מתוך יומן העבודה - ז'נבה, 21.9.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - ז'נבה, 21.9.1937

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                          ז'נבה, 21.9.1937

 

[---]

שוב באסיפת חבר הלאומים. שמעתי את ליטבינוב. דיבר אנגלית. מבטא מכוער וכל אופן הדיבור מחוסר כל חן ונוי. אך השפה האנגלית מושלמת (לואיס פישר,[1] הנמצא כאן, ליטש בוודאי את הנאום). התוכן הגיוני, חריף וקולע. בגישה אל העניינים יש עוד שריד מהמסורת המפלגתית האופוזיציונית, שאינה הולמת נציג מדינה אדירה על במה בין-לאומית. למשל בתחילת הנאום: "בעצם פיקפקתי אם בכלל כדאי לי לדבר כאן" – התחלה היאה לאדם באסיפת הנבחרים.

עוד בבוקר טילפנתי לצירות הבריטית לשאול בדבר הראיון עם קרנבורן. דיבר מזכירו: לורד קרנבורן עסוק מאוד, אך מכיוון שהעניין נוגע לוועדה השישית, אשר תדון בעניין ארץ-ישראל היום, מציעים לנו לראות את אחד ה"מומחים", פקיד משרד החוץ, מייקינס שמו. גולדמן מכיר את האיש. השיחה נקבעה ב"חדר השיחות" שליד אולם אסיפת חבר הלאומים, מייד לאחר נאומו של ליטבינוב.

כשנכנסתי לחדר ראיתי על אחד הדרגשים את ליטבינוב ולואיס פישר ממתיקים סוד. פישר ראני, אך מצא כי יותר בטוח לא לומר לי שלום.

בא מייקינס – גוי גבוה, צנום ושחור. עשה אוזנו כאפרכסת – הוא מוכן לשמוע כל מה שיש לנו להגיד וימסור הכל לקרנבורן. השיחה הפכה למונולוג. אמרתי, שבין כך ובין כך היינו מבקשים לבוא במגע עם המשלחת הבריטית לפני הוויכוח בוועדה השישית. עתה נוסף טעם מיוחד לדבר – נאומו של נציג עיראק. נאום זה מחייב, לדעתנו, תשובה. אנו יודעים היטב כי לדברים הנשמעים באסיפה ובוועדה השישית אין ערך מחייב, אך הדברים אינם מחוסרי-ערך – יש להם משקל מוסרי ומדיני, הם משפיעים על דעת הקהל וקובעים עמדה של ממשלות.

ובכן, מי יענה על נאומו של תופיק סוידי? יהודים אינם "בעלי תשובה" כאן. אנו, נציגי 17 מיליונים יהודים, מסתובבים כאן במסדרונות, יושבים ביציעי האורחים, אולם במוסדות חבר הלאומים אין אנו קיימים כלל בתור עם, "אין אנו שייכים לחברה", אנו נדונים לאלם. לדעתנו, מוכרחה להינתן תשובה בריטית. למיניסטר העיראקי, אשר מדינתו נתקבלה רק תמול-שלשום לחבר הלאומים, הייתה ההעזה לפסול מעל במת החבר את מדיניותה של בריטניה בארץ-ישראל שאושרה על-ידי כל מדינות החבר והמבוססת על מנדט של החבר, כמדיניות שכביכול אינה חוקית לפי יסודות אותו חבר עצמו. כלום לא היה ברור לה, לעיראק, שבכניסתה לחבר הלאומים היא נותנת את הסכמתה לכל התחייבויותיו הקיימות? והנה עתה מכריז נציגה על הצהרת בלפור והמנדט כי הם "בטלים ומבוטלים".

כלום יכולים דברים כאלה להישאר בלי תשובה תקיפה ומוסמכת? [---] אפשר היה לדרוש יתר צניעות מצד עיראק בהופעתה על במת חבר הלאומים לאחר הטבח באשורים.[2] אולם במקום לנסות למחות כתם זה מעל מדינתו, לא חשש המיניסטר העיראקי לאיים על יהודי עיראק בפרעות – לפי הנוסח הצרפתי שנתפרסם, או במהומות במזרח בכלל, כפי ששמעתי אני מפיו. גם לאיום זה מוכרחים להשיב.

[---] תופיק סוידי התקיף בחריפות את תוכנית החלוקה – אמר שהדבר לא יקום ולא יהיה. תוכנית זו אינה שלנו. זוהי הצעה של ועדה מלכותית בריטית אשר נתקבלה על-ידי הממשלה הבריטית. בריטניה הופיעה בפני העולם והודיעה כי זוהי מדיניותה. [---] נדמה לי כי הפרסטיז'ה הבריטית מחייבת לא לעבור על התקפה זו בשתיקה אלא לתת לה תשובה מעל במת חבר הלאומים. [---]

