מתוך יומן העבודה                                                                           לונדון, 3.11.1939

 

בבוקר השכם טילפן לי לואיס הביתה (כאש בעצמותיו, לא יוכל כלכל!): הוא סידר אתמול עם הפולנים את עניין הגיוס. הם מוותרים לטובת הצבא הבריטי על כל מי שאינו דובר פולנית. דבר היות האיש דובר פולנית או לא תלוי בו בעצמו והפולנים לא יבדקו אם האיש התגייס לצבא הבריטי או לא. נמצא שאין כפייה.

במשרד מצאתי מברק מאייזנברג על נסיעת אליהו; הוא מפליג לאמריקה באונייה "סטורניה" מגנואה. צילצלתי לפלטורס לברר יום צאת "סטורניה": ביום ב' בבוקר. כדי שאוכל לראותו עלי לצאת מכאן מחר. החלטתי לנסוע. טילגרפתי לאליהו באמצעות חברת-האוניות בגנואה שיפגשני ביום א' ברכבת אחר-הצהרים מפאריס. נתתי הוראות להזמין לי מקום באווירון מחר. התברר שיש רק מקום אחד, באווירון הראשון היוצא מוקדם בבוקר. מפאריס אצא ברכבת מחר בערב. החלו לטפל בסידור רישיון-נסיעה. הבעיה היא לקבל ויזה צרפתית. חשבתי אם לפנות לצינור של חיים והחלטתי לא להטריחם - בלבלנו להם את הראש בלי סוף בעניין נסיעתו של לוקר. סמכתי על המלצה שבידי מהקונסול הצרפתי בירושלים.

ישיבה קצרה עם החברים. לואיס נפגש שוב עם לורנס והלה הפגישו עם אייליף[1], הארכיאולוג, מנהל המוזיאון של רוקפלר בירושלים. הוא נמצא כאן בחופשה לאחר שהחלים מפצעיו אשר נפצע בידי ערבי, וחוזר בקרוב לעבודתו בארץ ומתעניין בינתיים בבעיית השלום היהודי-ערבי. לואיס שוחח עם שניהם. אייליף כלורנס דורש הקמת סוריה מאוגדת [סוריה רבתי כפדרציה] ובתוכה מדינה יהודית שגבולותיה כמדינת פיל; אפשר בתוספת הנגב. בתורת פיצוי בעד החלק הערבי של ארץ-ישראל המערבית הם מוכנים להציע לנו את ג'זירה. הם כנראה הציעו לכתחילה את ג'זירה כתוספת לדבר-מה הרבה יותר קטן בארץ-ישראל [מהצעת ועדת-פיל], ולואיס הוא שהביאם לידי הרחבת התחומים בארץ-ישראל בלי לוותר על "תוספת חינם". רעיונו של לואיס הוא להרכיב קבוצת אנשים פרו-ציונים ופרו-ערבים שיחתמו על מכתב משותף ל"טיימס", שבו יצהירו כי הספר הלבן אינו פיתרון, ויש לחתור למשטר פדרטיבי שיבטיח עצמאות לערבים בסוריה מאוחדת ועצמאות וזכויות עלייה ליהודים בשטח מסוים. הוא עומד להיפגש היום עם אייליף בארוחת-צהרים וסוחב גם אותי.

קרוב ל-2 טילפן קזליט והודיע שהוא מדבר ממשרד-המושבות, בנוכחות מזכירו הפרטי של מלקולם מקדונלד. הייתה לו שיחה ארוכה עם מיניסטר-המושבות על העניינים. קודם-כל על עניין ה-43. קזליט אמר לו מה הוא מרגיש בעניין זה ושהוא ושכמותו מוכנים להתפטר אם פסק-דינם של אלה יאושר. הודיע לו שאנו עומדים לפנות לידידינו בפרלמנט ולהציע להם לדרוש ויכוח ושהצעתנו בלי ספק תתקבל. מלקולם ביקש מאוד שלא נעשה ואת. כל עוד אין החלטה בדבר פסק-דין יוכל ויכוח פומבי רק להזיק (למי?). הוא מוכן לטלגרף שוב לירושלים ולדאוג שיעיינו בפסק-הדין בשים לב לכל הנסיבות. למשל, העובדה שכמה מהנדונים שירתו במשטרה ובצבא היא חדשה בשבילו, הדבר לא היה ידוע לו כלל. הוא מבקש להמציא לו את שמות האנשים וכל פרט חדש הידוע עליהם ועל המעשה. קזליט מבקשני, אפוא, ראשית, לעכב את הפעולה בפרלמנט - הוא ממלא בזה את הבטחתו למיניסטר-המושבות ועושה זאת בנוכחות מזכירו הפרטי - ושנית, להמציא למזכיר הפרטי תזכיר עם כל הפרטים החדשים הידועים לי למען יוכל לשלוח מברק לנציב העליון על יסוד תזכיר זה.

