מכתב לצפורה שרתוק [שרת]                                                                 ציריך, 15.8.1937

 

לצפורה,

 

[---] לקונגרס קדמה מועצת "האיחוד העולמי", שהייתה מעין קונגרס בפני עצמו – למעלה ממאתיים ציר. דנו רק בשאלה אחת – החלוקה ועמדתנו בעניין זה בקונגרס. בן-גוריון השקיע כוחות עצומים במועצה זו – דיבר, כמדומני, שלוש פעמים ובכל פעם שעתיים ויותר. מועצה זו גזלה ממנו את מיטב כוחו, את ראשית אונו, והשאירה לו רק עוללות בשביל הקונגרס עצמו.

בחלקה העיקרי של מועצה זו לא השתתפתי, כי הגעתי לציריך בערב פתיחת הקונגרס, אולם המועצה לא נגמרה עד אז – היא נמשכה בזמן ישיבות הקונגרס, וסיום המועצה גרם להפסקה בקונגרס, שעוררה הרבה רוגז – ובאופן כזה הייתי עד לשלבים האחרונים של ההיאבקות הזאת ולגמר המוצלח שלה. אבל על העניין הזה עצמו – אחר-כך.

מתוך שלא השתתפתי בוויכוח שהיה במועצה, הייתה לי הכניסה לוויכוח בקונגרס עצמו יותר קלה – מצבו של בן-גוריון היה הפוך מזה. אף-על-פי כן, לא רציתי לדבר בוויכוח לפניו, כדי לא להקדימו בכמה עניינים ולשלול על-ידי כך ממנו את האפשרות לומר את דבריו במלואם וכאשר עם לבבו.

עוד בירושלים החליטה ההנהלה, על-פי הצעתי, שלאחר הרצאת-הפתיחה של וייצמן לא תבואנה הרצאות-מילואים מצד מנהלי המחלקה המדינית, אלא הם ויתר חברי ההנהלה יוכלו להשתתף בוויכוח, איש-איש ברגע שיהיה רצוי לו. סידור זה הצדיק את עצמו בהחלט. הוא נתן לנו יתר חופש ואיפשר לנו "להתפזר" על-פני כל הוויכוח, במקום שנתרכז כולנו בראשיתו או באחריתו. אולם "הבחירה החופשית" של זמן הדיבור הטילה גם אחריות קשה. ישיבה אחרי ישיבה הייתי אכול ספקות אם הגיעה כבר שעתי להיכנס לוויכוח, אם זהו הרגע המתאים, שמא לדחות, שמא כבר מאוחר, התבוא או לא תבוא שעת-הכושר הרצויה.

אשוב לבן-גוריון. הוא לא הצליח בנאומו הגדול בקונגרס. אני אומר זאת לא מתוך התרשמותי – דווקא בשעה שדיבר היה נדמה לי שהוא מיטיב לדבר וקולע כל הזמן לנקודות הדרושות. אולם הקונגרס כולו היה מאוכזב, חברים ולא חברים, מחייבים ושוללים כאחד. הוא האריך למעלה מכל מידה – דיבר שעתים ורבע ועייף מאוד את הקהל. מיבנה הנאום לקה בחדגוניות. הטון היה פסקני יותר ממסביר, מתקיף ולא מוכיח. התלהבותו מעניין המדינה, המתקבלת אצל השוללים ואפילו אצל רבים מהמחייבים – על-כל-פנים אצל המחייבים בלב קשה – כחיפוי על עניין החלוקה, לא הועילה ל-case שלי. אולם הוא הביע את ההתלהבות הזאת בלהט ובתנופה כבירה, בלי מצרים, כדרכו. רבים זה דחה במקום לקרב.

קו אחרון זה אינו כמובן מגרעת מיוחדת של הנאום הזה דווקא, אלא של עמדת בן-גוריון במשך כל שלבי הבירור והפעולה בעניין החלוקה – בשיחותיו, ביומנו, במכתביו למועצת המפלגה, בנאומיו במועצת ה"איחוד" ובסיעות השונות.

