דברים בישיבת מועצת מפא"י תל אביב, 9.7.1937
[---]
בדין-וחשבון של "ועדת פיל" אין ניסיון להתכחש להתחייבויות שקיבלה על עצמה בריטניה, [---] ואין ניסיון לתת להן פירוש מסולף. [---]. אבל ישנה בדין-וחשבון הוכחה, המשכנעת את בעליה, [---] כי בנסיבות הנתונות, ובצורה שחשבו למלא אותן, התחייבויות אלה אינן ניתנות למילוי.
הדין-וחשבון קובע, כי בין שאיפות היהודים ובין שאיפות הערבים בארץ-ישראל אין פשרה, וכי הגשמת המנדט ברוח האלמנטים הציוניים הכלולים בו לא תיתכן אלא בכוח. לכאורה אין "הוועדה" נרתעת מן המסקנה הזאת ואיננה טוענת, כי עצם העובדה שמדיניות מסויימת אינה ניתנת להתגשם אלא בכוח, פוסלת מראש את המדיניות הזאת. [---] אדרבא, הדין-וחשבון קובע, קודם-כל, שיש בידה של בריטניה להגשים את המדיניות הזאת בכוח. שנית, קובע הוא, שאם אין דרך אחרת לעשות צדק, בעניין זה אין להירתע גם משימוש בכוח.
אבל אין הדין-וחשבון ממליץ על שימוש בכוח כדי להגשים את ההתחייבות מכמה טעמים:
א. דעת-הקהל הבריטית לא תשא שימוש בכוח;
ב. שימוש בכוח יזיק לבריטניה מפני שהוא ייצור מצב של היעדר שלום מתמיד בפינה זו של העולם, [---] ואויביה של בריטניה יינצלו זאת;
ג. בריטניה מעוניינת הן בידידותו של העם הערבי בארץ ובארצות השכנות והן בידידותם של היהודים בארץ ובעולם כולו. להמשיך בהגשמת המנדט, בהתאם למדיניות שהייתה נהוגה עד עכשיו, אשר פירושה זעזועים מתמידים בארץ והצורך בדיכוים, תרחיק מעל בריטניה בהכרח את לב הערבים ואת לב היהודים כאחד. והראיה: הרגש האנטי-בריטי המתגבר בקרב הערבים, והרגש האנטי-בריטי המתגבר בקרב ציוני אמריקה.
לדעתי, אומר הדין-וחשבון בניתוח הזה את האמת – שביסודו של דבר אין פשרה בין שאיפות היהודים ושאיפות הערבים בארץ-ישראל, [---] אין זאת אומרת שלעולמים לא תיתכן פשרה בין שאיפות היהודים ושאיפות הערבים; אבל אם נראה את הדברים לא כפי שהיינו רוצים שיהיו, אלא כמו שהינם עכשיו [---] נגיע בהכרח לאותה מסקנה.
בעצם ידענו זאת, ולא נרתענו. [---] הרי לנו ברור שרצוננו הוא להיות רוב בארץ. אומנם תנועתנו לא הציגה אף פעם תביעה ששלטון המנדט יעשה אותנו לרוב בארץ, כתביעה פוליטית [---] אבל תביעתנו הפוליטית הייתה תמיד שלא יפריעו לנו להיות רוב בארץ. [---]
לעומת זאת, במידה שיש לערבים בארץ-ישראל רצון – ולפי הכרתי רצון כזה היה וישנו להם – בדיוק את הדבר הזה אין הם רוצים. זהו הדבר העיקרי והיסודי שבו שאיפותינו מנוגדות. ודי ששאיפותינו בעניין זה תהיינה מנוגדות, כדי שפשרה לא תהיה אפשרית.