שיחה זו עם ויקטור [קזליט] - בעל ההצעה בדבר הרעשת עולמות בפרלמנט - המתחנן עתה לפני שלא אתיר את חרצובות כלבי-הציד פן חלילה יבולע לעניין - הייתה מחזה-שעשועים. הוא הטיל כנראה קצת פחד על מלקולם באיימו בפעולה פרלמנטרית.

אמרתי לוויקטור כי ביחס לפעולה פרלמנטארית הריני סומך, כמובן, על דעתו. אשר לתזכיר - הנני מוכן, כמובן, להמציא את הפרטים הידועים לי, אך רצוני להעיר שאין לשער כי יהיה בזה פרט שלא הושמע בבית-המשפט על-ידי הסניגוריה. ויקטור אמר: אף-על-פי-כן, שלח תזכיר.

כאן הפסיק לרגע את השיחה ואחר-כך אמר: הנה עכשיו ניגש אלי דאוני, שהיה נוכח בשיחתי עם מיניסטר-המושבות, ומודיע לי כי מלקולם כבר שלח מברק לירושלים לעכב כל פעולה בעניין פסק-הדין עד שיתקבל ממנו מברק נוסף. הוא מחכה, אפוא, לחומר.

ויקטור המשיך את דבריו בנוכחות דאוני. הוא שוחח עם מלקולם גם בעניין חוק הקרקע. טענתו של מלקולם הייתה שהיהודים מנסים לנצל את מצב המלחמה כתואנה להכשלת מדיניות הספר הלבן. ויקטור ענה: ודאי שהם רוצים בכישלון הספר הלבן - מי אינו רוצה בזה? זוהי משאת-נפש כולנו. אבל כלום עשו היהודים מאז פרוץ המלחמה איזה צעד תוקפני חדש נגד הספר הלבן? הם מוכנים לשביתת-נשק, אולם אתה מתכוון לעשות צעד תוקפני נגדם. בעניין זה נשאר, כנראה, מלקולם בדעתו ולא הבטיח כלום - על-כל-פנים ויקטור לא מסר את תשובתו.

לבסוף נגע ויקטור בשאלת הגדודים: היהודים מציעים לכם עזרה צבאית ואתם שולחים אותם לפלוגות מעורבות עם ערבים. מלקולם טען שאין כוונה דווקא לערבב. נכון שההחלטה היא לגייס גם יהודים וגם ערבים, אך לערבב לאו דווקא. ויקטור הודיע שהיהודים היו שמחים להזדמנות לשלוח מארץ-ישראל גדודים לחזית המערב - נדהמתי בשומעי זאת: שוחחנו בינינו על השאלה כהצעה שיש לשקול אותה והנה הוא הולך ומפליט את העניין בשיחה עם מלקולם מקדונלד! - מיניסטר-המושבות הופתע והתרשם מאוד. זו הייתה חדשה בשבילו - איש לא דיבר איתו על אפשרות של שירות יהודי ארץ-ישראל בחזית המערב.

אמרתי לוויקטור כי ודאי שאיש מאיתנו לא דיבר איתו בעניין ז - בכלל לא ניהלנו איתו שום משא-ומתן בשאלת הגדודים.

ויקטור חזר והדגיש כי הודעתו עשתה על המיניסטר רושם רב. הוא מבקשני לאשר לו עכשיו בטלפון בנוכחות דאוני כי הדברים שאמר בעניין זה נכונים וכי אומנם נכונים אנו לשלוח אנשים לחזית צרפת, ואם תינתן לנו האפשרות הזאת ניענה בשמחה.

זה היה קצת יותר מדי - ממש אקדח אל הצדע. באתי בין המצרים: לא לאשר את דברי ויקטור, הרי זה להכשיל ידיד העומד בחזית בעדנו. לאשר - הרי זה להתחייב על דבר שאין לי כל סמכות להתחייב עליו, ועל-כל-פנים אין לי עניין להתחייב עליו כלפי מלקולם מקדונלד ומשרד-המושבות. אמרתי בנוסחה כללית כי כשיצאתי מהארץ הייתה נכונות לקראת רעיון כזה.

עם גמר שיחה זו, שמתחה לא מעט את העצבים, נסעתי לאתנאום לפגישה עם לואיס ואייליף. מצאתים כבר בגמר הארוחה.

אייליף פתח את הרצאת תוכניתו בהודעה חשובה, כי איש אינו מאמין שהספר הלבן הוא הפיתרון. אולם בהמשך השיחה, כשהציע שנבוא בדברים עם הנשאשיבים, ואני טענתי כי הנשאשיבים עשו כל משא-ומתן פוליטי בינינו לבלתי-אפשרי מהרגע שהתייצבו ללא סייג על בסיס הספר הלבן, החל להוכיח לי שבעצם אין הספר הלבן גוזר על שום דבר: אינו מחייב אפילו הפסקת העלייה - היא תוכל גם להימשך, אם יימצא איזה סידור.

עניתי לו כי את ההכרעה בשאלה זו, אם תימשך העלייה או לא תימשך, ומהו הסידור המתאים להמשכתה, מסר הספר הלבן בידי הערבים - ואז נשתתק.

