מכתב לד"ר חיים וייצמן                                                                 ירושלים, 19.10.1937

ד"ר וייצמן היקר!

[---]

אני מגשש עתה באשר לרגשות בקרב מה שקרוי מחנה האופוזיציה בין הערבים – האם עדיין מייצגות קבוצות אלה גוף פוליטי כלשהו, והאם ניחנו באומץ לדבר בגלוי ולהסתכסך בפומבי עם "המשטר החדש"? על-פי התיאוריה שלי, עשויים אנו לעזור למי שניחן באומץ אך הוא חסר כסף או תמיכה פוליטית, אולם שווא הוא הניסיון לעזור לפחדנים. אני מקווה שאוכל להגיע למסקנות מסויימות בנקודה זו בימים הקרובים.

גורם אחר, היכול להיות בעל חשיבות במצב החדש, הוא כמובן ידידנו האמיר. נראה שאין הוא חסר אומץ. על-פי ההודעות שאני מקבל ממנו הריהו מלא מרץ ומחכה בקוצר-רוח לנצל את ההזדמנות הגדולה, אם רק נוכל אנו לעמוד בהתחייבותנו. ובנקודה זו אני מסופק מאוד, שהרי ככלות הכל איננו בטוחים אם התחייבו הבריטים למדיניות של תמיכה באמיר נגד כל אויביו מבחוץ ומבפנים, ובייחוד אלה שמבחוץ. שמעתי כה הרבה בחוגים בריטיים, גם בלונדון וגם כאן, עד כמה שנוא האמיר בעולם הערבי, עד כי אינני מרגיש עצמי רשאי לפטור כלאחר-יד אפילו שמועות פרועות כזו ששמעתי היום, כי אם תהיה חלוקה הרי בראש המדינה הערבית החדשה יעמוד אבן סעוד או אחד מבניו ולא האמיר, אשר יישלח לפנסיה.

אני מעריך כחיוני שנעשה הכל כדי לגלות מהי האמת בעניין זה. אם מכתב זה יאחר להגיע לידיך, וכבר לא תוכל לעשות דבר בעצמך, אולי תוכל להורות לוועדה המדינית שלנו שתשקול באיזו דרך ניתן לנהל חקירה חשאית בעניין זה.

בטרשיל מצליח למדי. בעיקר, אין הוא מנסה להיות פוליטיקאי פיקח מדי. התגובות הן חריפות ביותר כמעט לכל מקרה תקיפה או חבלה. אנו כמובן לוחצים עוד – בעיקר להשתתפות גדולה יותר בפעולות מנע ועונשין. אולם עד כה אין לנו סיבה להצטער שאין נציב עליון בארץ, ובוודאי לא על כך שהנציב העליון הזה איננו כאן.

                            שלך,

                            משה