ראיון עם וו"ד בטרשיל, המזכיר הראשי של הממשלה                        ירושלים, 19.10.1937

 

פתחתי בשיחה על המצב הכללי בארץ, שעדיין אני רואה אותו עדין ביותר ובלתי-יציב. הממשלה נקטה פעולה תקיפה לשינוי רדיקלי של המצב, אבל התהליך שפתחה בו עדיין לא הושלם. נכון הוא, שהכפר הערבי שוב אינו מגלה התלהבות לעשות צרות, אבל אף-על-פי שכבודו של השלטון עלה בעיניו, עדיין לא סר ממנו כליל הפחד מפני הטרוריסטים. אפשר לומר, ששער המניות של הממשלה בבורסה המדינית בעלייה ואילו של הטרוריסטים בירידה, אבל כפות-המאזניים עדיין שקולות, ויש צורך בהמשך תקיף מצד הממשלה באותה דרך שנקטה לאחרונה, כדי שכף המאזניים שלה תכריע סופית.

מר בטרשיל הניד ראשו לאות הסכמה ואמר, שמנוי וגמור אתו לקטום את ניצני האלימות בעודם באיבּם ולנקוט אמצעים חריפים מאוד למטרה זו.

ציינתי, שהאמצעים שנקטה הממשלה בימים האחרונים נגד הכפריים שהיו מעורבים במעשי אלימות לא ניתן להם פרסום רשמי. איני יודע אם הייתה כוונה בדבר. אם כן, הריני מבין את התיאוריה שביסוד המדיניות הזאת, שלא ליתן פרסום רישמי לאמצעים הקשים שהממשלה רואה צורך לנקוט בהם. אך אינני מוכן להסכים לתיאוריה זו – אני חושב אותה למוטעית עד מאוד. איש איננו שש להריסת בתים ולאמצעים כיוצא בזאת, אך אם נתברר שבנסיבות הקיימות הדבר הכרחי, הרי יש עניין חיוני לעשות הכל כדי להבטיח שלעונשים אלה תהיה השפעה מרתעת גדולה ככל האפשר. היעדר שידור רישמי בעניין זה יוצר את הרושם שהממשלה דואגת להשתיק את המעשים הרעים שהיא עושה.

מר בטרשיל היה מופתע לשמוע שלא נתפרסמה כל הודעה בדבר האמצעים שננקטו בימים האחרונים. אמר שיחקור בדבר, מאחר שאין שום כוונה מצידו לשמור את המעשים האלה בסוד. הוא המשיך לספר לי על הצעדים שננקטו. אחרי שריפת צריפי הממשלה בשדה התעופה של לוד הופעל העונש הישן של 5,000 לירות שהוטל על לוד ו-250 לירות נגבו תיכף ומיד, נהרסו שני בתים והוטל עוצר של 23 שעות ביום למשך ארבעה ימים. נהרסו בתים בכפרים הסמוכים לראש העין, אליהם הובילו עיקבות הערבים שנהרגו בהתנקשות ברכבת ליד ג'לג'וליה. קנס כבד הוטל על הכפר דהריה בעקבות ההתקפה על תחנת המשטרה שבשכנותו. קנס זה נגבה בעין, נלקחו 2,000 כבשים. כאמצעי אזהרה סומנו כמה בתים להריסה במקרה שיישנו המהומות, ובכפר הוקמה תחנת עונשין משטרתית. הבוקר נערך חיפוש מקיף בכפר ליפתא הסמוך לירושלים ונתפסו כמה אנשים שהמשטרה חיפשה אותם זמן רב, ושוב נהרסו כמה בתים.

[---]

לבסוף אמר, שייתן הוראות לערוך הודעה המסקרת את כל המקרים הללו. המשכתי לדבר בעניין האמצעים שיש לנקוט נגד התקפות. ההתקפות הן עכשיו משני סוגים: יריות על יישובים יהודיים בלילות והתקפות על התנועה בדרכים. אשר לסוג הראשון, מה שקורה בלילות האחרונים הוא שיישוב יהודי פלוני נתקף פתאום ביריות על-ידי כנופיה ערבית, השוטרים המוספים שלנו משיבים אש, וכרגיל מקבלים תגבורת של משטרה, ואחרי חילופי-אש במשך זמן מסויים משתתקים המתקיפים. אי-אפשר אפילו לומר שהם מובסים – ייתכן שהם מסתלקים להם בשקט בחיפוי החשכה. האין זה אפשרי, שבמקרים כאלה יעברו המגינים להתקפה, ירדפו אחרי האויב ויפתחו קרב מגע איתו?

