מתוך יומן העבודה - ז'נבה, 23.9.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - ז'נבה, 23.9.1937

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                          ז'נבה, 23.9.1937

 

בבוקר ב"ז'ורנל" של חבר הלאומים – "תיקון" מאת המיניסטר המצרי. זהו כבר סילוף ברור וזדוני. הוא לוקח פסוק שציטט אידן מדברי "הוועדה המלכותית", האומר כי אינם רואים את תוכנית החלוקה כתוכנית האפשרית היחידה, ומציג זאת כהודעה מצד אידן עצמו שאין תוכנית החלוקה בכללה הפתרון היחיד.

המשך הוויכוח בוועדה השישית – בבוקר.

בכניסה למעלית בבניין חבר הלאומים אני נתקל בעוני עבד אל-האדי ובאלפרד רוק.[1] עוני פגשני בתרועה גדולה – שלום, מיסטר שרתוק, מה שלומך וכו'. ביקש להציגני לפני רוק. אמרתי שאני מכירו היטב, עוד משנת 1920. רוק לא זכר – כיצד יזכור, והלא אז מכר לחנקין את אדמת ג'בליה (בית וגן במערב ירושלים)![2] עוני הוסיף לדבר ברעש ובעליזות מעושה: ובכן שוב נשמע נאומים – מה טוב ומה נעים! נאומים מעניינים מאוד, נבונים מאוד. ממש נפלאים! וכן הלאה באותו סגנון, עד שנכנסנו לאולם-הישיבה ונפרדנו למקומותינו.

הישיבה ארכה הרבה יותר מששיערנו והשתתפו בה כמה נואמים שלא ידענו עליהם מראש.

ההפתעה הראשונה הייתה איראן. דיבר סיפ אהבודי, הנציג הקבוע של איראן בחבר הלאומים. בשיחה שהייתה לו עם כהני הודיע כי הם לא ישתתפו בוויכוח, לא באסיפה ולא בוועדה השישית – הם ניטרליים. אף-עלפי-כן, כתבנו מכתב למיניסטר החוץ וביקשנו ראיון – תשובה לא קיבלנו. על סמך הודעתו של סיפ אהבודי לכהני חשבנו שאין ללחוץ בעניין זה.

כיוונו של הפרסי – לצאת ידי חובה כלפינו עד כמה שאפשר, אבל מתוך הזדהות עם הערבים. ארץ-ישראל, אמר, היא ארץ ערבית, "הערבים חושבים את העולים היהודים לזרים" ו"טבעי שיחשבו ככה", אך צריך לחפש פתרון של "הסכם הרמוני" בין שני העמים, ויחד עם כיבוד זכותם של הערבים בארצם, יש לבקש סיפוק לכל "האינטרסים הצודקים".

בראשית דבריו הכריז כי אין לסבך את שאלת ארץ-ישראל על-ידי בקשת פתרון לשאלת היהודים בארצות אחרות. עוד בישיבה הראשונה אמר בוטרוס ע'אלי משפט קולע בעניין זה: אנו דנים כאן בשאלת ארץ ישראל ולא בשאלה היהודית.

הנואם השני – צ'כי, שקרא הודעה בשם "ההסכמה הקטנה". טוב שהופיע הוא ולא הרומני, כי חשוב מאוד שידברו בזכותנו גם מדינות שאינן מעוניינות באופן ישיר ביציאת היהודים. מלכתחילה היה ספק אם בכלל תצטרף רומניה להודעה המשותפת. לגולדמן היה בעניין זה ויכוח עם החבר הרומני של הוועדה השישית. נראה, שממשלתו חששה לתגובה שלילית מצד האנטישמים בארצה במקרה שתנקוט עמדה "ציונית" מדי. [---] החבר הרומני טען: "למה לכם הודעה משותפת של כל 'ההסכמה הקטנה'? כלום בשאלת ארץ-ישראל מוכרחה להיות ל'הסכמה הקטנה' עמדה משותפת? תלך כל מדינה בשם אלוהיה".