תופיק סוידי הגדיר את העולים היהודים כ"זרים שהוכנסו לארץ בכל מיני דרכים". [---] לדידו קיימים בעלי הארץ, שאינם רוצים בעלייה יהודית, וקיימות המדינות המגרשות את היהודים לארץ-ישראל. היהודים עצמם הם בעיניו כמוץ הנישא ברוח. אילו ישב נציג יהודי בחבר הלאומים, היה עונה לו כי העלייה היהודית לארץ-ישראל היא גילוי רצונו העצמי של העם היהודי, כי העם היהודי זכאי לחיים לאומיים ועצמאיים במולדתו לא פחות מהעם העיראקי, כי הערבים חייבים להסתגל אלינו ממש כמו שאנו מנסים להסתגל אליהם, כי זהו סילוף גמור להציג את העם הערבי כמקופח ואת היהודים כמקפחים. כזאת וכזאת היה עונה נציג יהודי. אבל בריטניה צריכה ויכולה לענות, כי האנשים האלה הוכנסו על-ידיה לא כזרים אלא כמי שזכותם להיכנס הוכרה על-ידיה ועל-ידי חבר הלאומים, וכי הם לא עשקו איש ולא גזלו לחם מאיש – כפי שקבעה "הוועדה המלכותית" על יסוד חקירותיה.

האנגלי הקשיב ללא כל זיז או ניע. פניו הביעו רק הקשבה והבנה – אך בשום אופן לא הסכמה ולא התנגדות. אמר כי הוא הבין היטב את הכל וימסור את 3–4 הנקודות שעמדתי עליהן ללורד קרנבורן בלי כל דיחוי.

אמרתי כי הנקודות הן ארבע בדיוק וסיכמתי: המנדט, העלייה, החלוקה, האיום. בזה נפרדנו.

נכחתי אחר הצהריים בישיבת הוועדה השישית. הוועדות יושבות בבית החדש של חבר הלאומים – "ארמון העמים", בניין שלא ראיתי עדיין כמותו לגודל, להדר, לפשטות ולרחבות. מסביב פארק נפלא ושטיחי הדשא הירוק עם שבילי החול החום שבחצרות ובצידי הבניינים מקסימים ביופיים. האולם הגדול של אסיפת חבר הלאומים אינו מוכן עדיין - עובדים בקדחתנות לגמור את מלאכת הריהוט והקישוט, כי ישיבת הסיום של מושב זה של האסיפה צריכה להתקיים כבר בבניין החדש. [---]

היושב-ראש והמזכירים יושבים על במה קטנה. נציגי המדינות חברי הוועדה – לאורך שלושה שולחנות ארוכים, בסך-הכל כ-150 מקומות-ישיבה, כמעט כולם תפוסים. כשליש האולם גדור על-ידי מחיצה ומקומות הישיבה בו מסודרים במעלה. כאן העיתונאים ואורחים סתם. אני וכהני בשורה הראשונה, בן-גוריון וגולדמן באחת השורות העליונות. בדיוק מאחורי ב. ג. – עוני עבד אל-האדי ועל-ידו ערבי אחד בלתי-מוכר, כנראה עאדל ארסלאן. בשורות העיתונאים גם אבראהים א-שנטי.

את הנאומים שנשמעו סיכמתי עוד באמצע הישיבה – בשעת התרגומים – ומייד לאחריה במברקים מפורטים לפלקור. (אחרי נסיעת אגרונסקי קיבלתי עלי מכשלה זו).

הפותח, לאנגה[3] הנורבגי, האריך. הנאום היה כולו לטובתנו ובהרבה פרי הכנתנו, בכתב ובעל-פה. ביקר בפירוט את תוכנית החלוקה והביע משאלות לתיקונה. עמד בתוקף על עניין העלייה. הגישה לציונות הייתה כאל מפעל בעל ערך רוחני ומוסרי – לא כאל מפעל-הצלה של המוני אדם.

מייד אחריו – הופעה ממין אחר לגמרי. לאנגה גבוה, שׂב, טיפוס צפוני, דיבורו תרבותי מאוד, שופעת ממנו אצילות. הנואם השני פראנגוליס, יווני המופיע כנציג האיטי(!), גוץ, שמן, מגושם, שחור. תנועות גסות, אופן דיבור וולגרי. מסקנתו – "בונדאית": תיקון מצבם של היהודים בארצות מושבם, וארץ-ישראל לערבים.

קומרניצקי הפולני מגולל את בעיית הגולה מבחינת העמים השליטים שבגבולותיהם היא מסתופפת. לדידו – הערבים אינם קיימים כלל. אין הוא מזכירם אף במילה אחת. הכרחית הגירה – והעולם סגור. מוכרחים לנצל את יכולת הקליטה של ארץ-ישראל עד למקסימום. ההרכב המקצועי של היהדות הפולנית, בעיית הכפר והעיר, עובדת היות היהודים "מיותרים" במשק הפולני המתבוסס במצוקתו – הוצגו בכל מערומיהם בלי חיפוי מליצי של תביעת צדק לעם היהודי. הרגשתי הייתה כי מוטב לנו שנציג פולין ידבר ככה, בכל הברוטליות, משינהג בצביעות ויתחפש כאידיאליסט בין-לאומי.

