מכתב לדוד בן-גוריון בלונדון                                                              ירושלים, 4.7.1937

 

דוד,

 

שלשום ואתמול היו ימים גדושים. שלשום בבוקר הושג החיבור בבת אחת ובשני צינורות שונים הגיעו שני טפסים, מקור ותרגום. אותו בוקר עבר כולו בשתי ישיבות – ישיבה אחת, ארוכה ומייגעת, על כיסא העינויים במרפאת השיניים של קופת חולים וישיבה שנייה, אף היא לא קצרה, בביתו של אליעזר [קפלן] עם שטרן, הרצפלד ואנשי הקרן הקיימת על ה"עליות".

נשארה לי עוד שעה חטופה שקראתי בה את המחצית הראשונה של החיבור, אך לקריאת החלק השני והעיקרי הגעתי רק בגבהי מרומים [במטוס לקהיר]. [---] את המברק הראשון חיברתי במרום ושלחתיו י לבואי, אך במשלוח השני חל עיכוב בשל איזו תקלה סידורית.

הרצתי לך ארבעה מברקים עד לשיחתנו, אך הבינותי שלאותה שעה נתקבלו רק שניים וגם אותם, כנראה, טרם הספקת לקרוא. חיבור המברקים מתוך צירוף דברים מפינות שונות של המיסמך נעשה בחיפזון ויצא לקוי בכמה אי-דיוקים קלים, שעליהם אעמוד להלן. את המברק החמישי חיברתי עוד בלילה, אחרי השיחה, אך הכסף אזל ומשלוחו נדחה לבוקר.

עלצתי למברקך: "הכל מובן".

בשובי לירושלים בשבת בצהריים קיימתי חוק והלכתי ברגל בשמש היוקדת ממול בית היתומים דיסקין עד ביתי.[1]

אחר הצהריים – ישיבה ארוכה בענייני הגליל העליון (לקראת פרסום הדין-וחשבון) ובשאלות ביטחון כלליות. היו נחמני ונחום [הורביץ],[2] שאול [אביגור], בן-צבי ואנשי המחלקה.

לבסוף התייעצות עם אליעזר [קפלן] וברני [דב יוסף]. הוסכם, שאמסור סיכום מפורט בישיבת ההנהלה למחרת בבוקר (היום) ושנכנס הערב את הוועדה הפוליטית.

באותה הזדמנות סיפרתי, כי אמרת לי שבכוונתך למסור דברים לפלקור לפרסום. אפשר הרגשת כי היססתי להצעה זו, אך בשיחה טלפונית מאומצת קשה להגיע לשיקול -דעת והספקתי רק לומר לך, שאם תפרסם תקבע את לונדון כמוצא הידיעה.

אחרי השיחה הטלפונית נשתקעתי בהתחבטות בעצם השאלה והסחתי דעתי מעניין הפרסום. כשסיפרתי לשני החברים, התנגדו שניהם להצעתך ואז טילגרפתי לך כי לא כדאי העניין, אך היה כבר מאוחר. רגעים אחדים אחרי שמסרתי ליהודה גולן לשלוח לך את המברק, טילפנו לי מ"פלשתין פוסט" כי הגיע מברק מרעיש ומפוצץ של פלקור, המוסר את העניין על קרבו ועל כרעיו. אמרתי להם לשלוח את המברק מייד לביתי, וכשהגיע נרעשתי ממראה עיני. לא העליתי על הדעת, שהדבר ייעשה ביסודיות כזו ובפירוט כזה – הייתי אומר באכזריות כזו. הכל, הכל – לרבות המסקנה שהדגניות מחוץ לתחום.

הרגשתי מייד, שנפל דבר חמור מאוד. לא ראיתי דרך לעכב את הפרסום, כי מברקי פלקור מתקבלים ישר למערכות. זאת אומרת, כי בשעה שהגיע המברק לידי כבר ראו אותו לפחות חצי תריסר אנשים בכל אחת משלוש המערכות: "פלשתין פוסט", "דבר" ו"הארץ". יתר על-כן, המברק נשלח לוורשה ולניו-יורק ובוודאי נתפרסם גם בלונדון – כך שיט"א תוכל לטלגרף עליו בארץ ואז יגיע הדבר ל"הבוקר", שאין לנו השפעה עליו.

