מכתב אל הנציב העליון סר ארתור ווקופ - ירושלים, 21.6.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  מכתב אל הנציב העליון סר ארתור ווקופ - ירושלים, 21.6.1937

 

 

מכתב אל הנציב העליון סר ארתור ווקופ                                            ירושלים, 21.6.1937

 

סר ארתור היקר,

 

הצעת, כשנפגשנו ביום ה' האחרון, שאעלה על הכתב תמצית של מה שאמרתי לך, בתשובה לשאלתך, כדעתי הפרטית על בחינות מסוימות של בעיית החלוקה.

מן הדברים שאמרתי לך למדת ודאי, שאני אישית רואה את החלוקה בעין רעה מאוד ובחששות כבדים. ואף-על-פי שאתה בשאלתך לא נגעת בבעיית החלוקה בכללותה, השתמשתי אני באותה הזדמנות להבהיר את עמדתי לחלוקה בכללה, ואני רוצה עכשיו לחזור כאן על מה שאמרתי. באוזני מדינאי אנגלי הטוען לזכותה של החלוקה הייתי מרצה את השקפתי על הבעיה בזו הלשון:

אם ההנחה היא שמקור כל קשייה של הממשלה הבריטית בארץ-ישראל הוא ההתנגדות הערבית לבית לאומי יהודי, צריך שיהא ברור כי בחלוקת ארץ-ישראל המערבית לשתי טריטוריות קשיים אלה לא יסולקו אלא ירוכזו, ואפשר גם יוחרפו בשטח שנקבע ליהודים. תוכנית של חלוקה המבקשת למלא אפילו מינימום בלבד מהדרישות היהודיות, מן ההכרח שתביא תחת שלטון יהודי מספר גדול של ערבים ושטחים נרחבים המיושבים ערבים. להניח שהערבים, שבמדינת היהודים ושמחוצה לה, יקבלו ניתוח כזה באהבה, זה בניגוד לכל ניסיון ולכל היגיון.

אכיפת החלוקה תצריך שימוש בכוח בקנה-מידה גדול, ובמשך תקופה שאין בידינו כיום לשער את אורכה. ושאלתי היא אפוא זאת: אם הממשלה מוכנה לעמוד בפני צרות כאלה והתוצאות הצפויות מהן למען אכיפת חלוקה, מדוע לא תהיה מוכנה לעמוד בפני צרות למען אכיפת המנדט?

יכול אני להבין את השאיפה למצוא פתרון רדיקלי, שיקרב את הזמן בו תוכל בריטניה להקל מעליה את העול שבהחזקת ארץ-ישראל. אבל ודאי הוא שחלוקה אינה הדרך היחידה להשגת מטרה זו בלא להפקיר את היהודים.

דרך הולמת יותר את התחייבויותיה של ממשלת בריטניה היא להחיש את ההילוך משך שנים קרובות אחדות ולזרז באורח פעיל את העלייה היהודית לארץ כמות שהיא כיום, בלא לבתר אותה למדינות או לקנטונים או לאזורים, כדי לקרב את הזמן שבו יוכל הבית הלאומי היהודי לקיים את עצמו בכוחות עצמו. בעת ההיא אפשר יהיה להניח את הארץ הזאת לגורלה, ואני בטוח שתהיה ארץ של לויאליות מתמדת לבריטניה הגדולה.

יודע אני שאפשר לומר, כי החשה וזירוז מכוונים מצד ממשלת המנדט עשויים להביא לחידוש המאורעות, ובמקרה זה יהיה שטח ההתנגשות בין הממשלה ובין הערבים רחב יותר מאשר לאחר חלוקה. תשובתי היא: שטח ההתנגשות אפשר שיפחת לאחר חלוקה, אך עוצמת ההתנגשות ודאי שתגבר.

מכל האמור נמצאת למד, שהאלטרנטיבה לחלוקה איננה בעיני חזרה לסטטוס-קוו אנטה, אלא פתיחת תקופה חדשה של החשת העלייה היהודית, כשממשלת המנדט ושלטונות ארץ-ישראל מסייעים לה בכל דרך חוקית שבאפשר.