אפשר לבחון את העניין גם מבחינה נוספת: איננו יכולים לומר, שתמיד רצינו להיות השליטים הגמורים על ארץ-ישראל; על-כל-פנים לא במובן זה שהרוב שלנו ידכא את המיעוט הערבי. לא אומר גם שרצינו להיות השליטים הגמורים על כל שטחה של ארץ-ישראל. התיישבותנו התפתחה בדרך אזורית, בדרך של ריכוז בגושים, ולא בדרך של התפזרות והתפשטות על-פני כל הארץ; ולגבי קביעת העובדות אין זה מכריע אם הייתה זו בחירה חופשית או גזירת גורל. אומנם ראינו סיכויים להרחיב את שטח התאחזותנו, אבל אינני חושב שראינו אי-פעם סיכויים למלא את כל הארץ יישובים שלנו "כמים לים מכסים". במידה ששלטון פירושו התאחזות בכל מקום ומקום, הרי לא בנינו את עתידנו בארץ על חזון של שלטון טריטוריאלי מוחלט על-פני כל הארץ. השאיפה הערבית הלאומית, לעומת זאת, הייתה והינה בהחלט שלטון ערבי אקסקלוסיבי על כל ארץ-ישראל. [---]
אנו רצינו תמיד באמת ובתמים הסכם עם הערבים ואף התאמצנו להשיגו. אולם, על-כל-פנים במפלגה שלנו, לא האמנו שבתקופה הקרובה נוכל להשיג הסכם עם הערבים על העלייה. אנו האמנו באפשרות של הסכם רק לאחר שנהיה על-ידי העלייה לכוח גדול בארץ. האמנו, שעלייתנו המגדילה את כוחנו הממשי בארץ היא הגורם העיקרי הסולל דרך להסכם. סברנו, והנחה זו התגברה מאוד בשנים האחרונות לפני מאורעות 1936, כי הסכם כזה לא יתהווה בבת אחת לאחר שנשיג מעמד מספרי מסויים בארץ, אלא ייווצר בתקופה ממושכת, פחות או יותר, של התקרבות הדרגתית; תקופה אשר בה, בתוקף העלייה ובתוקף גידולנו והיותנו לכוח גדול בארץ, נוכל לסלק מעצורים מעל דרך ההסכם, להגביר במחנה הערבי אותם כוחות וגורמים המסייעים להסכם, ולהכשיר את הקרקע להסכם שלום בעתיד יותר רחוק.
אבל אף פעם לא תלינו לא את גורלנו ולא את מדיניותנו במימוש הסיכוי להסכם, ואף לא במימוש הסיכוי להתקרבות הדרגתית לקראת הסכם. דרשנו עלייה מוגברת לא מתוך ביטחון מוחלט שדבר זה יביא לידי הסכם, אלא מפני שהנחנו אחת מן השתים: או שהדבר יסייע להסכם, ואם לא – כדי שיהיה לנו יותר כוח בזעזועים חמורים ובהתקפות. ידענו כי כל האמצעים שעמדנו לאחוז בהם בתקופת-הביניים אינם עשויים לעקור מלב ערביי הארץ את השנאה אלינו ואת ההתנגדות לריבויינו, ובוודאי שאינם עשויים לנטוע בהם אהבה אלינו, אולם הנחנו שבתוקף אמצעים אלה נגביר את הכוחות המרסנים בציבור הערבי.
חשבנו, שלמראה העלייה הגדולה, ההתאחזות וההשתרשות שלנו, עשויה להתגבר רוח הפשרה בקרב הערבים. [---] חשבנו שעל הארצות השכנות אולי יעשה חיזיון זה של התגברות בלתי-פוסקת של היהודים בארץ רושם עוד יותר גדול מאשר על ערביי ארץ ישראל, מפני שתגובתן על מה שנעשה בארץ-ישראל אינה יכולה להיות לאומנית בלבד, אלא תהיה בהכרח גם תגובה ממלכתית, ומבחינה זו עשויים הם לחשוב על התפשרות וטובת-הנאה מאיתנו; ואף אם דבר זה לא יכריע את הסכסוך בארץ-ישראל הוא יכול לשמש בלם חשוב מאוד להתפרצות היצר האנטי-יהודי אצל הערבים בארץ-ישראל.
גם הדרך המיוחדת שהלכה בה תנועתנו – הקשרים עם הפועל הערבי והמאמצים לשיתוף אתו – הייתה בעינינו רק אחד הבלמים. אם יש בתנועת הפועלים הארץ-ישראלית גורמים המאמינים באפשרות של הסכם שלם, אשר יפתור את הבעיה היהודית–ערבית על יסוד שיתוף פועלי בין שני העמים (ואם ישנם חלקים כאלה גם במפלגתנו) – אני חושב אותם לאוטופיסטים, שכן הסכסוך בינינו ובין העם השכן הוא סכסוך בין יהודים וערבים, ולא בין פועלים.
