מתוך יומן העבודה - פריס, לונדון, 25.9.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - פריס, לונדון, 25.9.1937

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                    פריס, לונדון, 25.9.1937

 

ב-11 אצל דה-סן-קנטן, הממונה על ענייני הלבנט ואפריקה הצפונית במשרד החוץ, נתמנה אומנם ציר צרפת ברומא, אך בגלל הסכסוך בין צרפת ואיטליה בשאלת ההכרה ב"קיסרות האתיופית" נשאר מקומו של הציר הצרפתי ברומא פנוי, וסן-קנטן מוסיף לפקח על ענייני סוריה, לבנון, מרוקו וכו'. צרפתי בעל פנים קודרים, המבכר את השמיעה על הדיבור. הפעם יצא קצת מגדרו והירבה להטיח דברים כנגד בריטניה.

חקר אותי בראשונה ביחס לתוצאות הקונגרס ולפירוש ההחלטה על החלוקה. הסברתי לו. שאל על הוועדה החדשה – אם ידוע לנו מי יעמוד בראשה. הציג שאלות אחדות ביחס לז'נווה.

דיברתי אתו על ועידת בלודאן, על מצבה הנואש של הממשלה הסורית הדוחף אותה לסייע להסתה אנטי-ציונית כדי להסיח מעצמה את זעם העם; על שאיפותיהם שלא סופקו של המהגרים הפוליטיים שחזרו לסוריה, המניעות אותם להרפתקאות פאן-ערביות; על הברחת נשק לארץ וארגון כנופיות בסוריה לשם השתתפות במרד הבא בארץ-ישראל. הוא לא הסכים שמצב ממשלת סוריה הוא כה רע. לא הסכים שממשלת סוריה מעוניינת במהומות בארץ-ישראל. אדרבא, לדעתו היא מעוניינת בשקט ובשלום. הילל את ג'מיל מרדם והגן עליו. הוא איש נבון וזהיר, אמר, ואפשר לסמוך עליו שלא יצא מגדרו. אשר להברחת נשק – תלה את הקולר בצוואר הבריטים. היה זמן שהצרפתים נתבקשו לפקוח עין על הגבול בין סוריה לארץ-ישראל כדי למנוע הברחת נשק, והם עשו זאת. עברו ימים והם קיבלו הודעה מהנציבות בירושלים שאין עוד צורך בזה. הם לא ידעו מה גרם לשינוי ביחסה של ממשלת ארץ-ישראל לעניין. אך מאחר שפעולה זו לא הייתה נחוצה לסוריה כי אם לארץ-ישראל, ומאחר שממשלת ארץ-ישראל הודיעה כי שוב אינה רואה צורך בה – מובן מאליו שהפסיקוה. אלמלא קיבלו אותה הודעה – היו ממשיכים ברצון את השמירה שקיימו משך זמן-מה.

בכלל, התאונן דה-סן-קנטן, כשאתה קורא את דין-וחשבון "הוועדה המלכותית" אתה מחפש בו לשווא זכר כלשהו לעזרה שהגישו השלטונות הצרפתיים לסוריה, מספרים שם בפרוטרוט את פרשת המהומות של 1929 ושל 1936, ואין מזכירים אף במילה אחת את התפקיד שמילאו הצרפתים בשמירת הגבול, במניעת הברחת נשק וכניסת כנופיות מזוינות – כאילו כל הפעולות האלו לא היו.

לאחרונה, אמרתי, יש לנו רושם כי אין תיאום מספיק בין בריטניה לצרפת ביחס לענייני סוריה וארץ-ישראל וזה מדאיג אותנו במקצת. כדברים האלה יש בדעתי לומר גם במשרד המושבות בלונדון, הוספתי.

דה-סן-קנטן ענה בהתקפה על הבריטים: בכלל אין להם מסורת של liasion ושל תיאום שיטתי. אין הם רגילים לדאוג באופן מתמיד להתאמה והבנה הדדית בינם לבין שכן ידידותי הנמצא במצב דומה והנאבק עם אותם קשיים. כשהם נתקלים בצרה כלשהי הם מבקשים לקשור קשר ארעי, כשהצרה חולפת – ניתק הקשר. את הצורך בקשר מתמיד אינם מבינים.

שאלתי, אם ביסודו של דבר תומכת צרפת במדיניות שהכריזה עליה בריטניה כלפי ארץ-ישראל.

