מתוך יומן העבודה                                                                         לונדון, 21.11.1939

 

מירושלים מודיעים על הצעה חדשה שהוצעה לנו לעת-עתה באופן פרטי, על גיוס פלוגות-עבודה לשירות בחזית המערב. ההצעה מפורכסת ונראית יותר הוגנת מהקודמת. הפלוגות תיקראנהpioneer corps  - כבר עמדנו על טיבה של ברייה זו, אין שום נפקא מינה בינה לבין ה-corps  labourשהוצעו לנו קודם-לכן. זהו שינוי שם רק כדי לסבר את האוזן. כפלוגות תהיינה יהודיות למעשה, אך תיקראנה פלשתינאיות. יגויסו רק אזרחי ארץ-ישראל, יקבלו הכשרה צבאית במשך שבועות אחדים, בכלל זה הכשרה התחלית ברובים. רק רבע מאנשי הפלוגות יהיו חמושים רובים. בכל פלוגה יהיו 600 איש (בטליון), אלה יתחלקו ליחידות של 150, וה-150יתחלקו ליחידות של 25. הסגנים והקצינים מפקדי יחידות-המשנה יהיו משלנו. אם נספק 3-2 פלוגות אפשר יהיה לצרפן יחד ולהעמיד בראש הגדוד קצין יהודי-אנגלי. המציע ניסה לטשטש את הרושם השלילי של הצעת המזכיר הראשי לשעבר. טען שבאנגליה מצטרפים לפלוגות אלו אנשים מהרזרבה וחיילים לשעבר (אין זה משנה את העובדה שאלו הן פלוגות-עבודה ותו לא; ודאי שיש בצבא הבריטי פלוגות-עבודה, וכמובן מאליו מתגייסים לפלוגות אלו אנגלים ולא טטארים - ולא אנגלים צעירים ומובחרים אלא קשישים ונמושות). הוא דיבר הרבה על ליבנו שלא נדחה את ההצעה ונספק מגויסים לפחות ליחידה אחת, בבחינת סמל.

השינויים לטובה לעומת ההצעה הראשונה הם רק שניים:

א. יחידות יהודיות ולא מעורבות.

ב. קצינים יהודים.

לעומת זה עניין הנחיתות נשאר כשהיה - הן לגבי טיב השירות - עבודה ולא שירות מלחמתי; הן לגבי הזיון [רק רבע מהחיילים ישאו נשק]; ולגבי המשכורת - מלטאית. כן נשארה השלילה שבהוצאת אנשים מהארץ, שאין בצידה שילומים על-ידי הופעה בחזית ובכוח ניכר. אף-על-פי-כן קשה להגיע למסקנה על דחיית ההצעה. שמא יש בזה התחלה? האם לא ינצלו צוררים את סירובנו?

החלטתי לדחות כל התייעצות כאן בשאלה זו עד לשובו של לוקר. הוא יוצא היום מהארץ ויגיע ללונדון ביום ו'.

עוד מודיעים מהארץ כי הצבא מתכונן להזמנות גדולות בארץ ומנסה לברר מה אפשר להשיג מן המוכן ואלו תעשיות שאינן אפשר לאמץ. בר-כוכבא [מאירוביץ][1], המוציא ומביא בעניינים אלה, נשאל אם נוכל לספק מצרכים מסוימים - בכלל זה בגדים, שמיכות, פטישים (סמיכות משונה!), כלים סניטאריים ועוד - בסך רבע מיליון לא"י.

נראה כי עד שסר רוברט ויילי כהן יסתדר עם משרד-האספקה, ועד שראש-המטה יכריע את משרד-המושבות - תיווצר בארץ התחלה חשובה של אספקת תוצרת חרושתית לצבא, ואולי גם יונח היסוד לענפי-ייצור חדשים. אדרבא!

