דברים בישיבת הנהלת הסוכנות ירושלים, 23.7.1939
כשהגעתי ללונדון היו ההכנות לקראת הוויכוח בפרלמנט במלוא תוקפן. הוויכוח נקבע בעיקר ביוזמת מפלגת הלייבור ובמקצת גם ביוזמתנו. הלייבור נענתה ברצון להצעה בדבר ויכוח והחליטה שכדאי לה להקדיש לזה יום שלם, מהימים שנקבעו לוויכוח על התקציב. כידוע, נמצא עתה הפרלמנט בסוף העונה והרבה עניינים מחכים לפתרונם. דעת חברינו בלונדון הייתה שלא רצויה הצבעה נוספת בפרלמנט וכך חשבתי גם אני, שהרי הוויכוח הוא לא על הספר הלבן כי אם על התקציב של משרד-המושבות ורבים מצירי הפרלמנט שהצביעו בזמנו נגד הספר הלבן לא יצביעו נגד התקציב, כי יש בזה משום הבעת אי-אמון לממשלה. חשבנו גם שבהצבעה יהיה לממשלה רוב יותר גדול מזה שהיה לה בעת הוויכוח על הספר הלבן, והדבר יתפרש בציבור ובעולם כתוספת משקל למדיניות הספר הלבן. השתדלנו להשפיע על מפלגת הלייבור שלא להעמיד את השאלה להצבעה, אבל הם עמדו על שלהם. תוצאת ההצבעה ידועה לכם - הממשלה קיבלה רוב קטן מזה שבפעם הקודמת.
היה ברור לנו מראש, שרבים מן הצירים, אנשי-השם, לא ישתתפו בוויכוח הפעם מאחר שנאמו כבר בוויכוח הקודם [---]. הדַבַּרים מטעם מפלגת ה"לייבור" בוויכוח זה היו תום וויליאמס ונואל בייקר. הם השתתפו גם בוויכוח על הספר הלבן, ונבחרו לתפקיד זה משום שהעניינים ידועים להם היטב [---].
הוויכוח נמשך כשבע שעות. הנוכחות בפרלמנט הייתה מועטה. היו רגעים שמספר הצירים מצד הממשלה הגיעו לחמישה, כולל מ. מקדונלד. לשום נואם לא היה קהל מקשיבים יותר מאשר 100 צירים. מן המשתתפים בוויכוח דיברו 11 בעדנו. מהם 6 מהלייבור, 1 ליברל ו-4 שמרנים. 3. נאמו נגדנו: 2 מהם שמרנים ו-1 מהלייבור. היו עוד 2 נואמים אשר קשה לקבוע לאיזה מן הצדדים הם נוטים; בשם הממשלה הופיע מ. מקדונלד בלבד [---]. הוא הוכיח כישרון יוצא מן הכלל לאחיזת-עיניים. אפשר להגיד בביטחון שבנאומו לא שיכנע מקדונלד את הנוכחים בכנות דבריו, אף כי נתן לחלק מן הבית, העייף מכל הצרה הזאת, נימוקים המקלים במידת-מה על המצפון. הוא גם זכה לקריאות תמיכה מצד חלק מהבית, אבל אין זה משנה את העובדה שהוא לא שיכנע איש. מקדונלד בדרך-כלל היה מטרה לחיצים. הייתה נגדו התקפה אישית ארסית, בייחוד מצד אנשי מפלגת הלייבור. בגלל ההתקפה האישית זכה גם למידה מסוימת של אהדה. אולם לאחר הוויכוח לא נשאר איש בבית-הנבחרים המאמין שהספר הלבן הוא למעשה המדיניות של הממשלה. ההרגשה שהייתה עד כה בעניין זה נתערערה בשל עניין העלייה. אומנם, היו טענות בוויכוח גם בקשר לחבר הלאומים ולוועדת-המנדטים, אלא שכולם הבינו שאלה ארגומנטים משפטיים בלבד, ואילו עניין העלייה הוא ארגומנט פוליטי בעל משקל; שכן למרות הספר הלבן מארגנים היהודים בצורה זו או אחרת את עלייתם לארץ-ישראל. מזכיר-המושבות התמרמר מאוד, אבל נאלץ להודות שאין בכוחו למנוע זאת, ורק בידי היהודים להפסיק את העלייה.
יש רמזים, שגם בקבינט הבריטי לא הכול שקט בעניין ארץ-ישראל, אבל קשה לדעת אם הדבר יתבטא בהחלטה מעשית. הקבינט לא החליט על הפסקת העלייה. הוא רק דן בשאלת ארץ-ישראל לקראת הוויכוח בפרלמנט וסמך את ידיו על פעולת מקדונלד.
בנאום מיניסטר-המושבות היו שני דברים חדשים:
א. הבטחה שאם מועצת חבר הלאומים תתנגד לספר הלבן לא תציע הממשלה שינויים במנדט לפני שהעניין יובא מחדש בפני בית-הנבחרים. הבטחה זו נתן מקדונלד כנראה מתוך ביטחון גמור שהמועצה תחליט לאשר את מדיניותה של הממשלה.
ב. בסוף דבריו, הדגיש מקדונלד (בהתייחסות למכתב הוגארת אל המלך חוסיין) כי מנוי וגמור עם הממשלה הבריטית שעם אחד בארץ לא יהיה כפוף למשנהו וכן שיש להתייחס בתשומת-לב מרובה להצעות של פדרציה. נראה לי שיש כאן פתח לנסיגה. הודעה זו מוכיחה גם שהלחץ על מיניסטר-המושבות הוא גדול מאוד והוא נאלץ למסור הודעה שיש בה משום תבוסה של מדיניותו.
[---]
