מתוך יומן העבודה                                                                            חיפה, 4.9.1937

יצאתי בשעה מוקדמת מתל אביב לטיול ארוך. ראשית לדרום, לנען ולגבעת ברנר, לאחר-מכן למזרח, לכפר מנחם, אשר הוקם בזמן היותנו בציריך. כדי להגיע לכפר-מנחם יש לעבור שרשרת של שלושה כפרים ערביים, שאחד מהם רב-אוכלוסים ונודע לשמצה.[1] אין כיום דרך אחרת להגיע בה מכפר מנחם לאחד היישובים הקרובים, ובכלל זה באר טוביה, זולת דרך שלושת הכפרים הללו.

מראהו של כפר מנחם הוא המראה הרגיל – גדר, מגדל תצפית, חפירות וכו'. קודחים באר וכל מעייניה ותפילותיה של הקבוצה סובבים-הולכים על עניין זה. זהו קידוח שני. את הראשון הוכרחו לזנוח, ולבסוף פוצץ בימי המאורעות ב-1936 ולקבוצה נגרם נזק של 1,600 לא"י... כולו מכספם של פועלים חקלאיים שנחסך בעמל קשה. כשבאתי היו 17 השוטרים המוספים מתאמנים בחצר. האנשים והרב-טוראים הממונים עליהם כולם חברי הקבוצה. יש במקום 17 רובים והחדר המשמש בית הנשק ותחנת משטרה מעיד על ניקיון למופת. כפר מנחם נועד להיות מושב, אבל החברים חיים לפי שעה במשטר קיבוצי. במקום ארבעים חבר וכמה צעירות. רוב הנשים עם הילדים יושבים ברחובות.

מכפר מנחם מערבה דרך שלושת הכפרים הערביים ומשם צפונה ומזרחה בדרך עוקפת עד חולדה. המרחק בין כפר מנחם לחולדה בקו ישר אינו אלא 12 קילומטרים, אלא שאין דרך ישרה. לאחר מנוחה קלה שם המשכנו צפונית-מזרחית ללטרון. שם פנינו לכביש הצדדי המסתעף מלטרון לרמאללה. דרך זו נסללה בשנתיים האחרונות, לשירותו של אזור כפרי ערבי טהור. אווילות היא להתמרמר על כביש זה לרמאללה ולכפרים שבדרך אליה, אבל אי-אפשר היה שלא לתהות על ההכרח החיוני שהיה בסלילתו, כשלכל אורך הדרך לא פגשנו אף מכונית אחת יחידה ולא יותר משניים שלושה חמורים. נאמר לי לאחר-מכן, כי התפקיד העיקרי שכביש זה ממלא הוא להנאת הפקידים הבריטים היוצאים לפיקניקים בימי א' של השבוע. הנוף באמת מקסים.

מרמאללה צפונה דרך שכם וג'נין ולאורך כביש מגידו אל משמר העמק. כאן מצאתי ידיעה מחיפה, שחאג' אבראהים אל-ח'ליל,[2] מוסלמי נכבד, אם לא הנכבד ביותר שבחיפה, נרצח בדם קר בבקרו של אותו יום בידי שני ערבים, שעה שהיה יושב מחוץ לביתו וקורא עיתון.

אחרי ארוחת-הצהרים בקיבוץ וטיול קצר ביער יצאתי לקבוצת הזורע הסמוכה למקום. זוהי קבוצה של עולים מגרמניה, הראשונה דומני, שקמה מבין חלוצים גרמנים של העלייה שלאחר היטלר. העברית כבר שלטת בחיי יום-יום שלהם. הראו לי בשטח מה שראיתי עד אז רק על המפה – את הפיזור של קרקעותיהם ואת חוסר האפשרות להקים את בנייניהם לפי התוכנית כל עוד לא יצאו לפועל חילופי השטחים.

מהזורע, דרך יוקנעם, הגענו לאזור חדש, תחילה לצד דרום-מערב, ומשם במיפנה דרומה ודרומה-מזרחה עד שהגענו לג'וערה,[3] היא נקודת ההתיישבות החדשה של הקיבוץ "בניר". זוהי הנקודה היחידה מכל הנקודות שנכבשו לאחרונה, הנמצאת במקום נהדר. היא גם הנקודה המבודדת ביותר, החשופה ביותר להתקפה מכל עבר, אך גם בעלת היתרונות הרבים ביותר מבחינת ההגנה. היא יושבת בראש גבעה תלולה ונשקפת כמו מבצר מימי הביניים עטור הילה של אבירות וגבורה. אתה יכול להשקיף על צמרת היער של משמר העמק – בסך-הכול לא יותר משניים-שלושה קילומטרים בקו-אוויר – אלא שאין אליו כל דרך של ממש, ולעבור את הערוצים העמוקים ברגל איננו מן הדברים הקלים, וודאי לא מן הבטוחים. גם הדרך לג'וערה שמשתמשים בה עכשיו לגמרי איננה בטוחה, היא עוברת כפרים ערביים ויש בה הרבה מקומות נוחים למארב. "בניר" היא קבוצה של "השומר הצעיר" בת 150 חברים יוצאי אמריקה ואירופה שווה בשווה. גם כאן יושבים במקום רק 40 איש, רובה של הקבוצה עדיין הוא בחדרה.

