דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                         תל-אביב, 18.10.1937

 

[---]

לא ידוע לי מה נעשה עכשיו במחנה [הערבי] שנשאר בלי מנהיגים. ידוע רק שבורחים מן הארץ, בורחים גם אנשים שיש להניח כי הממשלה לא הייתה פוגעת בהם; כלומר, פחד נפל על המחנה הזה, אם כי ברור שמעשי הטרור הנעשים בארץ הם מעשי-ידיו. [---]

אחת ההפתעות הגדולות בכל הפרשה הזאת הייתה בשבילי בריחת המופתי. [---] (עניין הבריחה ידוע כמעט בפרטי פרטים, ואפשר לומר בוודאות שזו לא נעשתה בידיעת הממשלה). עצם הבריחה היא בניגוד גמור לקו שנהג בו עד עכשיו. הוא התנהג כמי שיש לו מעמד חזק, וכל מה שיעשו לו רק יחזק את עמדתו. בימי המאורעות יעצו לו ידידיו לברוח, אך הוא לא קיבל את העצה וטען:

א. לא יעזו לנגוע בו;

ב. אם יגעו, תצמח מזה רק טובה לו ולעניין.

בימים האחרונים נדפסה ידיעה קצרה ב"אהראם", שמדינאים סורים הביעו את צערם באוזני באי-כוח "אהראם" בדמשק על בריחת המופתי, שכן דבר זה אינו עשוי להועיל לתנועה הערבית הלאומית. והיום הגיעו מכתבים מסוריה, שבהם מובעת אכזבה על בריחתו של המופתי. לא פעם היה לי ויכוח עם ווקופ: אני טענתי שהמופתי הוא מקור המרי בארץ , ווקופ טען שלא כך הדבר, שהמופתי הוא פחדן, אחרים עושים את הפעולות והמופתי רק נגרר אחריהם, הוא איננו מנהיג. אפשר שכאן יש לחפש את הסיבה שהניעה אותו לברוח עכשיו מן הארץ.

גם הנעשה בחוגים אחרים של הערבים עוד איננו ברור. לאמיר [עבדאללה] ישנן תקוות גדולות שעכשיו הגיעה שעתו. אבל האופוזיציה בכלל עדיין לא יצאה ממצב הטרור שהייתה נתונה בו כל הזמן, ואין היא יודעת אם יכולה היא כבר להשמיע קול. ייתכן שמצב זה של חוסר בהירות במחנה הערבי יימשך עוד זמן-מה. אני מתאר לעצמי, שנעשים עכשיו ניסיונות מצד המנהיגים שנשארו ואלה שברחו להיפגש ולקבוע דרך לפעולה. אולם יעבור עוד זמן עד שהדבר יסתדר. גם אי-השקט השורר עכשיו בארץ מקורו בוודאי בהוראה מהחוגים האלה, כדי להוכיח שלא אלה שהוגלו מהווים את מרכז התנועה. מכל-מקום, אינני חושש שמעשי הימים האחרונים הם אות למהומות חדשות. יכול להיות, שערבים ינסו שוב פנייה דיפלומטית של המלכים שתהווה לחץ פוליטי, ויחכו לתוצאותיה.

אבל בינתיים נעשים בארץ מעשי טרור, ונשאלת שאלה מהם האמצעים שיש לנקוט נגד מעשים אלה.

הממשלה הגיבה בכמה מקרים. אחרי ההתנקשות ברכבת פוצצו בתים בכפרים הסמוכים. ישנן ידיעות סתומות על תגובות נמרצות בחברון. אבל הפגם הוא, שדברים אלה אינם מתפרסמים, קודם כל מתוך אטוויזם, שלא להרגיז יותר מדי את הקהל הערבי; ושנית, משום החשש שאם תימשכנה ההתנפלויות תתרגל אליהן הארץ כמו גם לתגובות, והממשלה שוב תימצא במצב של התגוננות ולא של התקפה. כשיורים על איזה מקום באה המשטרה ומשתיקה את המתנפלים, אבל תגובה זו איננה מספיקה, ולא ברור אם היא מבריחה את המתנפלים.