הצטערתי צער רב כשהתבררה לי הערכת הקונגרס לנאום הזה. אני חוזר, כי התרשמותי-אני הייתה אחרת. אם כי גם אני הרגשתי בליקויים תוך כדי שמיעה, אך הנאום כולו עשה עלי רושם רב בתוקף האמונה והרצון שבו. יחד עם זה התברר לי ההבדל בין עמדותינו וגישותינו לעניין. [---].

משהשמיע בן-גוריון את נאומו הייתה כל שעה שעתי. הוא דיבר במוצאי שבת וחשבתי קודם שאדבר למחרתו, ביום א' בערב. עשיתי הרבה רשימות במהלך הוויכוח וחרזתי את הדברים למחרוזת, כדרכי. אבל כשהגיעה ישיבת יום א' בערב התברר שהנשיאות הפרישה לחברי ההנהלה באותה ישיבה שעה אחת בסך-הכל, ושני חברי גרינבוים ופישמן חילקו ביניהם את השעה הזאת. "נדחיתי" ליום ב' בבוקר. אולם שוב התברר כי ברודצקי עומד לדבר באותה ישיבה ולא רציתי לדבר סמוך לו, לא לפניו ולא לאחריו. הייתי בטוח שאדבר אחר הצהרים וישבתי כעל סיכות. כל מיני חברים וידידים ידעו שאני עומד לדבר וציפו לנאומי. היו באים ושואלים מתי יהיה האות. אך הייתה עוד רשימת נואמים ארוכה מאנשי כל הסיעות ולבסוף ראיתי שהשעה מאוחרת ואם אקום לדבר ספק אם תהיה לי אפילו שעה אחת. וכך נדחה הדבר ליום ב' בערב.

אותו ערב היו לקונגרס פנים חגיגיות. לכתחילה היו סבורים שבאותה ישיבה ייגמר הוויכוח והכל ציפו לנאומי הסיום של וייצמן ואוסישקין. בינתיים התברר כי יש עוד רשימת נואמים לא קצרה ונאומי הסיום יידחו ליום ג' בבוקר (למעשה היה הסיום רק ביום ג' בערב). לפני דיבר מלצ'ט. כשחזר למקומו, על-ידי, אמרתי לו:

! dignified most והוא החזיר : dull very but – ושנינו צדקנו.

ירשתי אולם מלא ודרוך וניגשתי אל הדוכן בחיל וברעדה.

אולי עוד יותר משאלת הנאום עצמו הטרידה אותי שאלת השפה. בקונגרס זה הייתה נסיגה רבה לשפה העברית, וזה משום שעוד לא היה קונגרס אשר בו כל נואם היה מעוניין במידה כזו שכל יתר הצירים יבינו אותו כמו הפעם. גם לי היה ברור, שאם אדבר עברית – לא יבינו אותי כמעט כל צירי אמריקה ורוב הצירים מגרמניה, אנגליה, דרום-אפריקה, קנדה, צ'כוסלובקיה, רומניה והרבה צירים בודדים מארצות אחרות. כל החברים דרשו בתוקף שאדבר אידיש. בייחוד עמד על זה זלמן [שזר], שהיה מעוניין מאוד שהאמריקאים יבינו את נאומי ו"יתרשמו ממני". הוא גם עודד אותי לכך ודיבר על ליבי שלא אפחד. גם גולדה דרשה בכל תוקף שאדבר אידיש.

אך אני הייתי מלא חרדה. ידעתי מה דל ושדוף הוא אוצר לשוני בשפה זו, אשר נוסף לזרותה העובדתית הריהי כל-כך לא חביבה עלי – דל ושדוף בייחוד לעומת תביעותי לביטוי מגוון ומדוייק. תיארתי לעצמי כיצד אתחיל להתחבט בחיפוש אחר המילה הפשוטה ביותר שתישמט פתאום מזיכרוני, כיצד אבוא במבוכה לעיני כל הקהל מתוך אי-ביטחון בצורות הלשון האלמנטריות, כיצד אתבלבל ואעורר צחוק בקהל.

אכן, גם מצד התוכן הייתי שרוי בדאגה. יצאה אצלי "מחרוזת" ארוכה וכל נאום ונאום ששמעתי לאחר שחיברתי אותה גרם לשילוב חוליות חדשות לתוכה. לעומת זה, גמרתי אומר בליבי לדבר רק שעה אחת ולא יותר. ראיתי מראש שלא אספיק להריק את כל דברי בשעה, אך לא יכולתי לבוא לידי החלטה מה להשמיט, כי כל החלקים נראו חשובים בעיני.