ישיבת המחלקה המדינית בחדר וייצמן [---]. וייצמן סר וזועף. נפגש אתמול עם מיינרצהאגן. שמע ממנו ידיעות רעות והריהו חוזה חזות שחורה, מיינרצהאגן סיפר כי הגיע למשרד-המלחמה תזכיר הקובע שמציאות צבא יהודי בארץ-ישראל בסוף המלחמה עלולה לסכן את ענייניה של בריטניה. ומשרד-המושבות תומך בעמדה זו. (זוהי, כנראה, נוסחה זהירה שנקט מילנרצהאגן. התזכיר עצמו הוא ודאי חיבורו של מלקולם מקדונלד.) עוד סיפר מיינרצהאגן שסר ליאונארד וולי[2], הארכיאולוג המפורסם שגילה את שׂפוּנֵי אוּר-כשדים, בעל הספר "אברהם", עובד עכשיו במחלקה למזרח התיכון של משרד-המלחמה. וולי הוא אנטי-ציוני מובהק ועלול לשמש מכשול רציני לתוכניותינו במשרד-המלחמה. מיינרצהאגן עצמו שייך למחלקת המזרח הקרוב, אך אין הוא פוסק הלכה במחלקה זו - שום דבר לא יעבור דרכה בלי חוות-דעתו של וולי.

נראה שמייגרצהאגן, כיוון שנאחז בוולי איש-חרמו במחלקה, הוסיף לשפוך חמתו על האנטישמים האנגלים בכלל, אשר מחסור אין בהם. הוא הצליח להלך מרה שחורה על חיים: התעמולה הפשיסטית, התולה את קולר המלחמה הזאת ביהודים, הולכת ומתפשטת ומוצאת מסילות לליבות העם. אם יקשה המצב הפנימי וההצלחה הצבאית לא תאיר פנים לבריטניה, עתידה תעמולה זו להגביר חיילים. גם אם תנצח בריטניה, עתיד העולם שבסוף המלחמה להיות מר-נפש ומאוכזב. הוא יבקש שעיר לעזאזל וימצאו בנו. עד שאנו מצפים לישועות, עתיד מצבנו כתוצאה ממלחמה זו להיות עוד יותר רע משהיה לפניה.

פרט מאיר-עיניים ו"מרנין-לב" משיחתו של מיינרצהאגן: גנרל חשוב אחד, הממלא תפקיד מרכזי, סח לו לפני צאתו לצרפת - יודע אתה, חוששני שאנו נלחמים.on the wrong side [צד הלא-נכון].

חיים הרצה בישיבה זו מה שאמר לבן-גוריון ולי אתמול - תוכנית הספר. נקבע שיזמין לארוחת-צהרים את ניימיר, שטיין וסאקר לדון על תוכנית הספר.

לבסוף נגע חיים במאורע המפוצץ שנפל ביהדות אנגליה: התפטרותו של נוויל לסקי מנשיאות "ועד שליחי הקהילות". מלבד כמה מועמדים בלתי רציניים, שכל זכותם היא רצונם להיבחר, כגון ג'אנר, ישנם שלושה מועמדים רציניים: נתן, שטיין, ברודצקי. אך נראה ששטיין אינו מעמיד את עצמו. נשארים נתן וברודצקי. חיים התנגד לכך שברודצקי ייטול את המשרה הזאת על שכמו. לדעתו, אין זה מתיישב עם חברותו בהנהלה הציונית. כל ערכו של "ועד שליחי הקהילות" בשבילנו הוא שבשעת-חירום הוא יכול לתמוך בנו כלפי חוץ כתמוך מוסד עצמאי העומד מחוצה לנו. אם ברודצקי יעמוד בראשו, ייהפך ה"ועד" לסניף של גרייט ראסל סטריט [הסוכנות] ותמיכתו תאבד כל ערך. מוטב להעמיד בראש ה"ועד" אדם כנתן, שאפשר לשמור עליו שילך בתלם מבלי שיהא קשור בנו באופן רשמי.