גולדמן מסביר, כי לאחר שאשתקד נתנה רומניה את ידה להודעה משותפת, נקבע בכך תקדים, ופרישתה של רומניה הפעם תתפרש כשינוי עמדה וכהפגנה אויבת לציונות. אז אמר הרומני שעוד יימלך בעניין זה באנטונסקו. לבסוף הודיע כי הוא מצטרף להודעה.

הצ'כי קורא וכהני שומר את מוצא פיו: האם נתקבל הנוסח שחובר על ידיו בשלמות, כמות שהוא, או חלו בו שינויים. והוא מונה "חללים": כאן חסר פסוק, שם חסר פסוק. וכנגד זה – תוספת: "נכון שהמנדט הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ-ישראל, אולם לא פחות חשוב להביא בחשבון את חששותיהם של הערבים אם הכוונה היא להקים את השלום באותה ארץ על אושיות מוצקות". זוהי נימה חדשה – מס לקולגים הערבים היושבים באולם.

אחריו נאומו השני של תופיק סוידי. אין בו אותה החריפות הקיצונית שהייתה בנאומו הראשון, באסיפה הכללית, אבל הוא יותר ענייני ומשכנע. זוהי תגובה ישירה על הנאומים הקודמים – תשובה לפולני, לשבדי ולאחרים.

קרנבורן נואם מתונות – מסכם את המצב, מדגיש כי הממשלה הבריטית סבורה שהחלוקה היא הפתרון היחיד, אך אין היא קשורה דווקא לתוכנית חלוקה זו. הוא מבטיח כי כל הדעות שנשמעו כאן יובאו לתשומת-לבה של מ. ה. מ.

פול בונקור[3] [מצרפת] אף הוא הבחין בקפדנות רבה בין שאלת ארץ-ישראל והשאלה היהודית העולמית. מה כוחה של ארץ-ישראל הקטנה לפתור את השאלה העצומה? על-ידי הרחבת מסגרת השאלה מרחיבים את היקף ההתנגשות (בפי צרפתי זהו רמז לא רק לסוריה אלא גם למרוקו ולתוניס). אם מותר לו, אמר, לצטט מ"הברית החדשה" בוויכוח שיאה יותר להיזקק בו ל"ברית הישנה", רצונו להזכיר מעשה שסיפר אבגוסטינוס הקדוש: בעומדו על חוף אפריקה ראה אבגוסטינוס ילד חופר בור בחול ומתכוון להכניס לתוכו את כל מי ים התיכון. בעיני פול בונקור דומים השואפים לכנס את היהודים מכל קצווי תבל בארץ-ישראל לאותו ילד. בסכמו את המצב שנוצר על-ידי החלטת המועצה, משתדל אף הוא להוכיח שיש הסכמה גמורה בין בריטניה וצרפת, אולם הוא מוסיף הדגשה אחת – החלטת המועצה אינה מוציאה אפשרות של פתרון אחר. כמו במועצה כן גם כאן ניכר רצונה של צרפת להבליט במידת-מה שיש לה דעה משלה בעניין החלוקה, ואין היא נגררת בכל אחרי בריטניה. זהו משחק כלפי הערבים "שלה".

נאומו של פול בונקור בכללו עשה עלינו רושם קשה. ירבלום[4] ראה אותו לפני הישיבה ובונקור אמר לו מראש, "שלא נשים לב לדברים שיאמר" – למעשה הצרפתים בעדנו, אך מעל הבמה עליהם להתחשב ברגשות הערבים.

הנואם שאחרי בונקור – המקסיקאי טלו – הפתיענו. איש מאיתנו לא דיבר איתו, לא שיערנו שתבוא התעניינות בשאלת ארץ-ישראל דווקא מצד מקסיקו. הוא קיבל, כמובן, את החומר שבכתב. בנאום הובעה נאמנות גמורה להצהרת בלפור ודרישה לבסס עליה את פתרון השאלה. היו שבחים רבים ל"וועדה המלכותית", ברכות והבעת אמון בבריטניה.

