דברים בקונגרס הציוני ה-20 ציריך, 9.8.1937
נאה לי, שכמה נואמים בוויכוח זה לקו בחד-צדדיות, והדבר השתקף במידה ידועה במהלך הוויכוח כולו. הציגו את עניין החלוקה ודבר הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ-ישראל באופן כה חריף ובולט, עד שנוצר הרושם כאילו זוהי העובדה היחידה המציינת את מצבנו הנוכחי. כל כמה שמזעזעת הוויה זו העוברת עלינו, כשאנו עומדים בפני הברירה לקבל או לדחות הקמת מדינה יהודית, הרי בעיני לא בזה בלבד מרכז הכובד של מצבנו. מרכז הכובד הוא בזה, שכל התפתחות מפעלנו בארץ-ישראל הגיעה לנקודת י. אין אנו יודעים אם תקום מדינת היהודים – לא רק משום שאיננו יודעים עדיין אם אנו עצמנו מקבלים את הדבר, אלא משום שסכנות גדולות מאיימות עדיין על הרעיון הזה מבחוץ. אולם מה שקבוע במסמרות היא העובדה, כי הגענו לנקודת מיפנה, וזו לא באה באופן בלתי-צפוי.
כאשר התחלנו לחזור לארצנו לאחר גלות של אלפיים שנה, ידענו כי אנו חוזרים לארץ שאינה ריקה מאדם. מצאנו אותה מיושבת, ולא בדלילות, על-ידי עם מפותח למדי, אשר בניו הם בעלי הכרה אישית וקיבוצית. לחץ העובדה הזאת על מצבנו ועל אפשרויות עבודתנו הלך וגדל במשך כל הזמן. תמיד ידענו כי תבוא שעת חשבון – אם מפני שלא יעלה בידינו לעכב בעד ההתפתחות הפרלמנטרית בארץ, או מפני שלאחר ביטולם של המנדטים האחרים מסוג א' יבוא גם תורו של המנדט הארץ-ישראלי, או משום שראינו כיצד מצטברים עננים כבדים על אופקו הפוליטי של העולם וחששנו להתפרצות סערות בין-לאומיות אשר תפגענה גם בארץ-ישראל.
בין אם יבוא המיפנה בצורה זו או בצורה אחרת, כל אחד מאיתנו ידע כי בוא יבוא וכי שנות עבודתנו הבלתי-מופרעת בארץ-ישראל ספורות. עבדנו כשידנו האחת עושה בבניין והיד השנייה מחזיקה בשעון ההיסטוריה. שניים מחברינו ומנהיגינו אשר הסתלקו מאתנו בשנים האחרונות – חיים ארלוזורוב ואביגדור יעקובסון – בילו את שנות חייהם האחרונות בהרגשה של חרדה עמוקה לגורלנו בארץ. תמיד היה לנגד עיניהם האופק הפוליטי שלנו, הקרוב והרחוק, והם ראו את שעת החשבון הממשמשת ובאה.
[---] הוויכוח אם אפשר או אי-אפשר היה למנוע את מאורעות 1936 איננו ויכוח אקדמי גרידא. זוהי שאלה בעלת חשיבות מעשית מאוד בשביל עתידנו. [---] אולם לא רק המאורעות קבעו את המצב: עוד לפניהם השתרר במדיניות הבריטית הלך-רוח מסויים, מתוך הפחד אשר תקף את חוגי הממשלה פן יתפתחו העניינים באותו כיוון אשר בו, אומנם, התפתחו ב-1936, והלך-רוח זה השפיע על הכיוון ההיסטורי.