התוכנית שלו היא איחוד ארץ-ישראל וסוריה על יסודות פדרטיביים. ליהודים - כמו שמסר ניימיר: מדינת פיל + נגב + ג'זירה. צריך יהיה לבצע חילופי-אוכלוסים.

שאלתי: מי יהיה נושא איחודה של סוריה? אנו לא נוכל לדגול בתוכנית זו - זהו עניין לערבים, אנו נוכל רק לסייע אם התוכנית תבטיח את עניינינו. כיום מתנגדת צרפת לאיחוד תכלית ניגוד. המופתי מתנגד. רבים מהסורים מתנגדים.

לשאלות אלו לא הייתה תשובה.

הוספתי ושאלתי: בכלל, בין אם על תוכנית זו או אחרת, היש עם מי לדבר בארץ-ישראל? סיפרתי על שיחותינו עם הסורים, אבל ציינתי כי, ראשית, אינם בעלי הדבר לגבי ארץ-ישראל, ושנית, הם נתונים כיום במבוכה ובדכדוך. ואשר למרכז העיראקי, הוא עלול להיות קיצוני ותופס מרובה ולא יטה לפשרות. ובכן עם מי אפשר לדבר בארץ-ישראל?

הוא אמר: עם הנשאשיבים.

כאן אמרתי מה שכבר סיפרתי לעיל, והחל בינינו ויכוח על הספר הלבן עד שנסתתמו טענותיו.

אם כך, אמר, עם הנוצרים.

ראיתי שאינו שולט בבעיה. הסברתי לו את הסבך הנפשי שבו חיים הנוצרים, ואיך מביאם מורא המוסלמים או להתכנסות בקרן-זווית או להתרברבות לאומית צעקנית ומעושה, כדי להרחיק חשד. בין כך ובין כך לא הם בעלי-הדבר, ולא אתם יש לנהל משא-ומתן.

לא יכולתי לשהות בשיחה ואמרתי לו שאם בבואו לארץ יוסיף להתעניין בשאלה ויראה שיש עם מי לדבר - נודה לו אם יתקשר עם ד. בן-גוריון או עם ב. ג'וזף.

מיהרתי לקונסוליה הצרפתית. [---] לאכזבתי המרה לא עשתה המלצתו של אוטרי [הקונסול הצרפתי בירושלים] שום רושם: אמרו לי למלא טופס ולחכות יומיים-שלושה לוויזה. הסברתי שאסע מחר או לא אסע כלל. אמרו שהם מצטערים מאוד, אך אינם יכולים להוציאני מהכלל. חזרתי למשרד ופניתי ללשכה המיוחדת. הסברתי שאחד מחברינו יצא מארץ-ישראל לאמריקה לפי דרישתו של חיים, כדי לעזור לו שם. הכרח הוא שאראנו בטרם יפליג ואמסור לו על מצב הדברים כאן. היוכלו להשיג לי ויזה צרפתית עוד היום? ביקשו שעה להימלך ואחר-כך הודיעוני כי הדבר בלתי-אפשרי; זאת אומרת הוא אפשרי, אבל אם יבואו לעשותו תהיינה צריחות עד לב השמים ורעש עצום בכל המשרדים, כאילו ראש הממשלה עצמו מעוניין במיוחד בנסיעתי, "ובזאת הן אתה עצמך לא תרצה". ברור שלא רציתי בזאת... כך העלו כל מאמצי חרס. הייתי מדוכא ומר-נפש מכישלון זה ומרוב צער לא יכולתי כמעט לעבוד כל הערב.

חזרתי והברקתי לאליהו בגנואה שלא יכולתי לנסוע מחמת הוויזה והצעתי לו לדחות הפלגתו על-מנת שנשיג לו ויזה צרפתית בפאריס. הברקתי ליארבלום בפאריס שאם יש בידו להשיג ויזה במשך ימים אחדים - יבריק לאליהו בגנואה למען ידחה נסיעתו.

מסרתי ללואיס ולברל [לוקר] על שיחת ויקטור עם מלקולם ועל התזכיר שעלינו להמציא. גמרנו שאין טוב לנו מלשלוח לו את התזכיר שכבר הכינותי. עברתי על הנוסח והוצאתי כמה "מקומות" העלולים להיות מסוכנים בידי חורש-רעה. כיוון שויקטור דרש במפגיע שמות הוספתי את שני השמות היחידים הידועים לי: משה דיין וצבי ברנר - כל אחד כפרט המלמד על כלל, הראשון כמפקד של נוטרים והשני כאיש .S. N. S ["פלוגות-הלילה המיוחדות"]. עודני טורח בעריכה - והנה מזכירו של מלקולם בטלפון: הבו החומר! הרצנו אליו את התזכיר המתוקן - בלי פנייה ובלי חתימה - על-ידי שליח מיוחד. מכל-מקום נראה שמלקולם יטלגרף משהו, ועוד היום.

 

הערות