ואחרון אחרון-דה ולירה.[5] הופעה מחוסרת כל חן. מראהו – כעיט. קול בלתי-ערב, מצטרף לרושם של עוף דורס. מהמילה הראשונה נעץ את ציפורניו בבריטניה. התפרצות חריפה נגד החלוקה – בלי מילה חיובית בעדנו. צירוף דעות מסוכן ביותר. לא שכח את תביעות הקתולים לגבי המקומות הקדושים. ניכר היה כי בריטניה שנואה עליו וכי כל עניין של חלוקה תועבה הוא לו.

כך נגמר הוויכוח ובסיכום הישיבה רושם אחר לגמרי מזה שהיה לנו כתום הישיבה הראשונה.

הערבים מרוצים.

מה יש להסיק מכל הפרשה?

ראשית – כוחו של חבר הלאומים: לא רק להחלטות המועצה, המחייבות רישמית את בריטניה, יש ערך [---] יש חשיבות אפילו לוויכוח האקדמי בוועדה השישית, שמסקנותיו, לכאורה, אינן יכולות להשפיע על החלטת המועצה. יושבים מאה אנשים ומעלה, נציגי כל המדינות, שעות על שעות – מקשיבים איש לדברי רעהו, מתרשמים, נושאים איתם את רשמיהם לארצותיהם, משתתפים ביצירת דעת קהל עולמית, קובעים את עמדת ממשלותיהם לעתיד לבוא. בתוך הנאספים ישנם רבים שבארצותיהם הם אישים ממדרגה ראשונה (דה ולירה ישב במשך כל שתי הישיבות, לא יצא אף לרגע).

שנית – חולשתו של חבר הלאומים: מוסד זה לא יֵצא למלחמה נגד בריטניה ולא יכריח אותה. הוא יזהיר אותה או יעודד אותה, אולי בכוחו להעמיד לה סייגים מסויימים, אך לא יעמוד בפניה. בשורה אחרונה, וביסודו של דבר, רצונה של בריטניה והחלטתה יכריעו. מדיניות נחרצת של בריטניה סופה שתאושר על-ידי חבר הלאומים.

שלישית – וזהו העיקר: מצבנו-אנו בחבר הלאומים נשתנה תכלית שינוי עם כניסת המדינות הערביות לתוכו. עד שנכנסו מדינות אלו היה חבר הלאומים מורכב ממדינות שהיו יותר ידידותיות כלפינו או פחות ידידותיות, אך מכל-מקום לא היו "נוגעות בדבר". עכשיו המצב אחר לגמרי. כשמדבר העיראקי בחבר הלאומים אין הוא מדבר כנציג מדינה כלשהי הרבה את ריב הערבים, הוא מדבר כערבי – מכריז על עצמו שהוא ערבי, עצם מעצמם ובשר מבשרם של ערביי ארץ-ישראל, ומדבר באמת כמי שהאיזמל חותך בבשרו. ולזה שלוש תוצאות:

א. העיראקי מדבר כערבי, אבל לא כעני בפתח, אלא כחבר שווה-זכויות, וזה מחייב להקשבה ולהתחשבות;

ב. הוא מדבר כנציג עם בעל ארץ, שבאים לגזול אותה ממנו, והדברים מוצאים מסילות אל לב השומעים, שהם כולם נציגי עמים בעלי ארצות. [---] הם מבינים איש את רעהו וקשה להם להבין אותנו, כשם שקשה לשבע להבין את הרעב. את צידקתנו הם מבינים כל זמן שאינם נתקלים בהתנגדותם החריפה של הערבים. התנגדות זו מעבירה אותם לצד הערבים, כי די להם לשוות את עצמם במקומם של הערבים וההזדהות מתבקשת מאליה;

ג. הצגה כזו של השאלה ונימוקים כאלה מקבלים משקל מיוחד באשר הם נשארים ללא תשובה, והם נשארים ללא תשובה כי –

רביעית, אין תיקון למצב זה אלא על-ידי נציגות יהודית בחבר הלאומים. רק יהודי היה יכול לענות לערבי – והיהודי איננו. יש במצב זה משום עוול משווע: יושבות מדינות העולם ודנות על ערבים ויהודים. הערבים כאן. קולם נשמע בדיון עצמו, היהודים אינם. [---]

