מתוך יומן העבודה                                                                           ירושלים, 5.9.1937

 

בשעת-בוקר מוקדמת ראיתי את מיכאל פולאק[1] וביקשתי עזרה כספית לסלילת הכביש בעמק בית שאן ולהשלמת ציודם של היישובים החדשים. הסכום שנקבתי זיעזע את האיש, אבל הוא הבטיח לעשות כל אשר ביכולתו, וזה לא יהיה הרבה.

חזרתי במכונית לירושלים. במשרד נודעו לי פרטים נוספים על מאורעות ליל שבת ושבת. קיבלתי ידיעות שהרוויזיוניסטים שוקדים לספר לכל העולם, שחבריהם נאסרו עקב פניות של בן-צבי ושלי, וכתוצאה – "דם יישפך". גם נאומי בתל-אביב עורר תגובות מסוג מסויים מאוד.

לזיו-אב,[2] מעובדי מערכת "הבוקר" הייתה החוצפה לצלצל אל ליאו כהן ולבקש ממנו למסור לי, כי באסיפה אחת שהייתה בתל-אביב, ושבה השתתפו נציגים שונים של מפלגות הימין שלא נקב בשמם (השם היחיד שהזכיר היה בוגרשוב,[3] משמע שחשובים ממנו לא נכחו בה), הובעה פה-אחד הדעה, כי מה שאמרתי בליל-שבת בתל-אביב הוא לא פחות ממלשינות.

דובקין, מנהל מחלקת העלייה, הדומה לי קצת ורבים המחליפים אותי בו, סיפר לי מקרה מאלף זה: בשבתו במרפסת של בית קפה בתל-אביב ניגש אליו צעיר גברתן אחד, ניענע אגרופו מול פניו ואמר "מנוול!" צעיר אחר שבא מאחוריו הביט אף הוא בפני דובקין ואמר: "הנח לו, זה לא שרתוק".

בבואי מצאתי שפגישת נציגי המפלגות שיזמה ההנהלה נקראה להיות בשעות המוקדמות של אחר הצהריים, אבל ראש העיר תל-אביב סירב לבוא משום שזה ערב ראש השנה והוא גם עסוק בעניינים אחרים. היה ברור שהוא משתדל להתחמק מן העניין. מכל האנשים שהוזמנו לפגישה רוקח הוא האיש המקורב ביותר לקבוצה הרוויזיוניסטית (ארגון ב') והשתתפותו באסיפה הייתה דרושה בהחלט. טילפנתי אליו, תבעתי את השתתפותו והבהרתי לו שבעמידתו מן הצד הוא נוטל על עצמו אחריות חמורה מאוד.

"מדוע לא נקראה הפגישה בתל-אביב?" שאל. הייתי מוכרח לספר לו, שמושבה של הסוכנות היהודית הוא עדיין בירושלים, ושהסוכנות היהודית היא שקוראת לפגישה זו. לבסוף הסכים לבוא.

הגיעה ידיעה, שהערבייה השנייה שנפצעה בפצצה של אתמול – מתה.

האסיפה של אחר הצהריים הייתה רבת משתתפים. [---] מסרתי דין-וחשבון על המצב, בהדגישי את האופי המיוחד ללא תקדים של מאורעות הימים האחרונים.

אחד-עשר ערבים נהרגו בתוך שכונות ויישובים יהודיים או בסמוך להם, כולם ללא ספק אנשים חפים מפשע, שנהרגו לא משום שנחשדו כמעורבים במעשי פשע או כזוממים מעשים פליליים, אלא רק משום שהם ערבים. בין הקורבנות שתי נשים וזקן אחד שהיה כפי הנראה ישן בשעה שנהרג. [---] הסטייה מקו ה"הבלגה" בצורה מיוחדת זו עלולה להביא תוצאות הרות אסון, מדיניות, מוסריות וביטחוניות. קיבלנו מהממשלה כוח הגנה מזוין חוקי רק משום שהוכרנו כצד נתקף, המשתמש בכוח לשם הגנה עצמית בלבד. עמדת יסוד זו שלנו מתערערת עכשיו. הערבים הם שמבקשים עתה הבלגה, אך האם עלינו לסמוך על כך שלא כדאי לערבים לפתוח עכשיו במהומות?

המצב בארץ כיום הוא שאבק שריפה מצוי בכל פינה וכל ניצוץ עשוי לגרום להתפוצצות. האנשים שביצעו את המעשים האלה – ואין שום ספק מהו החוג שהם נמנים עמו – אינם בלתי-רגישים לדעת הקהל; להיפך, הם עושים את מעשיהם מתוך אמונה שהם זוכים להסכמתו ואישורו של הציבור, וצורך חיוני הוא שכל החוגים האחראיים ביישוב יתייצבו בפני נחשול זה של שיגעון, ינקטו באמצעים ישירים נגד אותה קבוצה ויכפו אותה להפסיק את המשחק המסוכן הזה.

הרב פישמן וסופרסקי[4] דיברו בתוקף רב בגנות המקרים שקרו. הרב ברלין[5] הציע לפרסם קול-קורא משותף ברוח זו, שייחתם לא רק בידי מנהיגי מפלגות אלא גם בידי יחידים, אשר עמדתם האישית בעניין הנדון היא חשובה, מפני שהם מקורבים לעושי המעשים. [---]

סופרסקי בטח יותר ממני באפשרות להשיב את האנשים האלה אל הקו הכללי בדרך של פנייה ושכנוע. הוא עירער עלי, שבנאומי לא הזכרתי את המאסרים ההמוניים שביצעה הממשלה. מה עשתה הסוכנות בעניין זה? שוורץ [מהציונים הכלליים], ובמיוחד רוקח שנאם אחריו, השתדלו לפרוש כנפיהם על ארגון ב': "כלל לא ברור אם כל ההתקפות האלה הן מעשי ידיהם, ומה שהם עשו זכה להסכמת הציבור הרחב. הם בני העם היהודי כמונו; עכשיו הם מופקרים לגורלם ושואלים במר ייאושם היכן היישוב".

בתשובתי הדגשתי את אחריותו של רוקח ליחס הזה המגיע עד כדי מחילת עוונות. האנשים המזלזלים במכוון ובעקשנות במרותם של מוסדות הסוכנות והיישוב אין להם כל זכות לתבוע שיגנו עליהם.

אליהו גולומב דיבר אף הוא באותה רוח, כשהוא מציין בצורה מוחשית יותר מה מתן חופש פעולה לקבוצה זו עלול להביא בעקבותיו.

ישעיהו סיטקוב מהתאחדות האיכרים אף הרחיק לכת: הוא הכתים את מעשי הרצח כמעשים של מוגי-לב שפלים ואמר, שאם יש ביישוב בחורים מטורפים המעיזים, מתוך זלזול במרות, לבצע מעשים המסכנים את ביטחונו ואת עתידו המדיני של כל היישוב, כי אז חובתן של רשויות היישוב לא להירתע אפילו ממסירתם לידי הממשלה.

רוקח הודה לבסוף, שאף הוא עצמו נזדעזע ממה שקרה בתל-אביב. הממשלה התרתה, שאם יימשכו מעשים כאלה יוטל עוצר על העיר. הוא הבטיח לנו שכבר עשה כל שביכולתו להפסיק את הנגע הזה והוא יוסיף לעשות כן.

לבסוף הוחלט לפרסם גילוי דעת משותף מייד לאחר ראש-השנה, ונתמנתה ועדה מצומצמת להפעיל לחץ ישיר על הנוגעים בדבר.

 

הערות