אשר לשאלתך הספציפית בעניין החשיבות שאנו מייחסים לצפון הארץ או לדרומה מבחינת כלילתו של זה או זה במדינה היהודית, הריני מצטער שאין בידי להשיב על כך, מאחר שאין אני יכול להניח כלל שאפילו אחד מהם יקוצץ משטח הפיתוח היהודי. לדידי, הרי זה כאילו נשאלתי: מה אתה מעדיף, איבוד עין או איבוד רגל? כדי להשיב לשאלה מעין זו עליך להסכים תחילה להיות בעל מום, והוא דבר שאיני יכול, אף לא חייב, לעשותו.

אבל יכול אני תמיד להסביר מה חשיבותה של העין בשבילי ומה חשיבותה של הרגל. כיוצא בזה אני יכול בקלות לומר, מה החשיבות שאני י, מבחינת העתיד, לגליל או לנגב. גם אם אישאל על עמק הירדן יש לי הרבה לומר בדבר חשיבותו. והוא הדין לגבי עבר-הירדן. ואפילו לגבי אזור ההר המרכזי, ואין צריך לומר על חשיבותה של ירושלים מבחינה היסטורית ומעשית, ריגשית ומדינית.

את ערכו של הגליל ליהודים הייתי מסכם כך:

1. נחלותינו בגבול המזרחי של הגליל משתרעות כיום לכל אורכו של חלק זה של הארץ מצפון לדרום, והוא מהווה מה שאנו מכנים "אצבע". עתה אנו מתקדמים צפונה לאורך החוף. שם ייסדנו את נהריה, שקירבה אותנו סמוך לנקודת הגבול של ראש הנקרה, ויש לנו סיכויים לקניית שטחים נוספים באזור החוף הזה. לחתוך ולהוציא מתוך האזור הזה, שהיהודים יכולים ליישבו, את כל חלק הגליל שבין הירדן ובין החוף יעמיד בסכנה קשה את עמדות ההגנה שלנו באזורינו המזרחי והמערבי כאחד, ויסגור בפנינו שטח נרחב, עשיר במים ובמטעים, שאפשרויות ההתיישבות בו, אף שלא נתממשו עדיין, הן גדולות.

2. הגליל כולל את החולה עם כל הנלווה עליה. כבר עשינו מעשה כדי להרחיב את נחלותינו באזור הזה, כשהשימוש הנאות במים אשר בחולה ובירדן מבטיח אפשרויות של השקיה, חקלאות אינטנסיבית והתיישבות צפופה. סיכויים רחוקים יותר אינם מוציאים מן הכלל אפילו את השימוש במימי הליטאני.

3. עניין חיוני הוא ליהודים, שיהא אזור התיישבותם גובל עם לבנון. כבר נבטו קשרי ידידות בינינו ובין המרונים, ובקרב אנשי מחשבה שבשתי העדות חזקה התקווה שידידות זו תאמץ בעתיד עד כדי ברית כלכלית ומדינית לטובת שתי העדות ושתי הארצות. כל טריז שייתקע בינינו לבין לבנון יפחית את סיכויי היציבות והרווחה של שתי הארצות ושל כל אזור החוף של הים התיכון.

4. הודות לידידות המרונית–יהודית, ולגורמים אחרים הפועלים באזור, יש סיכויים טובים להתיישבות חקלאית יהודית באזור הספר של לבנון וסוריה, שתהיה לברכה מרובה הן ליהודים והן לשתי הארצות הללו. סיכויים אלה יכולים להתגשם רק אם תקויים קירבת גבול זו, שעליה דיברתי בסעיף הקודם.

5. הגליל הוא חלק של ארץ-ישראל הנושא בחובו ליהודים זיכרונות היסטוריים עמוקים. עמידת הגבורה של הגליליים בפני הפלישה הרומאית העניקה לחלק זה של הארץ בתודעה ההיסטורית היהודית עטרת של גבורה, שחזרה וקמה לתחייה בימינו בנפול יוסף טרומפלדור וחבריו בהגנה על תל-חי בשנת 1920.

