מתוך יומן העבודה                                                                          ז'נבה, 16.9.1937

 

[---]

גולדמן ניסה לקבוע פגישה עם סנדלר, אך נתברר כי ועדת-הניסוח יושבת כבר מהבוקר במשרדי חבר הלאומים ומעבדת את נוסח ההחלטה. הבריטים דוחקים שההחלטה תתקבל במועצה במהירות האפשרית – לפני הוויכוח באסיפה בענייני ארץ-ישראל. ההצעה שלנו נשלחה לחברי הוועדה הבוקר לבתי המלון שלהם, ותגיע אפוא לידיהם רק בצהריים. סנדלר, על כל-פנים, עסוק למעלה ראש וכנראה לא נוכל לראותו.

גולדמן ואני ביקרנו את מזכירו של סנדלר – בחור צעיר ונבון. מסרנו לו את הנוסח וצירפנו הסברות בעל-פה. הבטיח למסור לסנדלר בהזדמנות הראשונה.

[---] על-פי בקשתנו אמרה העיתונאית הצרפתית גב' טבואי לרוסטו אראס [שר החוץ של תורכיה מ-1925 עד 1938] כי וייצמן נמצא כאן, ושבוודאי יעניין אותו – את ר. א. – להיפגש איתו. הוא השיב: בעונג רב. אחרי זה כתבו אליו מהמשרד וביקשו ראיון בשביל וייצמן, ולמחרתו טילפנו לשאול תשובה. המזכיר ענה כי שמו של וייצמן ברשימה, אך השר עסוק מאוד – כשרק ייפנה יודיענו. שום הודעה כזו לא נתקבלה. ייתכן שהסיבה היא הצרות שהיו לרוסטו אראס עם ממשלתו לרגל ועידת נין.[1] אנקרה לא הייתה מרוצה מקו-פעולתו בנין וקראה לו לשוב לשם בירור. הוא לא רצה וטרח הרבה להרגיע את שולחיו ולתרץ להם את ענייני נין. בתוך התסבוכת הזאת ודאי לא הייתה דעתו פנויה לעניינים חיצוניים; אך ייתכן שזוהי השתמטות שיטתית מלהיפגש אתנו, כשם שהתורכים נמנעים – כך מוסרים – מלקבל את הערבים. על-כל-פנים, כל הניסיונות של גולדמן עצמו במשך השנים האחרונות לראות את רוסטו אראס עלו בתוהו. לדעת גולדמן וכהני אין לנו עכשיו אלא לחכות, לאחר שעשינו שלושה דברים: "תהינו", כתבנו וטילפנו. [---]

פגישה עם העיראקים עכשיו תעלה חרס, אך אמרתי לנסות דבר אל המצרים. שלחתי כרטיס למיניסטר החוץ, בוטרוס ע'אלי פחה,[2] וביקשתי ראיון. הוספתי שאטלפן לשאול תשובה.

עם הפרסים כבר ביקשנו ראיון.

משלחות או שליחים של סוריה ושל סעודיה אינם בנמצא כאן. מהארץ-ישראלים או בשמם נמצאים כאן עוני עבד אל-האדי ועאדל ארסלאן. עם הראשון ייפגש אגרונסקי לתהות שוב על קנקנו.

נפגשתי עם גב' דגדייל לשיחת פרידה. נכח גם ברל. הנושא העיקרי – לואיס ניימיר – מה יהיה גורל עבודתו הציונית? אין כאן שאלת עלבון על שלא בחרוהו להנהלה אלא עצם מצבו. בשנים האחרונות הוא חדל להתקדם בעבודתו המדעית. זה שלוש שנים שלא פירסם ספר. כל אוניברסיטה מחכה מפרופסוריה שמזמן לזמן "יתנו תוצרת". מונחות באמתחתו התחלות של עבודות היסטוריות חשובות ואין דעתו ושעתו פנויות לגמור את המלאכה, כי שעות הפנאי שלו מוקדשות לעניינים הציוניים, ובתור פרופסור להיסטוריה הוא חי "מהיד לפה" בלי לעשות שום הון חדש. במשך השנה האחרונה נתפנו כמה קתדראות חשובות, אשר בזמנים כתיקונם ודאי שהיו מציעים לו אחת מהן. ואילו היום לא נזכר שמו אפילו בין המועמדים. מתוך שהוא עומד על מקום אחד הוא הולך ונסוג אחורנית. הוא מוכן להקריב, כמובן, את הקריירה המדעית שלו "למען המדינה היהודית", אך במה דברים אמורים – אם יש לו מעמד קבוע בעבודה הציונית. עכשיו הוא נשאר קרח מכאן ומכאן.