אני מבין שזוהי הרפתקה מסוכנת בשביל הרודפים, אבל אנשינו מוכנים להסתכן. כפי שהעניינים נמשכים עכשיו, נדמה שרק חייהם של המתיישבים הם בסכנה, ואילו המתקיפים רואים עצמם בטוחים לגמרי. השוטרים המוספים שלנו נתונים, כמובן, לפיקודה של הממשלה, והמשטרה יכולה להשתמש בהם לכל מטרה לפי ראות עיניה, אבל אני רוצה להודיע כי אנשים אלה מוכנים לפעול בדרך שציינתי עכשיו. הדגשתי את העובדה, שבמחוז הצפון רשאים השוטרים המוספים לצאת לא רק מתחום היישוב, אלא גם מחוץ לתחום קרקעותיו של היישוב בשעת המירדף אחר המתקיפים. רשות זו אינה ניתנת להם במחוז הדרום, שם הם אינם רשאים לנטוש את עמדותיהם הקבועות. חוסר אחידות זה טעון תיקון [---].

מנהל ענייני הממשלה רשם לפניו נקודות אלה. אשר לשאלת המירדף אמר, שהוא ויועציו הצבאיים שקלו בדבר, אבל מצאו שהוא עניין קשה עד מאוד. קרוב לוודאי שמאמצים אלה יעלו בתוהו משום שאין אתה בטוח בלילה לאן פניך ואין אתה יודע מה המכשולים שאתה עלול להיתקל בהם. אמרתי, שעוררתי את שאלת המירדף כעניין של מדיניות כללית. משמתקבלת מדיניות כזו, אפשר להשתמש בה רק במקרים שנסיבותיהם מצדיקות אותה. היוזמה צריכה אז להיות של המשטרה או של הצבא, אבל השוטרים המוספים ישמחו מאוד לשתף פעולה.

בטרשיל הבטיח לשוב ולשקול בדבר.

אשר להתקפות על אוטובוסים, אמרתי שלפי דעתי יש צורך, קודם כל, ברשת של סיירים רוכבי אופנוע להפתיע את המחבלים שעה שהם מקימים מתרסים או מתקינים מארבים, ממש כמו ששוטרי התנועה עמלים לתפוס נוהגי- רכב המפריזים במהירות. עצם העובדה שיש בדיקה בדרכים תעשה את הקמת המתרסים והמארבים להרפתקה מסוכנת יותר.

בטרשיל רשם לפניו את ההצעה ונראה היה שהוא חושב אותה להצעה מעשית.

בנוסף על כך הדגשתי את הצורך בארגון משמרות של שוטרים מוספים יהודים, שיהיו לדעתי משני סוגים: רשת סיירים אחת להגנה על העבודה החקלאית – החריש בשדות והעבודה בפרדסים מרוחקים; רשת אחרת להגנה על התנועה בדרכים.

היום, כשנתקף אוטובוס ביריות, כל מה שיש בידי הנהג לעשות הוא להחיש את המהירות כדי למלט את נפשו, וכל מה שיש בידי הנוסעים לעשות הוא להטיל עצמם על הריצפה. ואילו מכונית או אוטובוס מלאים שוטרים מוספים חמושים, אבל בלי מדים, יש בכוחם לערוך הצגה אחרת לגמרי שעה שהם נתקפים. מייד הייתה באה תשובת אש כהלכה מתוך הרכב, ואחריה אולי קרב ומירדף. הזכרתי לו, כי עלתה הצעה שעלינו להורות לחברות האוטובוסים היהודיות להפסיק את השירות עם חשכה, כדי להמעיט את הסכנה. לפי מצב הדברים כיום מעשה כזה אינו אלא נסיגה מבישה מפני פורעים ומסירת השליטה בדרכים לידיהם. אך אילו היה אפשר לסדר שהאוטובוסים הנוסעים בשעות הקשות של דמדומי ערב יהיו מאוישים בדרך שהצעתי, יכולנו גם לסדר שהקהל האזרחי לא יצא לדרך בשעות אלה.