קשב הנאספים, אשר נתרופף במקצת בשעת נאומו של לאנגה – בגלל אריכות הנאום והדיבור המרושל – ונחלש עוד יותר במשך נאומו של פראנגוליס, נתחזק בשעת נאומו של הפולני. בייחוד היטו אוזן לניתוח הכלכלי-הסוציאלי ושמעו היטב את המספרים המאלפים. אולם תשומת הלב עלתה עוד יותר כשהתחיל לדבר הנואם הבא – האלבני. הוא הכריז על עצמו כעל מי שהיה מושלה של פלשתינה לפני המלחמה, וכשם שבפרלמנט זוכה להקשבה מיוחדת כל נואם המודיע שהוא היה בארץ וראה את הדברים במו עיניו כך היה הדבר גם כאן. נהניתי מאוד מתיאורו כיצד חתרו והעפילו היהודים לעלות לארץ-ישראל ולהיאחז בקרקע בימי התורכים למרות כל האיסורים והגזירות, כיצד היו באים בתואנה שמטרתם היא אך למות, אולם, משרק נכנסו התחילו לחיות – קנו קרקע, בנו בתים. מדבריו היה ברור כי אין לו מושג על ארץ-ישראל לאחר המלחמה, שאינו יודע כלל את חיפה, השרון והעמק. הוא יודע את פתח-תקוה וחדרה מצפון ליפו, את ראשון ורחובות מדרום. לפי זה הציע "שני קנטונים" ליהודים וקנטון אחד (כוונתו הייתה לכל שאר חלקי הארץ יחד) לערבים. אולם אצל השומעים נתקבל רושם אחר – כאילו הוא נותן ליהודים כפליים מאשר לערבים. אופיינית הייתה הצעתו, אשר הערבים בוודאי לא שמחו לה, להפוך את ירושלים לעיר בין-לאומית ולהעמיד בראשה נציב מטעם חבר הלאומים. את בריטניה לא הזכיר כלל – בזה באה ללא ספק לידי ביטוי כפיפותה של אלבניה להשפעה האיטלקית.

דיברו עוד הליטאי והלטבי, בכיוון כללי בעדנו. שליח אורוגוואי פסק פסוק אחד: יותן ליהודים להתקבץ במולדתם. ושוב נאם בוטרוס ע'אלי. הפעם בקיצור ובסגנון אחר לגמרי. נקט לשון רכה מאוד, שוב נתן כבוד לגניוס היהודי, תבע את עלבון הערבים שגם להם חלק רב בתרבות האירופית – שימשו צינור לנכסי הרוח של יון, השפיעו על תרבות אירופה בשירה ובפילוסופיה, שימשו לאירופה מופת של אופי אביר אשר העלה ועידן את המידות והנימוסים של אירופה בימי-הביניים. אשר לעניין הנדון – אין הוא חולק על אחרים. אדרבא, הוא מסכים עם לאנגה שעכשיו יש לחכות וטרם הגיעה השעה להכריע, וכן מסכים הוא עם אידן אשר אמר במועצה, כי "החלוקה איננה הפתרון היחיד". השתוממנו לסילוף זה. לא ידעתי אם הוא מדעת או שלא מדעת. הרי אידן אמר בפירוש כי מ. ה. מ. משוכנעת כי החלוקה היא the only ultimate solution.

[---] הערבים רתחו על המצרי ורגזו על כל יתר הנואמים. הוויכוח לא נגמר. [---]

אחרי הישיבה נפגשתי במסדרון עם האלבני. ניגשתי אליו ובירכתיו לשלום. דיברנו תורכית ובשיחה השתתף גם בן-גוריון. שמו הקודם, התורכי, נהדי ביי. הוא היה מותצריף [מושל] של ירושלים ב-1912. שאל לשלומו של ענתבי...[4] התפלא מאוד כשאמרתי לו כי עם כל הערכתנו לדברים שאמר בשבחנו, אין אנו מסכימים לפתרון שהוא מציע. לבסוף בירכתיו על שזכה – לאחר היותו פקיד אצל התורכים – להופיע כאן בתור שליח מדינתו הלאומית.

[---]

 

הערות

[1]  לואיס פישר (Fischer) – נולד ב-1896 בפילדלפיה. כתב וסופר. בשנות ה-30 היה כתב ה Nation The בברית-המועצות. כתב מספר ספרים על ברית-המועצות מתוך אהדה רבה.

[2]  באוגוסט 1933 נרצחו כ-600 אשורים על-ידי הצבא העיראקי. הרקע למקרה היה עדתי ודתי. האשורים, נוצרים שנדדו מתורכיה לצפון עיראק, סירבו לקבל אזור מגורים אשר הוצע להם על-ידי העיראקים והתמרדו. הצבא שנשלח לדכא את המרד ערך בהם טבח.

[3]  כריסטיאן לאנגה (Lange) – היסטוריון נורבגי. נולד ב-1869. נציג נורבגיה בחבר הלאומים.

[4]  אברהם אלברט ענתבי (1869–1918). יליד דמשק. ב-1898 נתמנה מנהל ראשי של כל מוסדות "כל ישראל חברים" בארץ-ישראל. היה בא-כוח חברת יק"א ועסק ברכישת קרקעות. מעסקני היישוב בשלהי השלטון העותומאני.

 

העתקת קישור