בפי [גב' דגדייל] הסכימה להסברתנו מדוע איצטלה של חבר הנהלה אינה הולמת כלל את לואיס ואינה נחוצה לו ולעבודתו הציונית-מדינית. הוספתי, כי הסטטוס שניתן לו עכשיו בתור חבר הוועדה המדינית מספיק כדי שירגיש עצמו אזרח בעבודה זו. אין כל ספק שדווקא מפני גודל הוועדה ייווצרו בה שני סוגי חברים – כאלה שיהיו ערים ופעילים כל ימות השנה, וכאלה שייענו רק כשיוזמנו לישיבות. על-כל-פנים, חברות בוועדה מעניקה זכות להשתתף בפעולה, לקבל אינפורמציה וכו'. הבאתי ראייה מברל עצמו, הנמצא בסמכות כזו בז'נווה והעתיד ללכת ללונדון, וגם מסאקר.

הדברים הניחו את דעתה והיא קיבלה על עצמה לדבר עם לואיס ברוח וו. שאלה אם כמקודם יעמוד לרשותה ולרשות לואיס חדר ב-77 [משרד הסוכנות היהודית בלונדון שברחוב גרייט ראסל 77]. הבטחתי לה לסדר את הדבר בביקורי בלונדון. הסבירה כי היא ולואיס רגילים לעבוד יחד זה 20 שנה, כי שניהם יודעים לכתוב ויודעים לתקן איש את כתיבת רעהו וכי בלעדיהם אין כיום איש במשרד היכול "לשים מילים על הנייר". נעניתי לה, אך כנגד זה הצגתי את טענתו הצודקת של ברודצקי, שאין משתפים אותו בהתייעצות, ושבלונדון נעשות פעולות מתוך החלטות ארעיות ובלתי-מוסמכות. כשם שלואיס רוצה שיתרגלו אליו ויקבלוהו כחבר בעבודה, כך חובתו להסתגל לאחרים, לא לבעוט ולא לזלזל בהם.

[---]

בצהרים הלכתי לסעודה המסורתית שעורכת אגודת העיתונאים הבין-לאומית לכבוד צירי אסיפת חבר הלאומים. באולם ענקי באחד מבתי המלון הגדולים הסבו ליד שולחנות מאות עיתונאים ושליחי מדינות. בין הנוכחים – אידן, דלבוס, ליטבינוב[3] ועוד גדולי עולם. ישב ראש נשיא האגודה המארחת. מימינו אגא חאן,[4] נשיא אסיפת חבר הלאומים, ומשמאלו נגרין,[5] יושב ראש המועצה. מסמר הארוחה הוא התפריט, אשר לא ה"קניידלך" בו העיקר אלא ה"הגדה". תפריט זה אף הוא הפך מסורת. זהו גיליון גדול, הניתן לכל אורח. עצם התפריט מודפס בצמצום רב בפינת הגיליון, המוקדש כולו לקריקטורה מענייני דיומא – השאלות העומדות על סדר-יומו של חבר הלאומים. הפעם הייתה הקריקטורה מרוץ סוסים אשר כל ראשי המדינות משתתפים בו. אידן, דלבוס, ליטבינוב, נגרין, בק, רוסטו אראס וכל השאר לבושים כ"ג'וֹקיס" רכובים על סוסים המתחרים במירוץ. בדרכם הם מדלגים על גדרות ומכשולים שונים: חומת סין, תעלת הים התיכון, משוכת מלחמת ספרד, גדר ארץ-ישראל. גדר זו מצוירת כשמעליה מזדקרים קוצים – מחצית הגדר בדמות מגיני דוד, ומחציתה השנייה בדמות אגן סהר עם כוכב.

אגא חאן, שהוא בעל-סוסים מופלג, אמר בנאומו כי כשם שהצליחו סוסיו לדלג על המכשולים בתחרויות, כן עתידה האנושות להתגבר על המעצורים העומדים בדרכה בכוח דעת הקהל אשר העיתונות היא המעצבת אותה. אחריו נאם נגרין. הוא "ציפצף" על המנהג המקובל שאין מנצלים את הארוחות האלו למטרות פוליטיות. ראה לפניו את העיתונות העולמית מכונסת באולם והחליט שאין להחמיץ הזדמנות כזו. עמד והפך את הארוחה למסיבת עיתונאים למען ספרד – "הרביץ" נאום פוליטי על מצבה של הממשלה הספרדית וטענותיה לדעת הקהל בעולם.