דומה שברודצקי נפגע מאוד מעמדתו זו של חיים. הוא טוען שאין נותנים לו למלא תפקיד בעל ערך בהנהלה ועכשיו כשיש לו הזדמנות לתפוס עמדה חשובה בשדה ציבורי אחר - אוסרים זאת עליו מטעמי חברותו בהנהלה. הבינותי משיחה פרטית עם בקשטנסקי, שה"מכונה" של הסתדרות ציוני אנגליה, אשר בקשטנסקי הוא המנצח עליה, רואה את מועמדותו של ברודצקי כעניין רציני ומעשי בהחלט. לדעתם, נוסף על היותו ציוני הריהו המועמד היחיד שיש לו משקל ציבורי. נתן אינו חביב על הקהל ואינו מכובד. הוא רודף כבוד וקריירה. לא תהיה לו דרך-ארץ בפני הציבוריות היהודית. אם הגיעו הציונים למעמד כזה ב"ועד שליחי הקהילות" המאפשר להם לתת לו נשיא משלהם - מדוע לא ישתמשו בהזדמנות?

לעומת זה אני רואה נימוק שלילי נוסף לזה שציין חיים: אם ישמש ברודצקי בשתי האצטלות עלול להיווצר מצב בלתי-בריא בהחלט בשביל הופעתה ופעולתה המדינית של הסוכנות בלונדון. בהיותו נשיא ה"ועד" לא יהיה ברודצקי חופשי בהופעתו בשם הסוכנות כלפי הממשלה ובציבור - הדבר מוכרח יהיה לרסנו עקב האחריות שהוא ישא עליו כנציג היהדות האנגלית.

ארוחת-צהרים עם רוקח ופולני[3], נציגי "פרדס" ושאר הקואופרטיבים. גם לוריא נוכח. המחירים לפי שעה טובים, כי הכמויות קטנות (מבשרי חזיתי: קניתי תיבת אשכוליות מהאיש של "תנובה" ושילמתי 23 שילינג!). הצליחו להשיג אוניות למשלוחים עד לחג-המולד. מה יהיה אחר-כך אינם יודעים. הסיכויים מעורפלים מאוד. חוששים למשבר. הממשלה לא הגישה לעת-עתה שום עזרה - לא בארץ ולא בלונדון. החבילה של פרדסנים יהודים וערבים נתפרדה לחלוטין. אי-אפשר היה להביא את הערבים לידי שום הסכם, לא עם היהודים ואף לא בינם לבין עצמם, ומכל התוכניות היפות לא יצא כלום. מה אפשר לעשות פה להבטחת אוניות? אמרתי שנכנס איש חדש למיניסטריון התובלה הימית - סר אלפרד סולנט, אשר וייצמן ואחרים מאנשינו מכירים אותו. שמא ננסה דברים אליו? אמרו: אדרבא.

[---]

בערב אצל הופיין, הנמצא כאן זה ימים אחדים וטרם ראיתיו. הוא הסביר לי את השתלשלות עניין ה"קרן לרדיסקונטו". בימי-הבהלה הראשונים עם פרוץ המלחמה ראו זאת כעיקר. עכשיו נוכחו לדעת שאין בזה הכרח, כשם שנוכחו שאין צורך באשראי מיוחד לקניית צורכי-מזון. לעומת זאת נתברר למעלה מכל ספק הצורך ליצור קרן עזרה לבנקים במקרה של משבר חדש. לעת-עתה מחזיקים [הבנקים] מעמד, אך אין לדעת איך ייפול דבר. הוצאת הפיקדונות הבהולה נפסקה, אך היא נמשכת קמעה-קמעה בהתמדה. בוחן-הבנקים הממשלתי בארץ-ישראל מסכים לדעה זו והמליץ על הקצבת חצי מיליון לאותה מטרה. ג'ונסון מתנגד, כמובן. הופיין פתח בעניין זה משא-ומתן עם ברקלייס בנק. סר ג'ון קולקט ער לצורך ומוכן ללכת עם הופיין ל"בנק אוף אינגלנד" כדי לרכוש את תמיכתו. אמרתי, שכדאי לברר מי באוצר הממלכתי מטפל בענייני ארץ-ישראל ולנסות דברים אליו.

הברקתי היום לקפלן שבחירת וירה וייצמן לנשיאות-כבוד של ויצ"ו היא המוצא היחיד מהסבך במצב-היחסים הקיים, ולכן מוטב שהסתדרות ויצ"ו בארץ-ישראל תסיר את התנגדותה.

 

הערות