נוכח המצב הבין-לאומי שנעשה יותר ויותר מסוכן, נוכח מצוקת ישראל בגולה שנעשתה יותר ויותר טרגית, ראתה ההנהלה שנבחרה בקונגרס האחרון את עיקר תפקידה בגיוס כל המאמצים כדי להשיג מאת ממשלת המנדט אפשרויות להאיץ את בנייננו. עשינו ניסיון של אופנסיבה פוליטית חדשה. אולם לא ארכו הימים ונמצאנו בפני הכרח לנהל מלחמת מגן מרירה ועקשנית, מלחמה לא לשם כיבוש עמדות חדשות, אלא לשם הגנה על עמדותינו הישנות. לחץ מדיניות ההגבלות הכביד עלינו יותר ויותר; וגם בלעדי המהומות של 1936 ייתכן מאוד שהיינו מגיעים לנקודת מיפנה רצינית.
הברירה אשר לפנינו עכשיו אינה ברירה בין שתי טובות, אלא ברירה בין שתי רעות, בין שתי צורות של הגבלה וצמצום. שתי האפשרויות גרועות הן; שתיהן כרוכות בסבל ובכאב. [---] עלינו לבחור לא בדרך ההתנגדות הפחותה, אלא בדרך ההתקדמות הגדולה ביותר. וייתכן שדווקא דרך זו היא הקשה ביותר.
חלילה לנו לשכוח כי עתידנו מלא נעלמים [---] אנו רואים את גידולה של התנועה הערבית הלאומית, לעינינו משתחררים העמים הערביים זה אחר זה ומתייצבים בשורת הכוחות הנלחמים נגדנו. אנו רואים את הקשיים שהמדיניות הבריטית מתלבטת בהם, רואים כיצד בריטניה מגיבה על הקשיים האלה וכיצד הדבר משפיע על מצבנו ועבודתנו בארץ. אין אנו יודעים מה טמון לנו בחיק העתיד. הדבר היחיד שבו אנו בטוחים הוא כי באותה מידה שעולה בידינו לנצל כל הזדמנות כדי להתבצר מייד, כדי להאיץ מייד את קצב עבודתנו – בה במידה אנו מבטיחים לעצמנו אפשרויות יותר גדולות גם לעתיד לבוא.
דרך הגשמת הציונות היא דרך הניצול המקסימלי של ההזדמנויות ההיסטוריות. אפשרויותיה של ארץ-ישראל הן, על-כל-פנים, מוגבלות, והסיכויים להוציא מהן את המקסימום בשביל העם היהודי תלויים בראש וראשונה במידת יכולתנו לנצל אפשרויות אלה.
אין פירוש הדבר לוותר על המיסטיקה הציונית. פירושו הוא לרתום את המיסטיקה הציונית ככוח מניע במפעלנו. אולם מיסטיקה ציונית, המפריעה לנו להפיק את התועלת מההזדמנויות הניתנות לנו למעשה, אויבת היא להגשמת הציונות. [---]
לא ייתכן שהבחירה שלנו תהיה פסיבית. [---] השאלה היא מה אנו רוצים; ונדע-נא שעלינו להילחם על הדבר שאנו רוצים בו. לא נכון מה שנאמר כאן, כי "נותנים" לנו את המדינה היהודית – גם כדי להשיג אותה עלינו ללחום כשם שנלחמנו כדי להשיג את הצהרת בלפור. [---]
הבחירה הזאת אינה פרי פסיכוזה של דפיטיזם,1 כפי שציין כאן ד"ר סטיפן וייז.2 באיזו מידה לא היו אלה היושבים באולם הזה משמאל, ואלה שיש להם הכבוד לייצג את היושבים משמאל, לקורבן של פסיכוזה כזו – הוכח על-ידי התנהגותם בימי הזעם של 1936. כשכל יום ויום נפלו מאיתנו קורבנות, כשהיישוב כולו בער באש, פשוטו כמשמעו, כשלא ידענו מה יביא לנו בכנפיו יום המחרת וכמה תימשך עוד הפורענות – היינו צריכים להגיד רק מילה אחת כדי לשים קץ לכל העניין. שיחה טלפונית אחת, מכתב קצר אחד, היו מספיקים כדי להחזיר את השקט לארץ. המילה הזאת לא נאמרה. וכשהמהומות נגמרו בלי שהעלייה היהודית נפסקה אף ליום אחד, וחברינו וחברותינו הצעירים הלכו לשממות בית שאן ובקעת כנרת כדי לכבוש לנו שם נקודות חדשות, הרי הם עצמם ואלה אשר שלחו אותם – ללא כל ביטחון אם המקומות האלה לא יימצאו מחר מעבר לגבול – לא היו קורבנות של פסיכוזה דפיטיסטית.