אני מתכוון לדרוש רדיפה אחר המתנפלים ולהציע השתתפות יהודית בפעולות כאלו. שנית, אדרוש שיינתן פרסום למעשי התגובה של הממשלה; שלישית, אדרוש פעולה נמרצת יותר כלפי כפרים שיצא שמם לשמצה בקשר עם מעשי-טרור; רביעית, אדרוש פעולות לשמירת הדרכים, לא רק על-ידי צבא ומשטרה כי אם גם על-ידינו; קודם כל על-ידי גיוס, חלקי לפחות, של פלוגת הרכבת וכן בצורה של פטרולים שונים בדרכים, בשדות ובפרדסים, כדי לקדם את פני המתנפלים ולרדוף אחריהם. [---]

מילים אחדות על מצבנו הכלכלי והכספי. בהיותי בלונדון קיבלנו שם את הפרוטוקולים מהישיבות שנתקיימו כאן, ונדמה לי שאני יודע את חומרת המצב בארץ. אבל כשקראתי בהם "שצריך לזעזע את הגולה", שאלתי את עצמי: כיצד עושים זאת? הנה, אני יושב בלונדון – גם היא "חתיכת" גולה – איך לזעזע אותה? הגולה יכולה להזדעזע, אבל אי-אפשר לזעזע אותה. אם נופל דבר שיש בכוחו לזעזע – היא מזדעזעת, אבל לזעזע אותה באופן מלאכותי אי-אפשר, והמציעים זאת רק נושאים שם הדבר לשווא.

וייצמן מבין היטב את חומרת המצב בארץ, אבל הכרה זו עדיין אינה מניע לפעולה. [---] שום הוכחות שלי, של בן-גוריון או של ברל כצנלסון אינן יכולות לזעזע את וייצמן כמו הייאוש הנשקף מעיני הרצפלד, המתרוצץ עכשיו בלונדון בחרון אין-אונים כקורבן שותת דם של אוזלת-יד היישוב, כשמטרתו היא להשיג 100,000 לא"י. הלב כואב לראותו. אולם גם כשווייצמן מביט בהרצפלד, ונדמה שהוא מוכן לעשות הכל – גם אז אין הוא יכול לכתוב שיק של 100,000 לא"י.

צריך לזכור, ששוב אין זה וייצמן הצעיר משנות ה-20, שהיה נוסע שנה שנה לאמריקה [---] והוא גם לא השתחרר מההכרח שחזר לנשיאות רק כדי לעסוק בעניינים הפוליטיים. אני עצמי אמרתי להרצפלד, שרצונו להשיג 100,000 לא"י הוא חלום שווא. לווייצמן יש בעצם "מעיין" אחד – "המשפחה". אבל ל"משפחה" יש הרגשה שהיא כבר עושה את המוטל עליה, ומכל-מקום אי-אפשר לזעזע אותה בנקל. [---]

לאחר כל הניסיונות צץ רעיון – שווייצמן יעורר את מרכס וג'ימס רוטשילד לכנס בביתו של רוטשילד מספר אנשים, וגם הוא עצמו יבוא למסיבה זו. אינני יודע עדיין אם פגישה זו יצאה לפועל, ואינני יודע מה תעלה אם תתכנס. דווקא המשא-ומתן המתנהל עכשיו עם "לוידס" על מילווה (בסך של 300,000 לא"י) מפריע מאוד להשגת כספים. עצם הסיכוי לקבל הלוואה כזו משתק את "המשפחה", ובמידה מסויימת גם את וייצמן. אם הלוואה זו תושג – אינני יודע. ישראל זיו, הקרוב לעניין ההלוואה, מתהלך כאילו היא כבר בכיסו. ישנה פרשת תנאים בקשר להלוואה זו. דורשים מאיתנו כי נתחייב שהמדינה שתוקם תקבל על עצמה אחריות לפירעון ההלוואה הזאת. בעיני זיו דרישה זו אינה אלא עניין של שיגרה. הדבר צריך להתברר בימים האחרונים של חודש אוקטובר.

כשלעצמי, חוששני שלא נקבל את ההלוואה. אם הרצפלד, למשל, מדבר על כסף בשביל כבישי בית שאן, הרי אלה הם דברים נוספים על התקציב, ואם הוא מביא בחשבון את עזרת "המשפחה" בעניין זה, הרי צריך לדעת ש"המשפחה" כבר התחייבה בפני קפלן לתת סכום מסויים שכבר הובא על ידי קפלן בחשבון, וסכום זה כבר משועבד לצרכים אחרים. [---] במאמץ של הרצפלד תהיה ברכה רק אם יושג סכום אשר יעלה על הסכום אשר הובא בחשבון על-ידי קפלן.