בטרשיל גילה עניין רב בהסדר המוצע, שכינה אותו "מלכודת נוסעת". הוא רשם זאת לפניו והבטיח לעיין בדבר יחד עם יועציו.

המשכתי והבאתי לפניו כמה דרישות הנוגעות לחיזוק כוחות ההגנה שלנו:

א. להגדיל את חטיבה A של השוטרים המוספים ב-150 איש ולהעמידה על 1,000;

ב. להגשים את אימונה של חטיבת שוטרים שלא מן המניין בת 160 איש, הבטחה שהגיעה שעתה זה מזמן;

ג. למסור לחטיבה D (מילואים) את מלוא התקן של 1,500 רובים.

בטרשיל היה מופתע לשמוע שהיחידה A עדיין איננה שלמה. היה לו הרושם, שבשעה שהעמידו לאחרונה את החטיבה A – זו הנושאת נשק תמיד – על קרוב ל-850 איש, הובאו בחשבון מלוא דרישות ההגנה.

הסברתי לו [---] שכוח ההגנה היהודי איננו פורמציה צבאית הפועלת ביחידות גדולות. תנאי ההגנה שלנו מחייבים אותנו לפעול בקבוצות של 3, 4, או 5 אנשים, ועל-כן יש צורך במספר רב יותר של שוטרים שלא מן המניין.

אשר למתן הנשק ל-D הדגשתי, שלא בלבד שהנשק לא ניתן אלא לפי הידיעות שבידינו נשק זה אף איננו בנמצא בארץ. עניינה של הממשלה הוא לערוך את הקנייה הדרושה של 1,500 רובים מן הצבא המצרי.

בטרשיל חושב שאין הממשלה חסרה את כל 1,500 הרובים. יש לו רושם שחלק הגון ממספר זה כבר נרכש. הוא רשם לפניו את כל שלוש הנקודות שהעליתי.

לסיכום פרק זה של השיחה אמרתי, שלפי הידיעות שבידינו ההתקפות של הימים האחרונים, שרוכזו כולן בדרום, הן הסוואה לתכנון התקפות רציניות יותר על יישובינו בצפון, בסיוען של כנופיות מסוריה. אם אומנם כן הדבר, יהיו השוטרים המוספים שלנו פתאום בקו החזית ועל-כן יש לחזקם בהתאם.

לבסוף העליתי את השאלה אם לא כדאי לגייס עכשיו את יחידת הרכבת, לפחות בחלקה, מאחר שקו מסילת הברזל כיום לגמרי לא מוגן.

בטרשיל השיב, שהם דנו בשאלה זו והחליטו בשלילה. כשגייסו את יחידת הרכבת הניחו כי בבוא שעתה לפעול היא תפעל ככוח נספח לצבא. בלעדי הצבא אין לדעתו כל תועלת בפיזורם של 700 איש לאורך כל הקו.

[---]

הערתי על העובדה, שהרכבות גופן נוסעות כנראה ללא כל ליווי. האין זו עובדה שנוכחותו של שוטר בריטי אחד ברכבת שמוקשה ליד ג'לג'וליה – שגילה התנהגות מופתית של אומץ-לב ותושייה – הייתה מקרית?

בטרשיל הסכים, שהדבר היה באמת מקרה של מזל שלא סודר מראש. חרדה תוקפת אותו למחשבה מה יכול היה להתרחש אילולא נזדמן השוטר הזה לאותה רכבת. זה יכול היה להיות אסון לכל הנוסעים היהודים. השוטר הבריטי הזה הציל את כולם.

העירותי, שהדבר יכול להיות אסון גם לממשלה, ושהשוטר הזה הציל גם את כבודה.