אולם נכון שחיינו את שנת 1936, והיה זה בלתי-אחראי מצידנו אילמלא הסקנו מסקנות מהניסיון הזה. ראינו באותם הימים מהו מצבנו, ראינו למה מסוגלים הערבים, למה מסוגלת או בלתי-מסוגלת הפקידות הבריטית. אין זה מעלה או מוריד, אם אומרים שהדברים יכלו להיות אחרת ויוכלו להיות אחרת בעתיד. חובתנו היא להיות מוכנים לאפשרות הגרועה ביותר. עלינו לגייס את כל הכוחות כדי ליצור מבצר בשביל העם היהודי בארץ-ישראל, כדי להיות לכוח גדול בזמן הקצר ביותר.
אמת, לגבי הכרתנו ההיסטורית חלוקת ארץ-ישראל היא עובדה מזעזעת. [---] זהו ניתוח אכזרי. ילדינו בארץ בכו באותו בוקר של 8 ביולי כשראו את מפת החלוקה של הארץ. אולם בדמעות ובהזדעזעות אי-אפשר להבטיח את העתיד. עלינו לראות באופן ברור את האפשרויות, זו כנגד זו, ולהגיע לידי מסקנה ברורה לא רק ביחס למה שאין בתוכנית החלוקה, אלא גם ביחס למה שיש בה, וביחס למה שאין לנו לא במקרה זה ולא במקרה אחר. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו את המותרות לדבר בנוסחאות החלטיות, אנו מוכרחים להיות יחסיים בהערכתנו.
אין לדון את התוכנית לדחייה מפני שאין היא נותנת לנו מה שאין לנו בלאו הכי. כשאומרים שהחלוקה פסולה מפני שהיא עומדת לצאת לפועל בלי הסכמת הערבים – צריך לשאול האם יש הסכמה מצד הערבים להמשך קיומו של המנדט? הוא הדין לגבי הטענה כי החלוקה איננה מבטיחה שלום עם הערבים. ובלי החלוקה – האם מובטח לנו השלום הזה? [---] השאלה היא איך יהיה לנו יותר כוח לעמוד בפני האופי "הבלתי-פציפיסטי" של הערבים בארץ ובארצות השכנות – עם מדינה יהודית או בלעדיה?
ברור שאיננו יכולים כיום לדעת מה יהיה גורלו של עניין זה או אחר. כיצד נדע מראש? עלינו להילחם על הדברים האלה. אני מבין לליבם של הצירים המזדהים עם אוסישקין ואומרים כבר עכשיו לאו מוחלט, אם כי אינני שותף לדעתם, והכרתי העמוקה היא שהם טועים טעות היסטורית חמורה. אולם את החברים שהיו נוטים לקבל תוכנית טובה יותר, יש לשאול: כיצד נגיע למימוש המקסימום של האפשרויות, אם לא נילחם על כך? [---]
ברל כצנלסון הזכיר כאן את השמות של מודיעין ומצדה. [---] האין זה ברור, כי לא מודיעין ומצדה מכריעות בשאלה? לא יעלה על הדעת כי רק בגלל השמות היקרים האלה נוותר על רכישת אפשרויות ממשיות חדשות, על כיבוש עמדות חדשות. [---] בליבנו חי המושג השלם של ארץ-ישראל כמושג היסטורי-נפשי, אולם כיצד השתלשלה ההיסטוריה שלנו למעשה? היו זמנים שישבנו בארץ ולא היה לנו שלטון על כל חלקיה. במפה ההיסטורית של ארץ-ישראל חלו במשך הדורות שינויים רבים. נלחמנו פעם בחלק זה ופעם בחלק אחר של הארץ, ועל-פני כל הארץ שפכנו דמנו, יצרנו ערכים רוחניים, הקימונו מצבות-עד. אולם כשאנו עומדים עכשיו בפני האפשרות להיות כוח גדול בארץ בלי שנקבל לרשותנו את כל מצבות העבר שלנו, צריך שיימצא בנו האון המוסרי להחלטה.