אומנם חשוב מאוד להביא פועלים יהודים ופועלים ערבים לידי מקסימום של שיתוף והסכם. אולם בזה לא יחדלו לא הפועלים היהודים ולא הפועלים הערבים להיות יהודים וערבים; וכל עוד ענייני היהודים וענייני הערבים, בתור שני קיבוצים לאומיים-אתניים, יהיו מנוגדים, יישארו מנוגדים גם ציבורי הפועלים. אם אפשר להגיע לידי התאמת העניינים המיוחדים שיש לפועלים היהודים והערבים בתורת פועלים, עשוי הדבר לשמש בלם חשוב מאוד להתפרצות היצרים הלאומיים, אבל אין זו אלא בלימה שאינה עוקרת את היצרים משורשם, והתוצאה תלויה בכוחה של הלאומנות הערבית לצנוף את הציבור. [---]
[---]
כאשר ניתנה לנו אפשרות להתקפה ציונית מחודשת בהופעתנו לפני "הוועדה המלכותית", ובייחוד בעדותנו הסודית, תבענו בכל התוקף את החשת העלייה. הבריטים התייחסו לכך בספקנות רבה, או אף כפרו בהחלט בהנחה שהחשת העלייה תחיש את השלום עם הערבים. [---] הם הבינו את האינטרס שלנו בעלייה מוגברת בכל מקרה ובכל תנאי, אבל לא הצטרפו לדעה שהחשת העלייה פירושה החשת השלום.
ספקנות זו קיבלה גושפנקה בדין-וחשבון "הוועדה", הקובע שבמידה שיגבר קצב גידול הבית הלאומי היהודי במסגרת המשטר הקיים, תעמיק בהכרח התהום בין היהודים והערבים. יתר על-כן, ככל שיתפתח, יתעשר וישכיל היישוב הערבי – והוא אינו יכול שלא להתפתח, שלא להתעשר ושלא להשכיל אם תימשך עלייה יהודית – כן תגדל האמביציה שלו לעצמאות ותתחדד הכרתו הלאומית. עם כל מחזור הגומר את בתי-הספר בארץ-ישראל תגדל שכבת בעלי ההכרה הלאומית, והפרץ יתרחב ויגדל. [---] וככל שיתקרבו היהודים אל מטרתם להוות רוב בארץ-ישראל, יגבירו הערבים את מלחמתם נגדם. הפתרון שהציעו היהודים – משטר של "פריטי" – איננו פתרון. אגב, עניין ה"פריטי" מנוסח בדין-וחשבון בזהירות. הם אינם אומרים שאנחנו הצענו זאת, אלא שהם משערים כי אנו היינו מקבלים זאת. אבל "הוועדה" דוחה את הפתרון הזה [---] בגלל התנגדות הערבים, כי לדעתם הוא לא יבטיח שלום וימשיך, בעצם, לקיים את הסכסוך בחריפותו ואת כל הבעיות והקשיים הנובעים ממנו לגבי בריטניה.
מסקנות "הוועדה" הן קודם כל, שהמשטר בארץ-ישראל כפי שהוא איננו יכול להתקיים בלי לגרום לסיבוכים חמורים לבריטניה. ש"הוועדה" באה לארץ אחרי מאורעות שנת 1936, והמאורעות היוו את הרקע שעליו ביססה את מסקנותיה. לדעתנו, לא היה רקע זה גזירה מן השמים, והוא פרי מעשה או אפס מעשה של בני-אדם; לדעתנו, אילמלא מעשים מסויימים, או אפס מעשים, הייתה כל השתלשלות העניינים בארץ בשנה שעברה אחרת; "הוועדה" הייתה מוצאת כאן מצב אחר, ואם כי אין בכך ביטחון מוחלט – היו אף מסקנותיה אחרות. ייתכן גם ש"הוועדה" כלל לא הייתה באה לעולם. [---]
בבואה מצאה "הוועדה" את הארץ במאורעות. "הוועדה" אינה מצדיקה את התנהגותה של ממשלת ארץ-ישראל ב-1936. אפילו מסעיף הביטחון בהודעת ממשלת הוד מלכותו אפשר ללמוד שהממשלה מודה, כי ב-1936 לא היו הדברים כשורה. קורא דין-וחשבון "הוועדה" יבחין, כי בין השיטין יש בו הבעת אי-אמון כלפי פעולת הנציב בעבר. שכן ביחס לממשלת ארץ-ישראל אמרה "הוועדה" בדין-וחשבון הפומבי הזה רק את מחצית האמת, והדבר די טבעי. [---] אבל גם אם נניח שהיא הוציאה את משפט הממשלה הארץ-ישראלית לגנאי, הרי אין היא יכולה להתעלם מהמצב שנוצר, והשאלה העומדת לפניה היא מה לעשות עתה?