אחרון נאם ליטבינוב. ניגשתי אל שולחנו כדי לראות היטב את פניו ונדהמתי: פנים וצורה של יהודי גלותי בכל רמ"ח אבריו. הבעתו, עמידתו, תנועותיו, אופן דיבורו – כל אלה יהודיים בתכלית. הירהרתי: כל רוסי הנמצא באולם הזה מוכרח להתקומם נגד הסילוף שבהופעת אדם זה כנציג העם הרוסי על במה בין-לאומית. [---] הלא יש באולם הזה אנשים שאינם יודעים את רוסיה והרוסים. הם עלולים לקבל את ליטיבינוב כטיפוס רוסי, כשם שהכל קיבלו את נגרין כנציג הטיפוס הספרדי ולמדו מביטויו, מתנועותיו, מנגינת דיבורו, ממיזגו ומכל הופעתו על אופי העם הספרדי. השאלה איננה איזה סגנון לאומי נעלה או נחות מחברו – העיקר שסגנונו של ליטבינוב הוא אחר מסגנון העם הרוסי ויש בהופעתו משום זיוף.

אחר הצהריים ביקרתי עם גולדמן אצל אוסישקין. [---] הוא לשיטתו: עניין הוועדה החדשה טוב בעיניו משום שהוא בטוח שכתוצאה מזה שוב לא יוכל לחול שינוי לטובה בתוכנית פיל, ואז חזקה על הקונגרס הקרוב שידחה את החלוקה [---] יחד עם זה, יש לאוסישקין הצעות ודרישות במקרה שיתברר כי החלוקה היא גזירה שאין מפלט ממנה. לדעתו מוטב להשאיר את ירושלים בלתי-מחולקת מחוץ למדינה היהודית, מאשר להפריד אותה לשני חלקים ולדרוש הכנסת חלק ממנה למדינה היהודית. אבל יש לדרוש הרחבת המובלעת סביבה על-מנת שתכלול במערב את קריית ענבים, בדרום את חברון, בצפון את עטרות ובמזרח את מפעל ים המלח. לא איכפת אם לא תחול הצהרת בלפור על מובלעת זו ובלבד שתהא מותרת אליה עלייה במסגרת יכולת הקליטה. אפילו אם פירוש הדבר יהיה עלייה יהודית וערבית אין הדבר נורא, כי אין במחוז זה פרדסים אשר אליהם ינהרו החורנים, והעלייה תבוא רק במידה שתהיה התיישבות חקלאית והתפתחות תעשייתית; הרי שממילא תהיה זו עלייה יהודית.

הרעיון השני – לדרוש את הכנסת יפו לתחום המדינה היהודית על-מנת שיחול עליה המנדט כמו על ארבע הערים הצפוניות. השארת יפו בידי הערבים כמוה כנעיצת חרב בגוף המדינה העברית. לערבים די במוצא אחד לים – בעזה. החוף לאורך כל שטחה של המדינה היהודית צריך להיות בידיה ללא כל חציצה. אסור גם להפקיר את 15,000 היהודים הנמצאים ביפו. [---]

ביחס לירושלים אמרתי שאני בטוח כי אילו עשו מישאל בקרב ה"שוללים" מה עדיף בעיניהם: ירושלים בלתי-מחולקת מחוץ למדינה, או חלק מירושלים בתוך המדינה, היה רובם הגדול בוחר באפשרות השנייה. הוצאת ירושלים מהמדינה מקטינה את הרוב היהודי; הכנסת יפו, נוסף על הוצאת ירושלים, הופכת את הרוב היהודי הקטן למיעוט. בריטניה לא תיצור מדינה יהודית שבה יהיו הערבים רוב למן היום הראשון. הכנסת יפו משמיטה מידינו את הנימוק העיקרי שבכוחו אנו תובעים את הכנסת ירושלים היהודית מתוך הסתמכות על תוכנית פיל עצמה. אשר ל"יהודי יפו", הריהם מתחלקים לשלושה: יהודים שכבר אינם ביפו, כלומר, הפליטים שנקלטו בתל אביב ובמושבות, תושבי שכונות הספר שאין להן תקנה אלא בסיפוח לתל אביב, ומספר מועט של יהודים הפזורים עדיין בחלקים מסויימים של יפו. על סמך אלה האחרונים אי-אפשר יהיה לטעון כי יפו צריכה להיכלל במדינה היהודית, אפילו אם תישאר תחת מנדט.