אבל חרדתי מאוד לתוצאות הפרסום בארץ. הייתי בטוח שהדבר יקניט וירגיז במידה עצומה את הממשלה – אותה ממשלה שאנו עדיין זקוקים לה ותלויים בה, בייחוד לקראת הימים הבאים עלינו. לה תהיה זו סטירת לחי מחפירה – שערורייה מאין כמוה. היא יודעת היטב, כי פלקור ואנחנו היינו הך.

אשר ליתר הצדדים – הרי הערבים יראו בזאת אות כי החלוקה היא תוכנית יהודית, והיהודים יאמרו כי פרסום הדבר על-ידי פלקור פירושו שהיה משא-ומתן בעניין החלוקה בין הסוכנות והממשלה. אף-על-פי-כן, נכנעתי בראשונה לגורל וחשבתי כי כבר אי-אפשר למנוע את הפרסום.

נשארה השאלה הפנימית. טרם הספקתי למסור את הדבר לחברי ההנהלה וכבר מחר בבוקר יקראו אותו בעיתונות. נעניתי להצעת אליעזר שנכנס את חברי ההנהלה מייד. היה בדעתי לנסוע עוד באותו ערב לתל-אביב, לברר עם יהושע חנקין[3] וליפשיץ כמה שאלות של גבולות, אך דחיתי את הנסיעה. [---] התברר כי סנטור איננו בעיר וגם גרינבוים יצא עם צאת הכוכבים להרצלייה לפקוד את מחנהו. באו רק פישמן ורופין. התאספנו ארבעתנו בבית אליעזר והרציתי את הפרשה במלואה, גם סיפרתי כיצד נשתלשלו הדברים. דיון לא היה לנו – דחינו אותו לישיבת הבוקר. גם רופין היה מאוד נגד הפרסום, אך פישמן היה סבור כי את הנעשה אין להשיב וגם אין צורך להשיב.

אולם אחרי הישיבה עלה על לבי חשש שהכריע אצלי את הכף. אמרתי לעצמי, שאם יתפוצץ בארץ משהו במשך היומיים הקרובים, לפני התאריך המיועד לפרסום רישמי – בין אם ייפול הדבר בהשפעת הפרסום שלנו ובין אם יבוא כתוצאה מהמתיחות הכללית – תתלה הממשלה את הקולר בנו ותטען שמצידה נעשו כל ההכנות לעמוד בפרץ החל מיום ד' בערב, אולם אנו דחקנו את הקץ וגרמנו לכך שהאסון ימצא אותה בלתי-מוכנה.

טילפנתי אפוא ל"פלשתין פוסט" לגנוז את הידיעה, וגרביצקי סידר זאת עם "דבר" ו"הארץ". העיתונים בכו ממש, אך הקשחנו ליבנו כלפיהם.

היום הייתי מאושר שעשיתי זאת. ברור שהממשלה יודעת כי ידיעה כזו נתקבלה, גם בציבור ידוע שהגיעה איזו טלגרמה המגלה את הלוט, וכבר מתהלכות שמועות מסולפות ומשונות. אך כל זה אינו דומה למצב שהיה נוצר אילו הופיע הדבר בעיתונות. אגב, הפרסום היה גם מכביד על מצבנו ערב הבחירות.

הבוקר הייתה לנו ישיבת ההנהלה, בה הודעתי שיש בדעתי לטלגרף לכם לפי נוסח מברקי מס' 53. גרינבוים תמך בקו הזה ורק דרש לעמוד על מסירת סמכות העלייה לידינו מייד. הבעתי פקפוק רב אם יש תקווה להשיג זאת, אך הסכמתי לצרף את המישאלה. פישמן, לאחר שהודיע כי הוא נשאר בהתנגדותו לחלוקה, שהוא רואה אותה כאסון, דרש בכל תוקף לעשות הכל להצלת ירושלים היהודית. [---] הוא עמד על כך, שאפרש במברק את חשיבותו המכרעת של העניין שיכריע לדעתו את גורל התוכנית כולה מבחינת עמדתו של העם היהודי.