בטרשיל הסכים, וסיפר לי, שלאחר אותה תקרית הורה שכל רכבת תצא בליווי שוטרים.

העליתי את שאלת החיפוש במכוניות העוברות את הגבול בגשר בנות יעקב (משמר-הירדן). נאמר לי, שעדיין נוהגים בשיטה הישנה לערוך את החיפושים הללו לא על הגשר אלא בראש פינה. אני מבין שנוהג זה נותן הזדמנות מרובה למכניסי נשק להתפרק ממטענם אי-שם במקום נוח שבין הגשר לבין ראש פינה. האם אי-אפשר לסדר שהחיפוש ייערך על הגשר?

בטרשיל אמר שכבר ניתנו הוראות בעניין זה, אך הוא רוצה לוודא אם הדבר מתקיים למעשה. הוא הוסיף שנקט בזמן האחרון כמה אמצעים להגביר את השמירה על הגבול הצפוני והצפוני-מזרחי. כמה פרצות שעוד נשארו בשרשרת התחנות של משטרת-הגבולות בצד המזרחי נתמלאו עכשיו ותחנות מיוחדות של משטרה בריטית הוקמו לשם חיפושים אצל עובדי הגבול הזה.

הצגתי את עניין המזימות הנרקמות בארצות השכנות, ובמיוחד בסוריה, לגבי ארץ-ישראל והבאתי שתי הצעות בעניין זה:

א. לדרוש מן הממשלה הצרפתית שתשפיע על הממשלה הסורית לפזר את "ועדי ההגנה" שהוקמו לאחר "ועידת בלודאן" ולאסור על פקידיה להשתתף בפעולותיהם של ועדים אלה;

ב. לנקוט אמצעים שיבטיחו כי ארץ-ישראל תחדל לשמש נושא בתפילות הנערכות במסגדים בסוריה ובעיראק.

בטרשיל רשם לפניו נקודות אלה.

הצעתי גם שתינתן אזהרה ידידותית לסולטן פשה אל-אטרש,[1] מנהיג הדרוזים, להימנע מכל ניסיון לבחוש בענייני ארץ-ישראל. יש להזכיר לאדון זה את הכנסת האורחים שזכה לה בעבר-הירדן, בחסד הממשלה הבריטית, בימי גלותו.

בטרשיל שאל אם יש לי יסוד להאמין שאל-אטרש עשה משהו שלא כשורה בעניין זה.

הסברתי, שהוא עשה בזמן האחרון גישושים בניסיון לדרוש מאיתנו גמול כלשהו בעד שמירתו על השלום וטען שהצד השני מציע לו הצעות כספיות ביד רחבה.

שאלתי למצבו של חאג' אמין כיום הזה – האם הוא עתיד להישאר בביירות, ואם עוקבים כראוי אחר מעשיו.

בטרשיל חושב שהצרפתים משגיחים עליו היטב, אך אין הוא יודע אם יישאר בביירות או יצא למקום אחר. ידוע לו, שהיה משא-ומתן בעניין זה בין הממשלה הבריטית לבין הממשלה הצרפתית, אך עדיין איננו יודע מהן המסקנות. הוא תמים-דעים איתי, שמוטב היה להחזיק את חאג' אמין בסיישל מאשר בביירות, אך הוא גם חושב שמוטב להחזיקו בביירות מאשר במסגד על הר הבית.

שאלתי, עד מתי יוסיף המסגד לשמש מקום מקלט לכנופיות.

בטרשיל ענה, שמספר מבקשי המקלט במסגד ירד הרבה מאוד, כי רבים מהם ברחו.

שאלתי אם נוכל לקבל להנחייתנו אילו ידיעות על המדיניות שהממשלה חושבת לנקוט לגבי המפלגות הערביות השונות. היש בדעת הממשלה לעודד אחדות מהן ולהשתמש בהן כנקודת-משען?

בטרשיל היקשה פניו למשמע שאלה זו ואמר שהוא נוקט בכלל המפורסם של אסקוית: "נחכה ונראה". הוא סבור שעוד מוקדם ליתן את הדעת על שאלה זו.

[---]

 

הערות