מהו נימוקו המכריע של הערבי? לא הסברת העוול, כביכול, שבעלייה היהודית; לא הכרזה על תוקף זכותו ההיסטורית של העם הערבי על ארץ-ישראל ואפסות זכותם ההיסטורית של היהודים. טענתו הניצחת היא – סירוב הערבים להכניס את היהודים לארץ-ישראל. עובדה של רצון למנוע את עלייתנו ולא מושגים מופשטים. לטענה זו אין תשובה אחרת זולת ההכרזה על רצון העם היהודי להיכנס לארץ-ישראל, שגם הוא עובדה. אבל זאת יוכל להכריז לא פולני ולא צ'כי ולא מקסיקני, אלא אך ורק יהודי – והוא איננו!

לכל היותר, מוצגת בוויכוח מציאות עם מחוסר-בית, אשר מן הצדק ומן היושר למצוא למענו מחסה. אין מוצגת עובדת עם שהוא עצמו אדון לגורלו, והוא תובע את זכותו לחיים ונלחם עליה ולא יחדל מהמלחמה עד שינצח.

ברור, כי כל הניתוח הזה שלי מבחינת מסקנתו החיובית אין לו ערך מעשי, באשר נציגות יהודית בחבר הלאומים הזה לא תהיה אלא אם תקום מדינה יהודית, ואם תקום המדינה ממילא יתבטל המנדט, ומעמדנו בחבר הלאומים יהיה אחר משהוא כיום, כשאנו משמשים נושא לדיון בלבד. אך יש חשיבות מעשית רבה למסקנתו השלילית של הניתוח, והיא כי לנו חבר הלאומים הוא משענת קנה רצוץ. עד שאנו באים להתבצר בעמדה זו במלחמתנו עם בריטניה – אם נגד החלוקה ובעד המשך המנדט, או תוך השימוש בנשק המנדט בעד שיפור תוכנית המדינה – הולכת עמדה זו ונהרסת מבפנים, הולכת ומתערערת תחת רגלינו. עוד שנה ועוד שנה, עוד התקפה כזו מצד עיראק ועוד התקפה, והדבר ייתן אותותיו. נציגי מדינות ששמעו הפעם את עיראק יבואו בשנה הבאה מלומדי ניסיון ויאמרו לנו: אין לנו ברירה, אנו מוכרחים להתחשב בדברים אלה. ועיראק לא תישאר לבדה. הפעם היא ומצרים, בעוד שנה או שנתיים תצטרף סוריה, ייתכן שתצטרף גם ערב הסעודית. והנה גם פרס נכנסה למקהלה, אם גם בחצי-קול, כי השיתוף האסיאתי מחייב.

לעת-עתה עמדה תורכיה בפני הלחץ, אך אם לא תקום מדינה יהודית, אשר גם היא תתבע לה מקום במערכת מדינות אסיה, עתידה גם תורכיה להיכנע ללחץ שילך ויגבר עם ריבוי מדינות קידמת אסיה בחבר הלאומים. האינטרס שלה למלא תפקיד של מנהיגה במערכת-מדינות זו יביא אותה לידי תשלום "מחיר" בעד מקום כבוד זה, ובכלל זה גם תשלום מחיר על חשבוננו.

חבר הלאומים איננו מפלט מפני הסכנה הערבית המעיקה עלינו בלחצה על בריטניה. המבצר הזה נפרץ – גם לתוכו חדרה אותה הסכנה. עמדתנו כלפי בריטניה ועמדתנו כלפי חבר הלאומים זוהי חזית אחת בלתי-נפרדת, שלכל אורכה עומד בפנינו אותו האויב. אם המנדט פקע כוחו המחייב לגבי בריטניה, הרי ימיו ספורים גם לגבי חבר הלאומים. אכן, יש שלבים בהתפתחות זו – בריטניה, המרגישה את הלחץ הערבי לא רק במושב המתקיים פעם בשנה, אלא כל ימות השנה, מקדימה כיום להסיק את המסקנות שחבר הלאומים כולו "מפגר" בהן. משום כך –