בנקודה אחת שעורר אוסישקין הירהרתי לאחר השיחה, והגעתי למסקנה שייתכן כי צדק. בניגוד לרושם שלי, כי בדברי אידן על ירושלים הייתה מעין נסיגה מהכללת ירושלים כולה בשטח המנדט הבריטי החדש, וצמצומו לתחומי העיר העתיקה וסביבתה הסמוכה בלבד, התרשם אוסישקין אחרת. הוא העמיד את הדגש על טענתו של אידן כי לא רק המקומות הקדושים ממש מחייבים מנדט בריטי, אלא גם המוסדות הדתיים של העדות השונות. מוסדות אלה פזורים על-פני כל העיר החדשה (רטיסבון, המצלבה, המיסיונים למיניהם) ובגללם קיימת האפשרות שכל העיר היהודית תוכנס לשטח הבריטי.

נודע כי החלטת המועצה [של חבר הלאומים] בשאלת החלוקה תתקבל בישיבת היום אחר הצוהריים. אכן, ועדת הניסוח הייתה מהירה במלאכתה. ספק רב אם היה איזה ערך להצעות ששלחנו לחברי הוועדה. סברה שגמרו את ניסוח הצעתם עוד בבוקר, בטרם קיבלו את הצעתנו. יום הכיפור היה בעוכרינו, אך גם לא שיערנו שהוועדה תעבוד במהירות כזו.

נפגשתי עם זוג המתעתד לעלות ארצה – היא מי שהייתה חברה ב"חוגים", עכשיו רופאה שגמרה חוק לימודיה בז'נווה, והוא מועמד לקתדרה הצרפתית באוניברסיטה הירושלמית.

מהמשרד טילפנו כי המועצה כבר קיבלה את ההחלטה. הנוסח טרם הגיע.

הלכתי למלון "מטרופול" לפגישה עם סר ג'ון שקבורו. [---] הראיון נקבע לשם בירור בעיית סעיף 18 של המנדט, אבל השיחה נתרכזה תחילה בנושא המדיני הכללי. הדבר העיקרי שנודע לי מפיו הוא שה"גוף" החדש ישהה בארץ כארבעה חדשים – מהמחצית השנייה של אוקטובר עד פברואר.

סר ג'ון פתח בהחלטה על ארץ-ישראל שנתקבלה זה עתה במועצת חבר הלאומים. הוא אינו זוכר את הנוסח המילולי המדוייק של ההחלטה, אבל הוא יודע שהיא מכילה נוסחה כללית מאוד המייפה כוחה של ממשלת הוד מלכותו להמשיך בעיבוד תוכנית החלוקה. הוא חושב שזהו כל מה שהממשלה הבריטית רצתה למעשה.

חקרתי האם אין בהחלטה דבר על הצורך לקיים את המנדט לפי שעה בשלמותו, עד שלא אישר חבר הלאומים פתרון אחר.

סר ג'ון הסכים, שההחלטה מכילה כמה מילים ברוח זו.

הערתי, שהצהרתו של מר אידן מכילה הפתעה המתמיהה אותנו מאוד – החלטה של ממשלת הוד מלכותו לשלוח לארץ-ישראל גוף אחר לחקור בעניין הצעת החלוקה.

סר ג'ון חושב שדבר המובן מאליו הוא, שכדי שאפשר יהיה לקבל תוכנית חלוקה ברורה יש צורך לחקור תחילה חקירה נוספת ומפורטת יותר. חקירה נוספת כזו חזתה בלי ספק מראש גם "הוועדה המלכותית" עצמה. כל מה ש"הוועדה המלכותית" ראתה לעשות הוא לקבוע את עיקרון החלוקה. במידה שנכנסה לפרטים, לא היה זה אלא להוכיח שאפשר, לפי דעתם, לעבד תוכנית של חלוקה לפי קווים אלה. אבל התוכנית המעשית עדיין טעונה עיבוד.