"הוועדה" עשתה גם חשבון היסטורי, והתחילה כמעט מאברהם אבינו... ובאמת, בחלקים מסויימים של הדין-וחשבון ביטאה "הוועדה" ערכים היסטוריים יסודיים של העם היהודי. אבל היא עשתה גם את חשבון תקופת המנדט, ובו היא מונה אחד לאחד את המאורעות של 1920, 1921, 1929, 1933, ו-1936. ייתכן כאמור לטעון, שכל המאורעות האלה הם פרי המדיניות שנקט השלטון. אבל אני מרשה לעצמי לומר שלא יעלה בידינו להוכיח לשום בריטי [---] שהיצר שבא לידי גילוי בהתפרצויות אלו אין לו כל שורשים בהכרה הערבית בארץ, ושכולו נטוע ביד זדונית מבחוץ. [---] אפשר אולי להקים מערכת שלמה של בלמים שימנעו בעד התפרצויות [---] אבל זוהי בעצם הבעיה שבריטניה ניצבת בפניה. מערכת-בלמים כזאת פירושה מדיניות של שימוש בכוח.
הנחתם היא שמשטר כזה אינו יכול להימשך בלי לגרום נזק רציני לבריטניה, ולכן הם מציעים את חיסולו. הם מעמידים את הממשלה הבריטית, את היהודים ואת הערבים בפני ברירה בין שתי אפשרויות: האפשרות האחת, הייתי קורא לה: המנדט בתהליך של חיסול [---] כולל הגבלת העלייה ורכישת הקרקעות, הקמת סוכנות ערבית [מקבילה בסמכויותיה לסוכנות היהודית] בהשתתפות הארצות השכנות, ועוד ועוד. האפשרות השנייה: חלוקת הארץ לשם יצירת שתי מדינות, יהודית וערבית.
קודם-כל, לדעתי, עלינו לברר מה אנחנו רוצים. ופירושו של דבר לא מהו האידיאל שלנו, אלא מה אנחנו רוצים בנסיבות הנתונות. [---]
אומנם לא כל-כך קל לכל אחד מאיתנו להגיע למסקנה בעניין זה [---] אבל אם הברירה היא בין משטר מנדט כמו שהוא מוצע בדין-וחשבון, ובין חלוקה כמו שהיא מוצעת, אני בוחר בחלוקה. שכן משטר כזה של מנדט [---] הוא בשבילנו מפלה גמורה, בראש וראשונה מבחינה מדינית [---] והישג עצום לערבים. בעצם, זה אישור למדיניות האלימות שנקטו מאז שנת 1936. [---]
לפי התוכנית הזאת הם ישיגו דברים עצומים:
א. הנצחת מעמדנו כמיעוט בארץ ונצחיותו של רוב ערבי;
ב. הגבלה כמעט מוחלטת של רכושנו הקרקעי בהיקפו הנוכחי;
ג. גיוס העולם הערבי להשפעה מתמדת ומוכרת על-ידי החוק על ענייני ארץ-ישראל נגד השפעתנו והשפעת העולם היהודי.
גם אם לא ישיגו מיד את המשטר הפרלמנטרי [---] יהיו הישגיהם עצומים. [---] אם יש פרס לפורעים, לא יכול היה במציאות להיות פרס גדול מזה, וכל פרס מעורר תשוקה נוספת. אין הצדקה ניצחת מזו לדרך האלימות, ואין מובהקת ממנה להמשך הטרור כדי להשיג מה שעוד לא הושג. [---]
אומנם איננו נעלמים על-ידי כך מעל מפת המזרח התיכון. גם ציבור של 400,000 או 500,000 בעוד כעשר שנים הוא ציבור שיש להתחשב בו, אבל זה עניין אחר לגמרי מאשר ציבור שמחר-מחרתיים יהיה אולי רוב בארץ. ומה נהיה לגבי העם היהודי? התנועה הציונית כמובן לא תפשוט את הרגל, היא תישאר נאמנה, ותנועת "החלוץ" תישאר נאמנה, אבל עמדת הציונות בעם היהודי מותנה בראש וראשונה לא בהיקף החזון שהיא מבטיחה לעתיד לבוא, אלא במידת אפשרויות ההצלה הממשיות שהיא יוצרת, והיא עלולה להתכווץ ולאבוד.
