מתוך יומן העבודה                                                                          ז'נבה, 19.9.1937

מיום בואי לז'נבה ירד גשם בלתי-פוסק, יומם לילה בלי הרף. הצטננתי כנראה עוד בדרך, ובסגריר השורר כאן תקפה אותי נזלת חזקה. נשארתי היום במיטה עד אחר הצהריים. גולדמן לקח את בן-גוריון וברל לטיול בהרים. לפני צאתם טילפן גולדמן ומסר לי שנודע כי הנושא הבא שיעמוד לדיון בוועדה השישית הוא עניין ארץ-ישראל – בוודאי ביום ב' או ג'.

כששבו המטיילים ביקרוני בפנסיון. גם אגרונסקי היה איתם, ובשובו העירה הלך לבקר את עוני עבד אל-האדי. הוא התקשר איתו עוד לפני ימים אחדים על-פי בקשתי ועוני ביקרו במלון, אך לא מצאו והשאיר פתקה.

בערב בא אגרונסקי ומסר על השיחה:

עוני התלוצץ ביחס לנאומו של מיניסטר החוץ המצרי וברור היה כי גרם לו אכזבה, אולם "ניחם" את אגרונסקי כי מיניסטר החוץ העיראקי ידבר בישיבה הקרובה של האסיפה ויהיה "אחר לגמרי". הוא מקווה כי גם התורכים עוד ישמיעו קולם בוועדה השישית. החלטת המועצה לא כל כך רעה בעיניו, כי בעצם לא הוחלט עדיין שום דבר. מעניין החלוקה לא יצא כלום. הערבים לא יתנו להגשימה, העניין יוחלט לא על-ידי ליטא, לטביה וכו' אלא בארץ. כשם שבריטניה הודיעה כבר שאי-אפשר להגשים את המנדט, כך עוד תודיע שאי-אפשר להקים את המדינה העברית. היא תעמיד פנים כאילו היא מנסה בתום לב להוציא את התוכנית לפועל, אך לבסוף תירתע. הסכם בין יהודים וערבים ייתכן רק על יסוד הפסקת העלייה לארץ-ישראל, אולם ייתכן להרחיב את המסגרת ולפתוח את כל ארצות ערב לעלייה יהודית על מנת שבכל מקום יהיו היהודים מיעוט. הרי כבר אמר לשרתוק, שאין לדבר על הסכם על בסיס המשך העלייה. שרתוק אמר אז, כי אם נגיע להסכם נלך יחד אל הבריטים ונאמר – אל תחלקו את הארץ. הופעה משותפת של ערבים ויהודים בפני בריטניה היא מן הנמנע, כי היהודים מוגנים על-ידי בריטניה ואילו הערבים נלחמים נגדה. הטרור הערבי בארץ, במידה שהוא מופנה כלפי יהודים, ברור שאיננו מאורגן אלא פרי התפרצויות ארעיות, אך במידה שהוא מופנה כלפי ערבים, "יש לו רושם", לעוני, כי הפעולה היא מאורגנת, פוגעים כל הזמן באנשים מסוג מסויים. האנשים ההולכים בדרך הטרור לא יירתעו מפני תוצאותיו. במאורעות תרצ"ז נהרגו לפי החשבון הממשלתי כ-1,000 ערבים. למעשה נהרגו הרבה יותר, כי הערבים העלימו חללים רבים. היו גם מקרים שהורים התנכרו לגוויית בנם מפחד פן יצא עליהם הקצף. אבל מה בכך אם נפלו 1,000 ערבים? מה אם יפלו מחר 2,000? יש מיליון ערבים בארץ והקרבת אלף או אלפיים – לדעת עוני – אינה דבר גדול. כלום נירתע אנחנו, היהודים, אם גם יפלו מאתנו מאות אחדות? הוא הדין לגבי הערבים. מלחמה זו תימשך. הוא יודע כי המשך המלחמה הורס את הערבים והיהודים כאחד, אך איננו רואה מוצא. הוא לעג למאסרים האחרונים בארץ. על מה אסרו את צובחי?[1] הוא גבוה, בולט בחיצוניותו, מוחזק אצל האנגלים כקושר ואיש מזימות, בעוד שלמעשה הוא אחד מרבים. אשר למופתי – הלוואי והיו אוסרים אותו, כי אז הייתה מתלקחת סערה גדולה. המופתי אינו אהוב ביותר, אך מכובד: איננו נאמן על הצעירים משום מלחמתו ביהודים בלבד ולא באנגלים, אך מעריכים אותו כלוחם. עם הוועדה החדשה איש לא ידבר. יאמרו להם: תנו ליהודים הכל, את כל ארץ-ישראל, את כל עבר-הירדן, אפילו את מצרים. ושוב, שום חוזה לא ייחתם בין הערבים ובריטניה על יסוד החלוקה. מי יחתום? פקידים אחדים שאין לחתימתם שום ערך?

אגרונסקי אמר לעוני שאני נמצא כאן. עוני ענה כי ישמח תמיד להיפגש אתי, כשם שנפגש אתי ועם אחרים בעבר, אך תקווה להסכם אינו רואה.

התייעצנו בינינו והגענו למסקנה, שאין כל טעם לשוחח עם הערבים הנמצאים בז'נווה.

ממקור בטוח נודע לאגרונסקי, כי בידיעות ששולחת המשלחת הערבית מז'נווה לארץ-ישראל מובעים חששות שעניין החלוקה יכול להיות רציני, ונשמעת אזהרה לא לזלזל בהחלטת הממשלה הבריטית שתקבל את אישורן של מדינות חבר הלאומים. לדעתם, יש להיכון למלחמה, והעיקר – להפגין את התנגדותו הגמורה של העם לחלוקה, לבל יישאר לבריטים שמץ ספק בעניין זה. בייחוד יש לדאוג לגילוי התנגדות תקיפה של הצפון להיכלל בתחום המדינה היהודית.

קיבלתי מכתב קצר מווייצמן מפריס. מתאונן על עייפותו – כנראה כתוצאה מהמאמץ הגדול בז'נווה.

הערות