מה נותנת לנו התוכנית? [---] בהתאם לניסיון ההתיישבותי שלנו טענו תמיד, כי ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל אינה תלויה בגודל השטח בלבד, כי היא תלויה יותר במים מאשר בקרקע, באפשרות של יצירת משק מגובש, בפיתוח התחבורה, בניצול כוחות מדע וטכניקה, ובהשקעת הון. וכאן יש לפנינו שורה של גורמים איכותיים כאלה: מים, סמיכות לחוף, אפשרות של התיישבות צפופה, תחבורה מפותחת, סיכויים תעשייתיים. כשעושים לאין ולאפס את ערכו של השטח המוצע, הרי באותה מידה אפשר להגיע לידי ביטול ערכו של כל חלק אחר של ארץ-ישראל. כשמוכיחים כי הגליל והעמק ואזור החוף אין בהם אפשרויות לקליטת העלייה בהתיישבות ובתעשייה, על אחת כמה וכמה שאפשר להגיע להערכה כזו לגבי אזור ההרים, הנגב, והחלק הדרומי של עמק הירדן. כל מי שבא לקבוע הערכות ביחס לחלק זה או אחר של הארץ, אל ישכח לאיזו הערכה כוללת של יכולת הארץ כולה הוא עלול להגיע בדרך זו.
כיצד נהיה עובדים בשנים הקרובות בלי חלוקה ובלי מדינת יהודים? [---] במשך כל השנים הארוכות האלו ניהלנו מלחמה נגד האובסטרוקציוניזם האדמיניסטרטיבי בארץ-ישראל. [---] לא היו אלה דברים ממדרגה ראשונה, אלא כיבוש עמדה זו ועמדה אחרת, מלחמת עמדות יומיומית. בתוך איזה בזבוז עצום של מרץ לאומי וכוחות אישיים התנהלה מלחמת עמדות זו! איזה לחץ עצום היינו מוכרחים לגייס, כדי להשיג קורטוב של התקדמות, ואיזה שבריר קטן מכוח הלחץ הזה היה מגיע לתוצאה ממשית כלשהי. תמיד היינו מוכרחים לאמץ עד למקסימום את כישרון התחבולה וההסתגלות שלנו, על כל דבר פעוט לנהל ויכוחים שלא היה להם סוף. ואחרי הכל – העניינים לא התקדמו וצריך היה תמיד לקרות איזה נס כדי שיעלה בידינו להשיג משהו. [---]
אין כאן שאלה של עייפות מן המאבק היום-יומי. לא עייפנו. [---] אולם אסור לנו להעלים עין מן המציאות. מצווה עלינו ללמוד לקח מן הניסיון ולהעריך עד כמה הייתה התקדמותנו יכולה להיות מהירה יותר, עד כמה יכול היה מעמדנו להיות חזק יותר, אילו יכולנו להביא לידי ביטוי חופשי את רצוננו-אנו בשינוי פני הדברים בארץ.