עניתי שגם אנחנו עצמנו הבינונו היטב, שפרטי התוכנית עדיין לא עובדו. למעשה, אנחנו דוחים את התוכנית כפי שהציעה "הוועדה המלכותית" ויש בדעתנו לתבוע את תיקונה מכמה בחינות חשובות.

סר ג'ון שיסע ואמר, שכך עושה גם הצד השני.

עניתי, שהצד השני דוחה את החלוקה מכל וכל. עמדתנו אינה כזאת, על-כל-פנים לא עמדת הרוב שבקרבנו. העמדה שנקטו הערבים היא, שאין הם מוכנים בכלל לדון בחלוקה, ואילו היהודים מוכנים לדון.

טענתי, כי אנו חשבנו שתחילה יהיה משא-ומתן בין ממשלת הוד מלכותו ובינינו בלונדון, ובו יתבררו הנקודות העיקריות שבפרשה זו, כגון: אם החלק היהודי של ירושלים יהיה חלק מן המדינה היהודית או לא; מה יהיה בדיוק רוחבו של מישור החוף; התוואי הכללי של הגבול המזרחי מבחינת צרכי ההגנה; שאלת חיפה ועוד, ורק אחרי שנקודות ראשיות אלה ייושבו במשא-ומתן בלונדון תגיע השעה לקביעת הגבולות במקום ולעיבוד שאר הפרטים.

סר ג'ון העיר, שהגוף אשר יצא עכשיו לארץ-ישראל יתבקש להבטיח, אם אפשר, שיתוף פעולה של היהודים ושל הערבים. הוא הדגיש את המלים "אם אפשר" שבהצהרתו של מר אידן ברמזו ברורות ששיתוף-פעולה זה איננו תנאי בל-יעבור.

שאלתי אם פירוש הדבר הוא שהממשלה תכפה חלוקה אפילו יתנגדו לה גם היהודים וגם הערבים, או ששיתוף הפעולה של צד אחד יספיק לבך.

סר ג'ון אמר, כי עדיין לא הגיעו לשלב של כפייה. המלים "אם אפשר" שבהצהרתו של מר אידן נאמרו כלפי המלצותיו של הגוף החדש. המלצות אלה צריכות להיות "אם אפשר" במסגרת של שיתוף פעולה עם נציגי היהודים והערבים. המילים "אם אפשר" פירושן שאם לא יהיה שיתוף פעולה כזה, יהיה בכל-זאת על הגוף החדש להביא את המלצותיו. אשר לכפיית החלוקה, הרי זה עניין לממשלת הוד מלכותו להחליט בו בשלב מאוחר יותר. הוא עצמו, כעובד מדינה צנוע, אינו יכול להביע דעה בנקודה זו.

אמרתי, שאני חושב שמר אידן השתמש במתכוון במונח "גוף" ולא "ועדה", כי הדבר היה נראה מגוחך מאוד אילו הייתה הממשלה הבריטית מודיעה על החלטתה לשלוח לארץ-ישראל ועדת חקירה חדשה.

סר ג'ון הסכים כי יש צדק בהנחתי שהמילה "גוף" משמשת כאן במתכוון כדי למנוע את הרושם שבאים לערוך חקירה מלאה חדשה באמצעות ועדה מלכותית נוספת. הפעם הזאת הכוונה היא לשלוח גוף מצומצם מאוד, מן הסתם לא יותר משלושה חברים, כדי לערוך חקירות מפורטות יותר.

מלבד עניין החלוקה דיברתי איתו בשאלת סעיף י"ח ודרשתי פעולה מצד ממשלת ה. מ. לקראת מושב מועצת חבר הלאומים בינואר. הבטיח לקחת את העניין בידיו. אצטרך לראותו בעניין זה בלונדון.

בשובי משקבורו מצאתי את הנוסח המלא של החלטת המועצה חשוב מאוד. נותנים סמכות לבריטניה לברר אפשרות של חלוקה, אך מדגישים כי בינתיים נשאר המנדט שריר וקיים; מזכירים במיוחד את הבטחותיו של אידן בעניין העלייה; מציינים כי החלטתה של המועצה לעצם עניין החלוקה תיקבע רק לכשתראה את התוכנית הממשית.

לפי דברי נציגו של העיתון המצרי הגדול ["אהראם"] הניחה ההחלטה במקצת את דעתם של הערבים, באשר אין זו עדיין קבלת החלוקה.

 

הערות