מג'וערה מערבה דרך אזור שהוא כיום כולו ערבי, אך יש בו שטחים שכבר נרכשו או שמטפלים בקנייתם בשביל בת שלמה. הדרך שאנו נוסעים בה [לאורך  ואדי מילך] עתידה תוך שנים אחדות לעבור כמה יישובים יהודיים שיצרו שרשרת בין החלק המערבי של עמק יזרעאל ובין היישוב היהודי בשומרון. מבת שלמה לשפיה – אחד המקומות היפים ביותר בארץ – שם מצאנו מחנה של צופים בוגרי בתי ספר מתל-אביב העוסקים באימונים גופניים. משפיה לחיפה, אליה הגענו ב-7.30 לערך לאחר נסיעה של 12 שעות.

כאן שמעתי על מאורעות היום – פצצה נזרקה בירושלים על אוטובוס של הכפר ליפתא שעבר לא הרחק מבית-החולים הדסה. אישה ערבייה אחת נהרגה ואחת נפצעה. שוטר בריטי, ששימש מלווה לאוטובוס, נפצע קל. בעיר העתיקה נאסרו כמה ערבים בעקבות מעשי האלימות שאירעו בלילה הקודם; רובם של הנעצרים שוחררו אחר-כך. כל איש במלון "ידע" ששני יהודים נרצחו בירושלים לפני שנזרקה הפצצה על האוטובוס הערבי.

צילצלתי לירושלים ונוכחתי שהסיפור הוא עורבא פרח, מצב היהודים שנפצעו בלילה הקודם הוטב קצת. קפלן טילפן, שהחליטו לקיים את הישיבה עם נציגי המפלגות מחר, במקום יום ד', ועל-כן הכרח הוא שאשוב מחר במוקדם ככל האפשר. היה בדעתי לבקר מחר אצל ראש העירייה לשיחה מדינית, אחר רציחתו של אבראהים אל-ח'ליל. היה זה גם עניין של ניחום אבלים, כי המנוח היה גיסו. דוד הכהן סידר, שהביקור יהיה בו בערב בשעה 10, ואנחנו נסענו מהר הכרמל אל ביתו של חסן שוכרי. מצאנו את הזקן מזועזע עמוקות ובמצב של ייאוש. אין ממשלה בארץ ולא תהיה כל עוד יישארו בתפקידם העומדים בראשה.

שאלתי אם האנשים החושבים ומרגישים כמוהו לא ימצאו די עוז בנפשם להרים קולם בפומבי , ולהוקיע את הכנופיה המפורסמת לשימצה בשל מעשי הרצח הללו. הוא התחמק מתשובה, אך אמר שהם דיברו אל הממשלה וחזרו ודיברו, ללא תכלית. המנוח היה המישען המוסרי האחרון בחברה הערבית שאפשר היה לסמוך עליו. עוד אמש בשעה מאוחרת ביקר בביתו. הוא היה חבר-כבוד באחד ממוסדות הוקף המקומיים. המופתי ומרעיו היו לוחצים עליו כל הזמן שיותר על תפקידו לטובת הנהלת הוקף המרכזית, אך הוא סירב בעקשנות. הוא גם דחה את הדרישה לתרום מכספי הווקף[4] שבאחריותו לעזרת הנפגעים במהומות. יתרה מזה, כשנתברר שהבנק הערבי משמש מכשיר סיוע לפעולות הטרוריסטים, העביר הוא את חשבונות הווקף מן הבנק הערבי אל ברקליס בנק. רציחתו היא כנראה מעשה ידי בריונים מקומיים. אך ברור היטב על ראש מי חלה האחריות מעיקרה.

נתרשמתי עמוקות מחשיבותו המדינית של רצח זה, שהוא התגרות חדשה ואכזרית של כנופיית המופתי בממשלה ובכל היסודות שומרי החוק והבלתי-תלויים בקרב הערבים. בכל מדינה המחוננת ברצון לקיים את מרותה היה רצח כזה גורר אחריו פעולת תגמול תכופה ותקיפה נגד הקבוצה המדינית הנהנית ממנו, פעולה לפי העיקרון של bono cui [מי הנהנה?], אבל מצבנו הוא שהנציב העליון איננו בארץ, ואפילו היה כאן מדיניותו היא ויתור על שלטון; ממלא המקום הוא חלש; הצבא במקרר. בשובי למלון שלחתי טלגרמה לווייצמן בה ניתחתי את המצב והצעתי קו פעולה בלונדון.

הערות