אשר לדרום, השיקולים העיקריים המעידים על חשיבותו החיונית הם אלה :

1. אם יימצא פתרון לבעיית המים באזור זה, הריהו מכיל עתודות נרחבות של קרקע להתיישבות חקלאית. נכון הוא, שפתרון זה עדיין איננו בטוח ראייתנו, אך בשום אופן אין להסתלק מבעיה זו רק באמירה שאין לה פתרון. גם אם יימצא, לאחר חקירה ממצה, שהאזור עצמו אין בו מים בכמויות מספיקות, עדיין אין לומר מראש שהבאת מים ממקורות שמחוץ לאזור, ואפילו ממרחקים רבים, הוא רעיון לא-מעשי. מה שברור הוא, שיש לחפש מים בעקשנות ובהתמדה, ושהחיפוש אחר מקורות מים – ויותר מזה, ניצולם של המים – יצריכו כספים רבים. היהודים בלבד הם המסוגלים הן למאמץ עקשני זה והן לקורבנות הכספיים הנדרשים. לסגור את הנגב בפני היהודים פירושו לדחות לעתיד בלתי-מוגדר את התקווה להביא רווחה לחלק זה של הארץ ולגזור עליו לפי שעה קיפאון גמור.

2. ומה שנכון לגבי הנגב בכללו נכון גם לגבי נחל הערבה, כולו או לפחות בחלקו.

3. דרומה של ארץ-ישראל הוא המפתה לקצהו הדרומי ולקצהו הצפוני של ים המלח, שהייצור בו כבר הולך ומתקדם, וכן לכל חופו המערבי. על חשיבותו של ים המלח לפיתוח הכלכלי היהודי ולאינטרסים של בריטניה אין להאריך את הדיבור. העושר המינרלי של הים ושל השטח הסמוך לו חשוב לא רק בתחום פעולותיה של חברת האשלג הארץ-ישראלית כיום, אלא כבסיס אפשרי לתעשייה כימית גדולה ומגוונת.

4. מפרץ עקבה הוא השער של ארץ-ישראל לים סוף, לאוקיינוס ההודי והלאה ממנו. השימוש בו יקצר את הדרך ליצוא התעשייתי והחקלאי של הארץ בעתיד ויחסוך את המיסים המשתלמים בעד השימוש בתעלת סואץ. יתרה מזו, חשיבותה של עקבה לאימפריה הבריטית כנמל, ואולי כבסיס ימי, יכולה להתממש במינימום של הוצאות רק אם יורשה ליהודים להפעיל את מרצם לפיתוחם של עקבה ושל האזור הסמוך לה.

5. אם עמדתה של בריטניה בתעלת סואץ תהא אי-פעם נתונה לאיום רציני, או אפילו אם אך תתרופף, תהיה השאלה של פילוס דרך קצרה אחרת לקשר בין הים התיכון ובין ים-סוף, אם לא בים הרי לפחות ביבשה, בעלת חשיבות מכרעת ביותר. מסילת ברזל מנקודה נוחה שעל חופו של הים התיכון אל עקבה תמלא את החסר. אני חושב, שעל-כל-פנים חובתה של מדיניות מרחיקה ראות היא לשמור על אפשרות זו של הוספת מיתר לקשת התחבורה האימפריאלית. אני גם חושב, שבטיחותה של רצועת-ארץ זו ומהימנותה מבחינתה של האימפריה הבריטית יגברו בה במידה שיינתן לה ליהפך לאזור של התיישבות יהודית.

לא אוכל להגיד שמיציתי כל מה שאוצר בקרבו הדרום או הצפון בשביל עתידם של היהודים. ניסיוננו בארץ-ישראל הוכיח, כי ברגע שסיכויים שהיו פעם רחוקים מתממשים והולכים, מופיעות באופק אפשרויות חדשות. ניסיתי לשרטט מה שניתן להבחין באופק, ואני חוזר ואומר, שכל חלק של ארץ-ישראל, לרבות עבר-הירדן, נושא סיכויים של פיתוח, שהתגשמותם תלויה במידת החופש שיינתן למרץ קונסטרוקטיבי להתמסר למשימה זו.

אלה הן ההערות שראיתי אפשרות להעירן בתשובה לשאלתך. ולא נותר לי אלא להביע את התקווה, שיהיה בהן כדי לסייע לך ליתן לממשלת הוד מלכותו, בשעה קשה זו לגורל העם היהודי, את העצה אשר תביא ברכה בת-קיימא לעם היהודי ולארץ-ישראל כולה.

 

                      שלך בנאמנות,

                      מ. שרתוק

 

העתקת קישור