[---] בהגיע השעה, כשניגשתי לדוכן וראיתי לפני את הגוש האמריקני מלוכד ואיתן, עם כל שבע-עשרה נשי "הדסה" בתוכו (אשר רק אחת מהן מבינה עברית), ומאחורי במה ענקית מלאה כולה, רובה אנשים שאינם יודעים מילה עברית, ידעתי שכלה ונחרצה וקפצתי לתוך הים.

גרביצקי אמר לי אחרי-כן, כי כששמע את המילים הראשונות יוצאות מפי, דחוקות ובלתי-שגורות, חשב שאני הולך לקראת כישלון גמור וחרד חרדה גדולה. אך מפסוק לפסוק נעשתה השפה יותר גמישה והדיבור יותר חופשי ובטוח.

הצילה אותי ה"מחרוזת" הכתובה. שלטתי שליטה גמורה בחומר וידעתי היטב את הדברים שאגיר ובאיזה סדר אגיד אותם. הדברים היו בשלים בתכלית וכל דאגתי הייתה רק איך לבטאם. והכרח הביטוי יצר את היכולת. האידיש הייתה מגורמנת בהרבה ומילים שלא ידעתי אמרתי אנגלית או עברית. גם ביטויים אנגליים שלמים נשתלבו בשטף הדברים – פרי התכוונותי לאמריקה.

הקשיבו למופת. הקהל היה כבוש ומרותק. איש לא זז, איש לא יצא. מה שהיה אופייני לסגנון נאומי הוא שלא הפסיקו אותי לא מחיאות-כפים ולא קריאות-ביניים [---] נדמה לי שאני רשאי באמת להתגאות בזה, שאף-על-פי שהנאום היה הגנה נמרצת על "התוכנית", לא היה בו שום דבר שיעורר זלזול או רוגז מצד השוללים או שיכרון התלהבות אצל המחייבים. הנאום היה ענייני ופיכח. [---]

כשראיתי כי עברו כבר 55 דקות קיצרתי בלי רחמים את הדרך לסיום. פרק שלם על סיכויי יחסינו עם הערבים במקרה של מדינה, או במקרה של המשך המנדט עם הגזירות, נפל חלל כולו.

אחר-כך הצטערתי שלא לקחתי לעצמי עוד רבע שעה, אך רבים אמרו שאחת המעלות של הנאום הייתה שלא דיברתי יותר משעה (אם כי רבים היו מוכנים להישבע שדיברתי שעה וחצי – כל-כך הרבה הספקתי לומר).

רוחץ בזיעה ובהרגשה שאני נופל מחולשה חזרתי למקומי. הראשון לחץ לי את היד וייצמן. במשך השעה ראיתי פעמים אחדות את פניו – הוא נראה לי נרגש מאוד. אליעזר [קפלן] הביע את סיפוקו בכנות רבה. סימה [ארלוזורוב] עמדה מרחוק והביטה עלי – אחר-כך אמרה לי שרצתה לגשת ולתת לי נשיקה, אך לא העזה. היא חשבה כל הזמן על חיים והתרגשה מאוד. דובקין[1] עלה מלמטה לומר לי שנאומי היה הנאום.

ומכל צד החלו להגיע פתקאות. [---] גרשון [אגרון] מסר כי ליפסקי אמר לו, שהדבר המציין את נאומי זהו יחס של כבוד לקהל ולמילה הנאמרת. [---] רבים אמרו כי אחרי נאומו של וייצמן זהו הנאום החשוב והמוצלח ביותר. זלמן [שזר] היה מאושר וכן גרביצקי. גולדה [מאיר] בירכה אותי בכל ליבה, אף-על-פי שהיא מהשוללים. הרב גולדבלום, אף הוא מבעלי ה"לאו", אמר לי כי נאומי היה דבר-מה יוצא מהכלל – הנאום היחיד אשר שיכנע באמת שבו. ועוד ועוד ועוד – אין לזכור כלל, כי ה"מבול" נמשך באותו ערב ולמחרתו וטרם נגמר עד עכשיו. כשיצאתי מהאולם עם בצ'קה [אחות מ"ש רבקה הוז] עיכבוני על כל מדרך כף-רגל. [---]