תוכנית החלוקה, לעומת זאת, היא ניצחון עצום לנו ותבוסה לערבים, בראש וראשונה מבחינה מדינית: אובדן חלק של ארץ-ישראל משליטתו של העם הערבי, חלק הכולל את מיטב אדמת הארץ כיום. לתבוסה כזאת התנועה הערבית הלאומית לא פיללה. הכרה שהארץ היא של היהודים כמו של הערבים, הכרה בשוויון זכותם של היהודים והערבים לשלטון בארץ (אומנם שוויון זכות איכותי, לא כמותי) – ואם אי-אפשר ליישב את הסתירות יש לחלק את הארץ ביניהם – הרי זו תבוסת תביעתה העיקרית של הלאומנות הערבית בארץ-ישראל, [שהרי] כביכול זוהי ארץ ערבית ואין לעם היהודי, בתורת עם הטוען גם הוא לשלטון פוליטי, חלק ונחלה בה.
[---]
מבחינה מעשית נשיג מנוף כביר לפעולה. השטח שיועמד לרשותנו אומנם מוגבל, מבחינות מסויימות באופן אכזרי, אבל באותו שטח תתגבר יכולתנו לאין שיעור. [---]
אפשר כמובן לומר, שאיננו מחוייבים לקבל אף אחת משתי הגזירות, ושנילחם להיטיב את מצבנו. [---] אבל עלינו לשקול את הדברים עד כמה שאפשר מבחינה אובייקטיבית. [---]
אם תתקבל האפשרות הראשונה הערבים ירימו ראש, הם יהיו המנצחים ובכוח זה ילכו הלאה. גם הפקידות הבריטית הצוררת תרים ראש. שהרי לא זו בלבד שצדקה בטענותיה כי העלייה הייתה מהירה מדי, שלגבי רכישת קרקעות הותרה הרצועה יתר על המידה, ושבכלל התחשבו ביהודים יותר מדי, [---] אלא ש"וועדה" זו, שהבינה לליבה של התנועה הציונית, הציעה הגבלות וקיצוצים ששום נציב מחוז ושום ראש מחלקה צורר, שלא לדבר על הנציב העליון, לא העזו להציע. גידול של 12 אלף לשנה כמקסימום, פירושו שלעולם לא נהיה רוב.
יתכן כמובן לומר: לא נורא; זה יתקיים שנה, שנתיים, שלוש, אולם לבסוף יפרצו הכוחות הפנימיים שלנו את המסגרת. אני מוכן להאמין בכך, [---] אבל בחשבון הזה יש משקל לכל שנה ושנה. כל שנה שאנחנו מפגרים בגידולנו מרחיקה אותנו מהמטרה ומכבידה עלינו מבחינה מדינית. [---]
מהם אפוא סיכויינו במקרה של חלוקה? קודם כל, ריבוי יותר מהיר, ומייד, וגם אם לא 100 אלף לשנה מלכתחילה, הרי תינתן לנו אפשרות לצבירת כוח שעוד לא ניתנה לנו עד עכשיו. וזאת גם אם תהיה תקופת מעבר ולא נקבל עצמאות מייד. [---]
כבר עכשיו קיים ריכוז כוחות בעד האלטרנטיבה הראשונה. אין זאת אומרת, שהאנשים נדברו ביניהם; ריכוז הכוחות הוא אובייקטיבי. כלולה בו, קודם כל, הפקידות הממשלתית הטוענת ששיגעון הוא לתת ליהודים חלקי -ארץ ערביים טהורים, ששיגעון הוא לתת ליהודים מדינה ועצמאות כשהם אף פעם לא דרשו זאת. אותה פקידות מפיצה את הדעה, שהיהודים בעצם אינם רוצים בכך, שהם פוחדים מסיבוכים, שאומנם צעקתם נגד משטר מנדט "מתוקן" קולנית יותר, אבל בעצם הם מבכרים אותו על-פני חלוקה. בריכוז הכוחות שהזכרתי כלולים, בלי כל ספק, הערבים, אבל מתחילים להיכלל בו גם יהודים מסויימים מפינות שונות בעולם. אינני יודע אם לא יימצאו יהודים כאלה גם בארץ-ישראל. ואכן אף הדין-וחשבון מדבר על יהודים המוכנים להתפשר עם רוב ערבי ושליטה ערבית על הארץ; אין הוא מזכיר אותם לגנאי, הוא רק קובע את העובדה שאין לקבוצה זו שום ערך ביישוב היהודי בארץ.