חזן3 מלא פחד פן לא יבואו בעלי הון יהודים לארץ הקטנה. כשבעל הון יהודי בא עכשיו לארץ-ישראל ורוצה להקים בית חרושת, הוא מציג לנו, קודם כל, את השאלה אם הוא יכול לסמוך על רצונה הטוב של הממשלה. וישנם כאלה הרוצים לקבל הבטחה מראש, כי הממשלה תיתן הגנת מכס לתוצרתם. עכשיו אין הם מקבלים הבטחות כאלה. חזן ונואמים אחרים חששו פן לא יהיה שוק לתוצרת התעשייתית שלנו. [---] חשוב לקבוע בעניין זה את העובדות: עד למהומות 1936 מכרה התעשייה היהודית בארץ-ישראל מ-85% עד 90% של תוצרתה בשוק היהודי הפנימי, ורק מ-10% עד 15% לערבים. בשנה האחרונה ירד האחוז ל-5. במידה שייכנסו יותר יהודים לארץ-ישראל, בה במידה יגדל הביקוש לתוצרת התעשייה העברית. אולם חלילה לנו, כמובן, להזניח את אפשרויות השיווק בקרב היישוב הערבי בארץ-ישראל ובארצות השכנות. הלא תקוותנו היא ליצור בארץ-ישראל מרכז תעשייה גדול לא רק בשבילנו-אנו אלא בשביל המזרח כולו. כיצד נגיע לכך? גם כיום אנו כוח צרכני גדול. אנו קונים תוצרת מעיראק, מסוריה, ממצרים. אולם רק כאשר [נהיה מדינה] תינתן לנו האפשרות לנצל את כוח המיקוח הזה שנותנת לנו צרכנותנו – ורק אז יעלה בידינו לפתוח שווקים יותר רחבים בשביל הייצוא שלנו לארצות השכנות.
יש השגות על התוכנית, שהינן בעצם השגות על עצם הרעיון של מדינה יהודית. טבנקין הכריז היום, כי קבלת התוכנית פירושה יהיה הזנחת הדרך של העבודה החלוצית – הדרך האומרת כי רק מה שאנו מעבדים ועל מה שאנו מגינים שייך לנו, ורק בדרך הרחבת העמדות האלה ילך כוחנו ויגדל. האם מרצוננו החופשי בחרנו בדרך ההדרגתית הזאת? אילו הציעו לנו בסוף המלחמה העולמית מדינה יהודית במקום הצהרת בלפור, כלום היינו דוחים את ההצעה? ואם נקבל עכשיו את רעיון המדינה היהודית בחלק של הארץ, האם פירוש הדבר שהדרך שבה הלכנו עד עכשיו נפסלה, ומעכשיו נבחר דרך אחרת לעבודתנו המעשית? גם כאשר יהיו בידינו מכשירים ממלכתיים חדשים, תישאר בעינה האמת הישנה כי רק בדרך החלוציות, על-ידי רכישת קרקע ועיבודו, על-ידי הגנה על הקרקע הזה, על-ידי הרחבת אפשרויות עבודתנו היוצרת, יגדל ויגבר כוח הגוף הממשלתי שלנו עד שברבות הימים נהיה לכוח גדול בארץ. אולם, כלום משום זה עלינו לזלזל באפשרויות של היקף ממלכתי לעבודתנו? האם יש דבר פסול, דבר-מה אסור מבחינה מוסרית, במסגרת ממלכתית ובמכשירים ממלכתיים? [---]
חזן הוא בכלל מלא פחדים: נהיה מוקפים מדינות ערביות, נהיה תלויים באימפריאליזם, השוק שלנו יהיה חסר מגן! ואם לא חלוקה, כלום יהיה מצבנו אחר מכל הבחינות האלו?
ולבסוף בא הפחד בפני הסכם צבאי עם האימפריה הבריטית. [---] נניח שיש לנו בארץ-ישראל מדינה דו-לאומית כרצון "השומר הצעיר", שתגיע לאט-לאט לעצמאות שלמה, כלום תוותר אז בריטניה על העמדות החיוניות שיש לה בארץ-ישראל? כלום תבוטל על-ידי כך העובדה, שדרך גוף ארצנו עוברים צינורות הדם של האורגניזם הגדול, אשר שמו האימפריה הבריטית? כלום אז לא יהיה הסכם צבאי בין מדינה דו-לאומית זו ובין בריטניה? כלום הסכם צבאי כזה מותר רק כשאנו עושים אותו יחד עם הערבים, ונעשה לפסול מבחינה מוסרית אם היהודים עושים אותו לבדם?