דב [הוז] ובן-גוריון היו מוכרחים ללכת באמצע נאומי מהאולם לישיבת הוועדה הפוליטית. דב שיבח מאוד מה ששמע. אליהו [גולומב] מעל בתפקידו כחבר הוועדה הפוליטית ונשאר באולם עד סוף נאומי. ממנו שמעתי הערכה חשובה מאוד. כן, אחד מראשוני המתפעלים היה לואיס ניימיר, שאמר brilliant most בהדגשה רבה והוסיף, כי עיקר כוחו של הנאום היה בזה שכל מילה שבו ינקה מתוך הניסיון.

גרשון הזכיר לי את נאומי בקונגרס לוצרן – איך לא הייתי מרוצה ממנו. ההבדל העיקרי הוא במידת הביטחון הפנימי.

האם עלי להתנצל לפניך על שאני מאריך כל-כך בפרק זה? זו הייתה בשבילי חוויה דרוכה שלא רבות היו לי כמותה בחיי, ורציתי להרגיש אותך על-ידי בכל רגע ורגע שלה. והרי אני כותב זאת רק לך. אם תרצי – תקראי מזה לאימא ולעדה [אחות מ"ש עדה גולומב]. ותאמרי לאימא, כי בנה הרגיש את עצמו כמו לאחר בחינה קשה מאוד ומוצלחת מאוד.[2]

היו גם דברי-ביקורת. ברל אמר, כי אף-על-פי שנאומי היה הטוב ביותר בתוך כל נאומי המחייבים, בכל-זאת לא הצלחתי להוכיח כי זוהי הדרך. אני חושב ביקורת זו לבלתי-צודקת. ברל נפגע, כנראה, מזה שהתווכחתי איתו בפומבי.

נאומו היה מלא תוכן – ביקורת נוקבת מאוד של התוכנית – אך מחוסר מסקנות. הוא עשה זאת מתוך תכסיס מסויים: מצד אחד, לרכוש את אמון השוללים כדי להביאם אחר-כך בהשפעתו לידי מוצא מאוחד; מצד שני, לגרש את ההתלהבות מבין המחייבים, שוב כדי לקרב גם אותם למוצא המאוחד וגם כדי למנוע בעד החלטה יותר מדי חיובית לעצם עניין החלוקה, העלולה להזיק לעניין עצמו. זה היה תכסיס מחושב ונבון, אך בתור נואם היה ברל נתון מתוך כך במלחציים, היה נטול חופש ביטוי ודבריו לקו בחוסר שיווי-משקל פנימי. הייתה הדגשה יתרה של השלילה, העלמת החיוב, אי-בהירות גמורה לגבי המסקנות המעשיות.

אני ושכמותי יכולנו להאזין לדברים שלא נאמרו, או לא נאמרו עד תומם, אלא הובלעו בין המילים והפסוקים. לא כן הקהל בכללו. נאומו גרם למבוכה רבה במוחות אלה שפסחו על שתי הסעיפים. היו משלחות – אמריקה ודרום-אפריקה – שחבריהן באו כולם או רובם מוכנים לשלילה. כאן התחילו רואים את הדברים אחרת, אולם נזרקו אחורנית על-ידי נאומו של ברל. הייתה חובה להתחשב לא בכוונותיו של ברל אלא ברושם שעשו דבריו ולפעול בהתאם לרושם הזה. לכן התווכחתי אתו – ולא יכולתי כמובן להביא בחשבון את אשר הוא נְיֶה דוֹגוֹבוֹריל [רוסית: נמנע מלומר]. היה בזה משום "אַ-לַה גֶר קוֹם אַ-לַה גֶר" [צרפתית: במלחמה כבמלחמה].

את מבקשת במכתבך שאבאר לך את ברל. במקצת כבר ביארתי. אוסיף ואדגיש, כי בו לבדו נתגלם הרצון הלאומי אשר עיצב את גורל הקונגרס העשרים. אני רואה את אשר השיג ברל בקונגרס זה, בכוח תבונת,ו לראות את הדרך הנכונה מתוך שיקול כל הנסיבות. ובכוח עמידתו על הדרך הזאת כדרך היחידה – כמפעל היסטורי במלוא מובן המילה. הגדרה שנתן לו פעם ציוני אחד טוב - הוגו הרמן[3] – כי הוא האיש היותר רציני בקונגרס הציוני – נתקיימה הפעם במידה אשר עוד לא הייתה כמותה, לתפארת לו ולהצלת הקונגרס וגורל העניין.