חמישית - בריטניה מרוצה מההתקפה הערבית הנערכת עלינו בחבר הלאומים, כי התקפה זו מקילה עליה לעמוד בפני הביקורת מהצד שכנגד. התקפה זו עלינו מפגינה את הקושי שהיא נפתלת אתו, משווה משקל יתר לסעד המעט שהיא נותנת לנו, ומצדיקה את תביעתה שיותן לה לפתור את השאלה כפי הבנתה ורגש היושר שלה. [---]

וששית - הניסיון לגולל לפני חבר הלאומים את שאלת הגולה ספק אם הצליח. לא רק המצרי פסק כי הדיון הוא "בשאלת ארץ-ישראל ולא בשאלת היהודים", גם פול בונקור דיבר באותו כיוון, וכן כמה אחרים. קרנבורן, שהודיע כי כל הדעות שנשמעו תימסרנה לעיונה של מ. ה. מ.. הוסיף כי הוא מוכרח לקבוע הסתייגות לגבי כמה נימוקים שנשמעו, ובזה התכוון בוודאי לטענתה של פולין. גם המרצה מטעם הוועדה, הולנדי אחד, אמר כדברים האלה בהודעתו הקצרה על תוכן ההחלטה שהוא עומד לנסח. ראיית המנדט הארץ-ישראלי כדבר הנוגע לארץ-ישראל בתור ארץ, ולא לעם היהודי בתור עם, מסוכנת מאוד ונצטרך לטפל בה בעתיד – אך היא אופיינית למצב בחבר הלאומים.

אינני יכול לסיים פרשה זו בלי להדגיש עוד פעם את העלבון הצורב שהרגשתי במשך כל השעות האלו בשבתנו, חברי ואני, מחוץ לתחום, בתוך ערב-רב של בני-בלי-שם, ללא חלק ונחלה בתוך קהל נציגי העמים אשר דנו והתווכחו עלינו. טיפוס נתעב כפראנגוליס – יווני לבנטיני מתבולל, שהשכיר את עצמו לייצג את... האיטי, מין כרתי-ופלתי מדיני, עורך-דין של קרן-זווית בין-לאומית – הוא רשאי לשאת מידַבּרותיו ולחרוץ משפט על העם היהודי, ואילו נציגי 17 המיליונים של העם הזה יושבים אילמים ונעלמים. וכשקם ערבי ומשמיע דברי-בלע צריכים אנו לייחל למוצא פיו של גוי זה או אחר שיאמר מילה בזכותנו.

גורל מחפיר ומשפיל!

[---]

 

הערות

[1] אלפרד רוק – ראו: כרך א (1936), מסמך 14, הע' 1.

[2]  ב-1919–1920 היה משה שרת עוזרו של יהושע חנקין כמנהל המחלקה הערבית ב"ועד הצירים" וסייע לו ברכישת אדמות (ר' הפרק על י' חנקין במשה שרת, אורות שכבו, עם עובד , עמ' 102.

[3]  פול בונקור (Boncour). נולד ב-1873. מדינאי צרפתי ומיניסטר בממשלות אחדות מאז 1911. הנציג הקבוע של צרפת בחבר הלאומים מ-1932.

[4]  מרק ירבלום (1887–1972) – ממנהיגי יהודי צרפת. היה קשור שם עם המפלגה הסוציאליסטית. עלה לא"י ב-1955 ועבד במחלקה המדינית של הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית.

[5] אמון דה ולירה (Valera De) – נולד ב-1882. נציג אירלנד לחבר הלאומים. מדינאי אירי. מפקד המרד האירי נגד בריטניה ב-1916. נשפט ונידון למוות, אך דינו הוחלף במאסר עולם. שוחרר בחנינה. נשיא הרפובליקה האירית מ-1919 עד 1922. ב-1932 היה שר החוץ.

 

העתקת קישור