הוא ענה: ברור שאנו בעלי ברית ובשאלות עיקריות נגיע תמיד להסכם, אבל הבריטים דאגו מעט מאוד שנדע מה יש בדעתם לעשות בארץ-ישראל. היחידים שעמדו איתנו בקשר ומסרו לנו אינפורמציה על המתהווה בקשר עם ארץ-ישראל הייתם אתם. הוא הזכיר את וייצמן, את ירבלום ואת קדמי כהן.

[---] בדרך-כלל, אמר, אי-אפשר למנוע התפשטות רעיונות משותפים בארצות ערב והבעת אהדה של ארץ אחת כלפי חברתה כלום עלה בידי בריטניה להפריע למופתי הירושלמי לתמוך באלה שחתרו תחתינו בסוריה? אבל אם תשאל מיהו, לדעתי, האשם בזה של רעיון הפאן-ערבי צמחו עכשיו כנפיים חדשות – הרי זוהי "הוועדה המלכותית". חשבתי שכוונתו לאותו משפט במסקנות "הוועדה", האומר שהמדינה הערבית בארץ-ישראל תוכל לתת יד למדינות ערביות אחרות לשם הגשמת החלום של האחדות הערבית (דבר אשר שימש נושא לאיגרת רישמית של צרפת לבריטניה), אך הוא עמד על נקודה אחרת: "הוועדה" הכריזה על סוכנות ערבית שתוקם בירושלים בהשתתפות נציגי המדינות הערביות. כשקרא את הדברים האלה בדין-וחשבון לא האמין למראה עיניו.

!incroyable tout a' fait c'etait אמר – איך יכלו שישה אנגלים אנשי-שם ובעלי ניסיון מדיני להציע הצעה מסוכנת כזו; האם שקלו את התוצאות? מה הייתה, למשל, השפעת הדבר במרוקו, אילו נודע שבירושלים קיים ועד ערבי בין-לאומי, מורכב מנציגי מדינות שונות, שיש לו סמכות לחוות דעה בענייני ארץ-ישראל?

אמרתי לו, שאנו הבענו התנגדות נמרצת להצעה זו. הדגשתי שוב את עניין ריכוז הכוחות הצוררים לנו בסוריה – הרואים בנו ובלבנון את שתי אבני הנגף העיקריות בדרך הגשמת שאיפותיהם המופנות, בעצם, כנגד בריטניה וצרפת. שיבחתי את האומץ האזרחי שהראתה ממשלת לבנון בדחותה את ההזמנה לועידת בלודאן. דה-סן-קנטן אמר, כי זהו הקו של אדה. אמרתי, כי שמחתי לראות שגם המוסלמים בממשלת הלבנון נשארו נאמנים לקו זה. דה-סן-קנטן העיר שאף אלה הם אנשי אדה.

נראה היה שהקו הרשמי של צרפת הוא בהחלט להישען על אדה בלבנון ועל ג'מיל מרדם בסוריה.

לפני לכתי שאלתי אם נתמנה כבר מישהו במקומו של ד'אומל [הקונסול הצרפתי בירושלים]. אמר שטרם נתמנה,  אבל הם ישלחו "איש טוב".

[---]

נפגשתי עם קדמי כהן. עוד בציריך סיפר על פעולות שעשה וקשרים שקשר – מהם דברים שאינם מחוסרי-ערך. הוא מדבר וכותב צרפתית כצרפתי, ולדבריו יש לו מכּרים טובים לרוב בחברה הצרפתית. מלא רצון-פעולה ומוכן עכשיו לקבל הדרכה ולהישמע להוראות. גם איננו עומד יותר על 'סטטוס'. אין לו כל הצעה כיצד לסדר את השתתפותו בעבודתנו הפוליטית בלונדון – מצד שאלת הסמכות של נציגות כלפי חוץ, שהיא להלכה בידי גולדמן, ומצד חלוקת העבודה למעשה בינו ובין ירבלום. הוא יקבל כל סידור שאסכים עליו עם וייצמן.

לפנות ערב יצאתי ללה-בורז'ה ומשם באווירון ללונדון.

 

לונדון

 

ב-9.30 בערב הגעתי למלון. בן-גוריון לא היה בחדרו, אך בשבתי לאכול בא, וכעבור שעה קלה הגיע גם ברל. סיפרתי להם את החדשות האחרונות מז'נווה.

אורמסבי-גור עדיין איננו בלונדון, בעיתוני הערב הופיעה ידיעה על רצח שני ערבים בצפון - אחד מהם ממשפחת חורי.

 

העתקת קישור