הוא ביצע את מפעלו בהתוויית דרך לקונגרס בשני שלבים. קודם-כל, הוא מנע פילוג בסיעה – להוציא את "השומר הצעיר", על-ידי הכנסת סייגים מחמירים למתן הרשות לאקסקוטיבה לנהל משא-ומתן. הוא הצליח להביא את מועצת ה"איחוד" לעמדה מאוחדת. שני הסייגים העיקריים, שהצילו את מועצת האיחוד מפירוד פנימי ואת הסיעה מהצבעה מפולגת בקונגרס, היו חיוב ההנהלה לעמוד בפני כל פגיעה במנדט, והטלת חובה עליה להביא את העניין להכרעה לפני קונגרס נבחר חדש.

חובות אלו הרגיזו רבים מהמחייבים הגמורים, שראו בהן לא רק הכבדה יתרה אלא סכנה לעניין, אולם הן לא זו בלבד שהצילו את אחדות המפלגה בקונגרס זה, אלא אני מקווה כי הניסיון יוכיח שהן היו הכרחיות לגופן מבחינת המדיניות החיצונית. בקונגרס עצמו לא עלה הדבר להביא את כל הצירים לידי הצבעה מאוחדת. אולם כאן, שוב, על-ידי הגברת יסודות השלילה וצמצום סמכות ההנהלה לגבי המשא-ומתן, עלה בידי ברל להביא לידי קבלת ההחלטה הנותנת להנהלה סמכות לנהל משא-ומתן ברוב של שני שלישים. אילמלא הסייגים לגבי שמירת המנדט, הדחייה המפורשת של התוכנית המוצעת והחובה לכנס קונגרס חדש להחלטה – ספק אם היה נוצר רוב בעד משא-ומתן, ואילו היה רוב, היה זה רוב קטן מאוד.

וייצמן הבין אחר-כך התפקיד שמילא ברל בעניין זה והודה לו על כך. הוא גם הודה שלאחר מעשה נוכח לדעת, כי זו הייתה הדרך הנכונה היחידה גם לגופו של העניין, מלבד הערך שיש לעובדה כי נמצאה אפשרות לאחד לפחות את רובו המכריע של הקונגרס סביב עמדה משותפת.

סרתי מהדרך, כי חשוב היה להסביר עניין זה, שהוא עיקר מהותו של הקונגרס ה-20. [---]

למחרת נאומי, שוב בערב, נשאו אוסישקין ווייצמן את נאומי הסיום. וכאן בא דבר אשר לא פיללתי לו ואשר איני זוכר דומה לו בקונגרסים הקודמים. וייצמן tribute a personal rne paid. אני נדהמתי מהדברים – ישבתי כהלום ולא יכולתי להרים ראש. אבל זה היה בתכלית הפשטות יפה מאוד מצידו וגם אמיתי מאוד, והיה בדבריו צדק אובייקטיבי. אולם הוא הגדיש את הסאה ובהמשך הנאום הזכיר אותי עוד פעם ועוד פעם, מתוך הפרזה והגזמה, והדברים דקרו ופצעו. אמרתי לאליעזר [קפלן], שישב על-ידי, שווייצמן עושה דבר נורא. הקהל כולו תפס מייד שהוא מעלים את שמו של בן-גוריון. להיות מורם על נס כדי שיושפל חברך הגדול ממך – זה היה עינוי לבלתי נשוא. בן-גוריון נפגע מאוד מהדבר ואני עצמי הייתי אומלל. באותו ערב שוב ניתך עלי שפע ברכות, אולם אלו היו לי למורת-רוח – היה בהן טעם של חנופה כלפי "קרוב למלכות", ולא הערכה חברית חופשית.

למחרת באה ההצבעה – לאחר הרבה לבטים והתגברות על סכנות ברגע האחרון. [---]

 

                          משה

 

הערות