י.

 

העתקת קישור