זו הייתה הפעם הראשונה שהובע מצד פישמן יחס ענייני לשאלת החלוקה. אני בטוח כי היה מצידו יחס כזה מלכתחילה, אלא שעד עכשיו לא הביעו. אליעזר דרש להעמיד תביעה מצידנו לעזרה כספית. סנטור ניסה לפסול כל פעולה נוספת בכיוון שהצעתי, בטענו כי וייצמן הודיע כבר במכתבו לאורמסבי-גור שכל תוכנית חלוקה שלא יהיו בה נתונים מסוימים לא תתקבל על דעת שום יהודי – והנה נגזרה תוכנית חלוקה ואין בה נתונים אלה, משמע שיש לדחותה ואין יותר טעם במשא ומתן. דחיתי טענתו וגס פישמן לא נענה לו.

אפשר התפלאת על שאני מפרט במברקי הצעות, אשר ידוע לי כי הן נוסחו לא פעם על-ידיכם בלונדון. ראיתי צורך שסיכום זה יישלח מכאן משני טעמים. טעם אחד לגופו של העניין: ניסיון לסכם את הנקודות העיקריות שיש להתרכז בהן בשלב זה, בתוספת נימוקים והוכחות שנסתכמו מתוך העיון י עצמו. טעם שני תכסיסי: רציתי להשתמש בהזדמנות כרי להסמיך את ידי ההנהלה לפעול. אמנם לא הצעתי להנהלה לקבל החלטה, שלא לגרות את פישמן וסנטור להתנגדות פורמלית, וגם מפני העדרם של אוסישקין ורוטנשטרייך, אולם הודעתי שיש בדעתי לטלגרף את הצעותי ללונדון, קיבלתי הצעות נוספות והשגתי על-ידי כך את אישור ההנהלה לפעולתי-אני. ההצעות הנוספות שקיבלתי היו עניין העלייה בתקופת המעבר (גרינבוים) ושאלת הנקודות שבסביבות ירושלים (פישמן).

גרינבוים העלה שוב את שאלת פעולתנו המדינית בפולין ויתר הארצות המעוניינות ביציאת יהודים, הפעם כהכנה לקראת מושב חבר הלאומים, שלפניו תוצג שאלת ביטול המנדט. אתה וחיים עמדתם על נקודה זו בשיחה עם אורמסבי-גור. יש כאן, בלי ספק, נשק ממשי בידינו כלפי בריטניה שעלינו להשכיל להשתמש בו כדי לשפר את תוכנית החלוקה. דווקא דבריו של אורמסבי-גור על הסבך והטורח שעוד נכונו להם עד שישיגו מחבר הלאומים את התרת הנדר [ביטול המנדט], מעוררים בי תקווה שעד הכרזת יום ד' זה לא יכלו כל הקיצין, ועוד יהא לאל-ידנו לתקן פגימות ולכבוש כיבושים חדשים. מובן שהדבר יקשה ואולי ייעשה בלתי-אפשרי אם בגילוי-דעתה של הממשלה תיכללנה הודעות פסוקות ומפורשות. מכאן מסקנתי, שעלינו לעשות ביומיים אלה הל כדי למנוע פסקי הלכה כאלה בגילוי הדעת הממשלתי. [---]

[---]

עם כל אריכותם ופירוטם של המברקים ששלחתי לך, לא יכולתי למצות בהם את עיקר תוכנו של המיסמך [דין-וחשבון "הוועדה המלכותית"] ואפשר שלא דייקתי לגבי החשיבות היחסית של קטע זה או אחר. מהפיסקאות החשובות שלא הכנסתי אדגיש כאן את הפיסקה על אופיה הבין-לאומי של הבעיה היהודית והפרעתה לשלום בעולם (רמז ליחסי בריטניה–גרמניה?) וכן את הפיסקה על תוכנית וייצמן–פייצל שתנאיה מבחינת העצמאות הערבית בארצות אחרות נתמלאו בינתיים. כן לא הדגשתי במברקים באיזה כוח הם מציגים את עניין העברת האוכלוסין. [---]

לא אבוא להרצות לפניך כאן את כל החיוב הכביר שאני מוצא במיסמך זה, בייחוד לעומת קודמיו, כי השעה מאוחרת מאד. [---] בקיצור, נדמה לי שיש לראות במיסמך זה בסיס למשא-ומתן. יש לי תקווה שנצליח לתקנו בעזרת חבר הלאומים, אמריקה וידידינו בבריטניה. ייתכן שההודעה הממשלתית תהרוס חלק מתקוותי. אין אני מניח שהיא יכולה להרוס את כולן.