[---] אין לנו שום ביטחון שנגיע להגשמת התוכנית, כי עוד סכנות גדולות נשקפות לה. עלינו להילחם על הטבת התוכנית, וגם על עצם הגשמתה. נשמעו כאן נאומים נמרצים ונלהבים, חדורי רגש ציוני עמוק, שבאו להוכיח כי במקום לקבל את הרעיון הזה, עלינו להמשיך בכל התוקף את מלחמתנו הישנה ולגייס לכך את כל כוחות העם היהודי. הרושם היה כי נואמים אלה מתעלמים לגמרי מן השינויים אשר התחוללו בסביבתנו ובעולם כולו. דבר אחד נשאר ללא שינוי – זוהי צרת היהודים אשר אף החמירה. אולם מה נעשה, אם ההיסטוריה מתפתחת בדרך אחרת מאשר דורשת הקלת צרת היהודים? ודווקא אותם הזעזועים הגדולים בעולם, אשר החמירו וחידדו את צרת היהודים, הם גם המצמצמים את אפשרויות הישועה.
ד"ר וייז אמר בנאומו, שאילו השמיע ד"ר וייצמן לפני עשר שנים את ה"אני מאשים" שלו נגד הממשלה הבריטית, לא היינו מגיעים כיום לידי תוכנית של חלוקה. כפי שידועים הדברים לי, הרי השמיע ד"ר וייצמן נאומים כאלה באוזני הממשלה הבריטית לפני עשר שנים ולפני חמש שנים ובמשך כל השנים האלה. עבדתי בשנים האחרונות עם ד"ר וייצמן, ועבדתי לפני-כן במחיצתו של המנוח ארלוזורוב, ויודע אני מהניסיון כי דווקא אותם המדינאים הציונים, המדברים מהבמה הזאת בשקט ובמתינות, מופיעים בכל התוקף והחריפות בהגינם על ענייני העם היהודי כלפי חוץ. נקודת המיפנה שהגענו אליה איננה תוצאה של נאום זה או אחר, שנשמע או לא נשמע. זוהי תוצאה של השתלשלות היסטורית של מאורעות בארץ-ישראל, של התפתחות העניינים במזרח, באימפריה הבריטית ובעולם כולו.
גם עובדה זו, שהננו כיום רק 420 אלף יהודים בארץ-ישראל, מהווה גורם חיוני במצב הנוכחי. אולם גם עובדה זו היא פרי מאורעות עולמיים. אילמלא באה השואה בגרמניה, כי אז מספר היהודים בארץ היה כיום עוד יותר קטן. איננו יכולים להטות את כיוון הזרם ההיסטורי לרצוננו, אולם אנו יכולים לנצל אותו לטובתנו. ישנם כוחות צוררים הנלחמים נגד התוכנית. אם התוכנית תיכשל, נהיה נאלצים להמשיך את מלחמתנו הישנה. אולם תוכנית מתוקנת פותחת לפנינו אפשרויות יותר גדולות.
להמשיך את המלחמה הישנה פירושו לעשות מה שנוכל, ולהניח את השאר לדורות הבאים. אחריות הרבה יותר גדולה תהיה מוטלת עלינו אם ניקח על עצמנו את הקמת המדינה היהודית. [---] אני מאמין כי גם הפעם נמצא בקירבנו את הכוח והכישרון כדי לנצל את ההזדמנות הגדולה הניתנת לנו, דרך סבל וקושי עצום, להגיע ליצירת עתיד גדול לעם היהודי בארץ-ישראל.
