מתוך יומן העבודה                                                                            לונדון, 24.4.1939

עוד אתמול נתקבלו ידיעות על סערת הרוחות ביישוב, השביתה וההפגנות בחיפה, לרגל שילוח האוניות.[1] היום הופיעו ידיעות אלו כמעט בכל העיתונים. הכתבה ב"דיילי טלגרף" כתובה באהדה. "דיילי אכספרס" מדגיש בכותרת: יהודי ארץ-ישראל רוגמים את המשטרה באבנים. "דיילי מייל": היהודים פורעים ומכריזים שביתה. "ניוז כרוניקל": אימת גירוש על היהודים. "הרלד": 270 פליטים נשלחים על-פני המים. מחאות היהודים. ה"טיימס" ודאי ייזכר בעניין רק מחר, כדרכו. ה"טיימס" מודיע על דיון הנערך בקהיר בתשובת הממשלה הבריטית להצעות הערבים האחרונות ועל קביעת ישיבה עם הפלשתינאים ביום ה' הבא. "דיילי טלגרף" מדגיש כי הערבים אינם מרוצים מהתשובה.

מירושלים מבריקים שאחכה לשובה של בפי ב-5 ביוני.

גולדמן בא מפאריס ומסר דין-וחשבון על השיחה עם לאגרד. הלה הודיע שצרפת לא תוכל בשום פנים להתערב בענייני בריטניה והסביר מדוע. בדרך-כלל אין הבריטים נוהגים לשתף אותם בשיקולי המדיניות המזרחית שלהם ובמצב זה לא ייתכן ש"יתנדבו" לחוות דעה בעניין הנוגע לבריטניה. הם מצידם מעוניינים מאוד שהבריטים לא יפריעו להם בענייני סוריה - אבל אם יתערבו בתסבוכת הארץ-ישראלית הרי בזה יזמינו את בריטניה לתת להם עצות לגבי סוריה והדבר אינו רצוי להם כל עיקר. כשהחלו ה"שיחות" בלונדון הם שקלו היטב את המצב והגיעו למסקנה שעליהם לנקוט בקו של נייטראליות גמורה. אגב, הבריטים לא הודיעו להם על השיחות, לא על עצם העניין לפני תחילתו ולא על מהלך השיחות. הם יודעים, כמובן, מה שהיה - יש ערבים הבאים לספר להם - אך עזרה לערבים לא נתנו ולא יתנו, ואם יעשו עכשיו צעד לטובתנו כיצד ישאו פניהם לערבים? באחת, לא יוכלו לעשות מאומה. גולדמן בטוח שזוהי עמדתה האמיתית של הממשלה הצרפתית ושאין לתלות בה שום תקווה. גם גולדמן ראה את בוליט, לאחר שראהו בלום.

[---]

אחר-הצהרים ישיבת המחלקה המדינית. העליתי את השאלה מה אפשר לעשות כדי לעורר תשומת-לב הציבור לשילוח האוניות מחופי הארץ ולהכנסת חלק מהמעפילים למחנות-הסגר. הצעתי להשיג חתימת אישיות חשובה למכתב ב"טיימס". קיבלתי על עצמי לחבר מכתב. דנו בעניין שיחות קהיר. אמרתי שאיני מבין את עמדת החברים בירושלים. הם חוששים שאם נדרוש בירורים בדבר שיחות קהיר ניכנס על-ידי כך ממילא למשא-ומתן חדש על מדיניות הממשלה שכבר נדחתה על-ידינו. אכן, הסתבכות בזו אינה לגמרי מן הנמנע, אך לא ייתכן לעבור לסדר-היום על שיחות קהיר ולא להגיב עליהן כלל כפי שמציעה, כנראה, ירושלים. יש לנו ניסיון בעניין דומה לכך ועלינו ללמוד ממנו. כשהודיעה לנו הממשלה על קביעת ועדה אנגלו-ערבית לבירור איגרות מק-מהון לא הגבנו על כך. כסבורים היינו שאין זה עניין הנוגע לנו. כאשר יצא הספר הלבן התברר שהעניין נוגע לנו מאוד ומחינו נגדו בפומבי ובמכתב לממשלה. פילבי במכתבו ל"מנצ'סטר גארדיאן" הוקיע את העובדה שידענו על הקמת הוועדה הזאת ולא דרשנו נציגות בה בעוד מועד (הוא ודאי קיבל את הידיעות ממשרד-המושבות). אין אנו יודעים עכשיו מה יכול להשתלשל משיחות קהיר ובשום אופן איננו בטוחים שלא נצטרך להגיב ולמחות נגד תוצאותיהן. למה לתת למשרד-המושבות את האפשרות לטעון שלא עשינו זאת בזמן הנכון? אומנם הייתה לנו שיחה עם שאקבורו, אבל היא לא הגיעה למסקנות - שאקבורו טען שאינו יודע את הפרטים ואינו מוסמך לתת לנו תשובה והזמין אותנו לפנות אל מיניסטר-המושבות בשובו ללונדון. נמצא שאם לא נפנה עכשיו הרינו משאירים את העניין תלוי באוויר. הצעתי שנשלח מכתב למשרד-המושבות ונדרוש רשמית בירורים בדבר המשא-ומתן בקהיר. ההצעה נתקבלה.

הברקתי לירושלים את מסקנתנו זו.

שיחה עם שאול ועם בגון, שבא מפראג, על תוכנית הנראית לי כמופרכת - העברת יהודים ששירתו בצבא הצ'כי לבריטניה על-מנת שיתגייסו כאן לצבא ובמקרה של מלחמה יוכלו לשמש חלק של גדוד יהודי.

הערות