הספק העיקרי שלי לגבי תוכנית החלוקה, שהביאני לידי פחד רב מפניה וברגעים מסויימים כמעט לשלילתה הגמורה, היה שבריטניה "לא תעז". הדין-וחשבון מראה מידה רבה של העזה – הרבה-הרבה יותר ממה שפיללתי.

מה תאמר לרעיון שחבר הלאומים, אם ייתן הסכמתו ל"התרת הנדר", יקים מוסד שיפקח על הגשמת התוכנית? מוסד זה יתפקד במשך כל תקופת המעבר ונוכל להגיש לפניו עצומותינו. כיוון ש"התרת הנדר" צריכה לבוא גם מצד ארצות-הברית, אולי אפשר יהיה להשיג את השתתפותה במוסד זה. אפשר ליצור תנועה חשובה סביב תביעה זו – העולם כולו משתתף בהקמת מדינה לעם היהודי, העולם כולו פורע משהו מחובו ההיסטורי.

לבסוף כמה הערות קטועות:

אני מצטער צער רב על פליטת-הפה שלי ביחס ל"נשרף", ומשנה צער שפליטת-פה זו נחקקה בפרוטוקול ונפוצה בין חברים והפכה למטבע מהלך. הדברים נאמרו בעידנא דריתחא, כשהוּצאתי מכלי על-ידי עקשנות שוֹרית של חבר אחד, התוקע עיניו בפיסת הקרקע שתחת רגליו לבלי ראות את הדרך שלפניו ואת האופק שסביבו, ועל-ידי קנאותו הלוהטת של חבר אחר לאמת שבלב, המסנוורת את עיניו לבלי ראות ראיה צלולה את המציאות.

[---]

אני רואה הכרח גמור בהודעה קצרה של וייצמן, או של ההנהלה, למחרת פרסום הדין-וחשבון. גם אם לא ניטול יוזמה בעניין זה, ניאלץ לעשות ואת בלחץ הקהל. והעיתונות. ירעישו אותנו בשאלות מכל צד. התגובה מוכרחה לצאת הפעם מלונדון – אם תצא מירושלים יראו בזה סימן של איזה פירוד בהנהלה.

[---]

ולבסוף לבסוף לבסוף - מלים אחדות בעניין מיוחד.

הסכת ושמע:

בחיינו הטרופים, גם כשאנו מושכים בעול שכם אחד ונלחמים כתף אל כתף, מזדמן לנו רק לעיתים רחוקות מאוד – או שלא מזדמן כלל – להשמיע איש באזני רעהו דברים שבלב.

אתה יודע בוודאי את השבח שקיבלתי מקופלנד לעדותי לפני "הוועדה המלכותית". הוא אמר שעשיתי יותר בשביל העם היהודי מכל עד יהודי אחר שהופיע לפני "הוועדה" (הוא הוציא, כמובן, את וייצמן מן המניין). זהו שבח גדול מאוד שיש בו לתת סיפוק רב ולעודד.

אבל רצוני שתדע, כי הזכות שהייתה לי לקרוא את דבריך על עדותי, לשמוע את הדברים האלה מפיך, היא בעיני לאין ערוך יותר גדולה מהזכות לשמוע את שבחי מפי חבר "הוועדה המלכותית".

הערכה שלך היא בשבילי עמוד שדרה מוסרי, היא קובעת בשבילי את שיעור קומתי. זה כמה שנים שאני מודד את עצמי, את הישגי ואת מגרעותיי, לפי הערכתך. אתה תעשה אתי עוול גדול אם מתוך שאתה יודע זאת תעלים ממני לעתיד את הערכתך האמיתית, הביקורתית.

מלבד הכוח הטמיר המפעם בי כמו בכל אחד מאיתנו, הכוח שמקורו באמונתנו הציונית, באחריות בפני הדורות שקדמו לנו ובעד הדורות שיבואו, בהמרצה ובתביעה של מחנה חברינו בחזיתות ההעפלה, הכיבוש וההגנה – לא היה לי בשנים האחרונות האלו כוח מדריך ומכוון ומדרבן כהערכתך וכביקורתך. אולי מפני שהרגשתי כי יש לך אמונה קצת יותר גדולה בכוחותי וביכולתי מאשר הייתה, על-כל-פנים ברגעים מסוימים, לכמה חברים אחרים – היה לדידי ערך כה מפרה לביקורתך, אם כי לא פעם היא המרה לי מאוד.