כאשר צף עניין החלוקה לראשונה היו לי חששות כבדים. [---] בחששותי לא היה פחד מפני מדינת היהודים, ולא הייתה התנגדות מלכתחילה לחלוקת הארץ. אף לא הייתי שותף להרבה מנימוקי ההתנגדות שהשמיעו בציבורנו. אבל החשש העיקרי שלי היה:
1. שהבריטים לא יציעו תוכנית מתקבלת על הדעת;
2. גם אם יציעו תוכנית כזו, אין ביטחון שיגשימו אותה. יתר על כן, יש להניח שלא יגשימו. מדוע? אני לא נתפסתי מעולם לאותה תורה שארלוזורוב כינה אותה פעם "האינטרפרטציה השטנית של ההיסטוריה", ואינני חושב גם עתה שכל מה שהבריטים עושים הרי זה רק כדי להכשיל, ושהם מציעים לנו מדינה כדי להפיל אותנו בפח, [---] מפני שלא נוכל להרים את המשא הכבד הזה, ואף לא נוכל להאשים איש. [---] אבל ניתחתי לעצמי מהם הקשיים הדוחפים את האנגלים לחפש פתרון בדרך זו, והגעתי למסקנה שלא תיתכן תוכנית חלוקה הוגנת אשר לא תגביר אותו קושי עצמו. בריטניה אינה רוצה להשתמש בכוח, ואם לא הייתה לה העזה לכך עד עכשיו, אינני משער שבעתיד תהיה לה העזה להתגבר על הקושי הכרוך בתוכנית חלוקה שתתקבל על דעתנו. מכאן, או שתציע מלכתחילה תוכנית מקוצצת, שפירושה חנק בשבילנו, או שתיסוג כמו שנסוגה לא פעם.
שלושה דברים שינו את יחסי:
א. ההעזה אשר גילתה "הוועדה" בעצם הצגת הפתרון הזה;
ב. הגבולות שהוצעו;
ג. ככל שהדבר מפליא, עובדה היא שלעומת החששות שהיו לי, האלטרנטיבה של החלוקה כפי שמציעה "הוועדה" היא טובה מששיערתי. מכל מקום, תוכנית החלוקה שהציעו יהודים היא יותר גרועה. [---] ולדעתי, צריכים אנו עכשיו להיאבק על תיקון מקסימלי של תוכנית החלוקה. [---]
אציין את התיקונים ההכרחיים בלי לקבוע מוקדם ומאוחר וסולם של חשיבות:
ירושלים. עלינו לעשות את המקסימום כדי להכניס את ירושלים החדשה לתוך השטח היהודי. לדעתי יש סיכויים למאמץ בכיוון זה, אם כי אין עכשיו סיכוי לצירוף ירושלים העתיקה עם המקומות הקדושים. [---] בשבצה את יפו במסגרת המדינה הערבית, הסבירה "הוועדה" שיפו אמנם אינה רצופה למדינה הערבית, אבל אין זה מעכב, באשר הקשר ייתכן על ידי מסדרון בריטי. אותו היגיון ממש חל על ירושלים, בהבדל זה שאין להשוות את ערכה של יפו לערבים לערכה של ירושלים ליהודים, שביפו יש 55 אלף ערבים בעוד שבירושלים 75 אלף יהודים; שנימוק המקומות הקדושים לנצרות ולאיסלאם חל על ירושלים העתיקה ואיננו צריך לחול על ירושלים החדשה.