אתה בשבילי לא רק חבר קשיש בעבודה, לא רק מנהיג התנועה שהיא בית חיי. אתה בשבילי אדם שאת סמכותו המוסרית האישית קיבלתי עלי בעומדי עוד על סף שחרותה.

אני מסופק מאוד אם אתה יודע זאת.

פעם בימי המלחמה העולמית התחלתי לכתוב רשימות לעצמי – ניסיון שנקפד עם לכתי לצבא התורכי. גם הדפים המעטים שנכתבו אבדו. פתחתי בציון האישים שלסמכותם המוסרית היה ערך מכריע בחיי:

הראש והראשון מאלה היה אבי – האיש יעקב שרתוק – כי לא אבהותו כשלעצמה קבעה את ערכו בחיי אלא היותו יהודי גדול ומחנך בעל כוח השפעה מוסרית כבירה.

השני ברשימתי היית אתה. זה היה לאחר ימי קושטא, הקצרים מאוד, שבהם רחוקים מאוד היינו מהתקרבות נפשית אמיתית. ואף-על-פי-כן, נכס זה הנחילו לי ימי קושטא – ההכרה בסמכותך המוסרית האישית.

לא הייתי אז חברך לתנועה ולא חשבתי עדיין להיות.

מאז עברו עלי שנים רבות ועבר עלי הרבה. אישים חדשים נכנסו לעולמי הרוחני וכוחות קיבוציים כבירים התגבשו בו.

כבירה בראשונותה, בעומק שורשיותה, נשארה דמות אבי –

 

ומחוץ לחליפות עתים, לא-נפגמת ולא-נכתמת

כאילת השחר במרום, עוד תזרח אלי ממשבצתה,

צופייה הליכותי ממרחק וכל צעדי תספר.

                                             ["אחד אחד ובאין רואה, – ח. נ. ביאליק]

 

השני בשורת הגורמים הרוחניים שעיצבו את אופי חיי וקבעו דרכי בחיים הייתה אותה התנועה שקמה בקרב קבוצה קטנה של גומרי הגימנסיה התל-אביבית בשנת תרע"ג - הרוח שצנפה אותנו, אשר נושאה העיקרי היה אליהו [גולומב]. אין ערוך לחוב שאני חייב לו בעד עצם הצנֵפה ההיא - לו ולדב [הוז] וליעקב כבשנה.[4] והחוב לאליהו, מתוך שגדל במשך כל השנים בלי הפסק, הגיע לסכום עצום.

ההתחוללות השלישית של כוח מעצב ומעלה הייתה יצירת "אחדות העבודה" ותקופת הגבורה שלה. ההתחוללות הזאת ליבנה וחישלה אותי, סיימה את כיבושי בידי עצמי, הטילה עלי עול-ברזל לכל ימי חיי, ועל-ידי כך הקנתה לי את החרות הגדולה ביותר שיכולתי לזכות לה. היא נתנה לי את ברל לכל חיי. היא זימנה אותי שוב איתך. היא גילתה לי את יצחק טבנקין בזוהרו, ושמרה לי אותו ברגעי זוהרו גם עכשיו.

הייתה עוד פגישה, קצרה ולוהטת, עם ארלוזורוב. אבל הוא לוּקח, ונשארה רק תביעתו הגדולה והאחריות הצורבת כלפי זיכרו.

ובאו שנות העבודה אתך. באו הניסיונות החמורים, הקרבות הנואשים, התהייה על עתידות אפלים בשנתיים האחרונות. אני מתחלחל למחשבה מה היה עולה לי אלמלא היית לימיני, לפני.

אני יודע כי היו פעמים שציערתיך. סהדי בליבי שזה היה בבלי דעת. היו פעמים שציערתני-עד לכאב. אולי לא די דיברנו בינינו. כשעמדנו יחד באש המערכה – האפשר היה לדבר? ובהפסקות הקצרות עמדנו המומים מהרעמים שנדמו לרגע, ושתקנו שתיקה כבדה.

והנה אנו עוד באמצע המערכה. לא, אנו רק בראשיתה, או שמא עוד לפניה? רצוני שתדע מה אתה לי ומה רצוני שתהיה לי עד סוף דרכנו.

 

                        משה

 

אמרתי: "מילים אחדות" - והנה מה שיצא...

השעה – 4.

 

הערות