הנגב. אומנם לפי הצעת "הוועדה" יהיה בנגב אזור בריטי רחב עם אפשרויות של התיישבות ליהודים, ואנו לא נאבד את הנגב [---] באשר אין כוחות מלבדנו שיוכלו לפתח אותו. אבל צריך לעשות מקסימום של מאמץ לשנות את משטר הנגב מלכתחילה.
הגבול הדרומי [---] בסביבות באר טוביה ישנה רזרבה קרקעית חשובה בלתי-מיושבת בחלקה העיקרי, ניתנת להתיישבות גם לפני שתיפתרנה בעיות ההשקיה בנגב. רזרבה זו היא מדרום לקו הגבול המוצע. דרושים מאמצים מקסימליים כדי למתוח את הקו הזה עד כמה שאפשר יותר דרומה. [---]
ערי המנדט בצפון. צריך להיאבק על ביטול התוכנית למנדט בריטי על הערים בצפון, או לפחות על הגבלתו לזמן מסויים.
הפינה שבין הירדן והכנרת ובין הירמוך והגבול הסורי. מפי חבר שציבורנו מקשיב לדעתו, נשמעה דעה שיש חשיבות עקרונית ומעשית להישארות נקודות יהודיות בשטח הערבי בתור עמדות ראשונות להתפשטות בשטח ההוא. אני אינני גורס כך. אין זו אלא נחמה שלאחר כישלון. לדעתי יש לעשות מקסימום של מאמצים לקיים את העמדה הזאת בשלמותה ברשותנו.
הזיכיונות. אחד מהם קשור עם אותה פינה שהזכרתי לאחרונה [הזיכיון של "חברת החשמל" בנהריים] והשני קשור עם הנגב [הזיכיון של "חברת האשלג" בים-המלח]. צריך שייכללו במדינה היהודית.
התמיכה למדינה הערבית. הרי זה בעצם מס עובד. אומנם אינני נבהל מדבר זה, עם כל ההשפלה שיש בה באשר במשך הזמן יהפוך הדבר לקבלת הנאה הדדית [---] מפני שהמקבל מחברו גם עליו מוטל משהו. אבל צריך להיאבק על כך שהדבר יימסר לרצוננו החופשי.
[---] צריך לבחור רק את הדברים שהם בגדר חיוני לנו, ושיש לגביהם סיכוי סביר להצלחה, וצריך להילחם על כולם יחד. [---]
[---]
מהם כלי-הנשק שלנו?
נשקנו העיקרי הוא המנדט, אשר צריך להתבטל בטרם תוצא התוכנית החדשה לפועל, ואשר ביטולו תלוי לא רק בבריטניה אלא בכמה גורמים מדיניים אחרים שיש להם במידה מסיימת זיקה אלינו. התרת הנדר שבריטניה דורשת עכשיו מהגורמים המדיניים והבינלאומיים צריך שתעלה לה במחיר תוכנית חלוקה, שאנו נוכל לקבלה. המסקנה הנובעת מכך היא שבמלחמתנו הפוליטית עלינו לעמוד בראש וראשונה על קיום המנדט, לסתור את הטענה שהמנדט אינו ניתן להגשמה; כמובן בסייג ידוע, כדי שתביעתנו זו לקיום המנדט לא תסתלף בהבנת ציבורנו ולא תשתמע כהתנגדות מוחלטת לחלוקה והשלמה עם משטר של מנדט מקוצץ. [---]
עלינו גם להסב את הדברים כך שלא יתקבל הרושם כי אנו משתוקקים לחלוקה, אלא שזו תהיה כפויה עלינו. יש לכך כמובן גבול ברור, שכן בסופו של דבר [---] צריך יהיה להיחתם חוזה עם ההסתדרות הציונית, ובשלב מסויים יהיה עלינו להחליט אם לחתום על חוזה כזה או לא. [---]
[---] כמה מנימוקי ה"שוללים" לגמרי אינם מתקבלים על דעתי. למשל, הנימוק שהמדינה טרם בשלה. ברל [כצנלסון] כתב במכתבו: "זוהי הוצאת העובר במלקחיים בחודש החמישי". זה ביטוי נמרץ מאוד. אבל, בכל-זאת, ברל עצמו הזהיר לא פעם מפני השוואות מדוייקות מדי בין ביולוגיה וסוציולוגיה. האם הצהרת בלפור בשלה כאשר ניתנה? האם לא היה בה יותר גירוי הערבים מאשר חיזוק מיידי לכוחנו? [---] ואילו הציעו לנו מדינה יהודית בשנת 1918 – ההיינו דוחים אותה? [---] ייתכן שהיינו שוברים את הראש, אבל האם לא היינו רואים בזה דבר עצום מבחינה היסטורית? האם אז היינו יותר בשלים מאשר עכשיו? [---]
יש בהיסטוריה גזירות, ולא כל גזירותיה רעות. לפעמים גם דבר טוב בא כגזירה ואי-אפשר להסתלק ממנו. [---]
נימוק נוסף של "שוללים" הוא שהקמת מדינה יהודית עכשיו פירושה סיבוך טרגי בשביל העם היהודי, שכן מדינה זו תהיה טרף לכל מיני אינטריגות במזרח [התיכון], תסתבך מחר-מחרתיים במלחמה עולמית ותסכן את מצבו של העם היהודי בעולם.
מה פירוש הדבר? הלא נימוק זה כבר אינו מתבסס על מציאותו של העם הערבי בארץ-ישראל. לפי נימוק זה, לו הציעו לנו מדינה במסגרת גיאוגרפית-פוליטית אחרת, צריך היה להתנגד לכך, משום שלא היה בכוחנו להעלות 17 מיליון יהודים בשנה אחת, ועלולה לפרוץ מלחמה עולמית. האם צריך לדחות שאנסה כזו והגשמתה עד שתסור מאופק האנושות מפלצת המלחמה העולמית?
חברים אומרים, שבמקום להיאבק על חלוקה טובה יותר [---] מוטב ללחום על המשך קיומו של המנדט, על מנדט אמיתי, על מנדט שבעצם עוד לא היה כמוהו, [---] אבל בהיסטוריה הדברים אינם עומדים על עומדם. ישנן נסיבות אשר בהן אנו פועלים ובהן עלינו להשיג ולממש את מטרותינו; וזה מה שנחוץ לנו איננו הדבר היחיד הקובע. [---]
[---]
הסתערות מצידנו, כמובן, תמיד אפשרית. אבל גלי ההסתערות שערכנו זה עתה כדי להשיג החשת העלייה התנפצו אל סלעי דעת הקהל בבריטניה. מלבד יחידי סגולה מבין ידידינו האנגלים, שהסכימו איתנו כי הפתרון הוא בעלייה מואצת למשך מספר שנים, הרי כל האחרים אמרו לנו: אתם רוצים יותר מדי, קיבלתם כבר עלייה מספקת.
היה לי ויכוח עם חברי לעבודה בגלל נימוק שנהגתי להשתמש בו בהסברתי המדינית. לבני-שיחתי האנגלים נהגתי לומר: דרך זו של חלוקה והקמת שתי מדינות תעלה לכם בקושי. המסוגלים אתם לעמוד בו? האם לא תבגדו בנו? אבל אם מסוגלים אתם, מדוע לא תעמדו בקושי זה לגבי ארץ-ישראל כולה? עיזרו לנו להחיש את העלייה במשך שנים אחדות, ואז תהיו פטורים מהמשא הכבד הזה. איש מקרב האנגלים לא נתפס לנימוק זה. [---]
אל לב האנשים שניהלו את המלחמה הזאת החל להתגנב ספק מר, שמא נידונים מאמציהם לעקרות כל זמן שהם מתעקשים בנקודה זו. ומתוך אחריותם למפעל ולחבריהם [---] חרגו מהמסגרת ואמרו: כנראה גזירת ההיסטוריה היא, וכזהו כיוון הדברים לקראת סידור חדש. [---]
[---] ייתכן מאוד, שלא נגיע לכלל הסכם לגופו של עניין. [---] אבל, איש מאיתנו לא הסכים לקריעת עבר-הירדן, ובכל זאת לא הפסקנו את העבודה אחרי שנקרע מהארץ. [---]
בזמן האחרון הייתי שרוי בדאגה כשראיתי את טובי חברינו מסתבכים מבחינה נפשית בהנחה שהאסון הגדול ביותר הוא חלוקה בכל צורה שתהיה. ראיתי בכך סכנה של שיתוק הכוחות המניעים העיקריים שלנו, שעה שנצטרך לכל טיפח של מרץ ושל התמכרות. [---]
