מתוך יומן העבודה - ירושלים, 21.6.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - ירושלים, 21.6.1937

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                          ירושלים, 21.6.1937

 

בשעה 11.30 לפני הצהרים ישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם. פתחתי את הישיבה במסירת דין-וחשבון על מהלך העניינים ב"וועדה המלכותית" וקו הפעולה שלנו בלונדון. הוויכוח נמשך בשתי ישיבות, בוקר וערב. הישיבה כונסה תחילה כדי לבחור את הנציגים הציונים לוועד המנהל המצומצם (של הסוכנות), אך כיוון שהאווירה טעונה אבק-שריפה מן השמועות על "בגידתה" של האקזקוטיבה בלונדון שקיבלה את הצעת החלוקה, היה הכרח להתרכז בעניין זה. בסיום הישיבה השבתי באריכות-מה.

בערב ישיבת הוועד המנהל המצומצם, שבה שוב היה עלי למסור דין-וחשבון. התחלתי משלב קדום יותר מאשר בדין-וחשבון שלי בוועד הפועל המצומצם. סיקרתי בקצרה אותו שדה פעולה בתוספת פרק בדבר ניסיונותינו האחרונים להתקשר עם הערבים. הישיבה קפצה ישר אל תוך הוויכוח על החלוקה. הוויכוח היה על רמה גבוהה למדי, אך ללא הכרעה. הקו בין בעד לנגד בשאלת החלוקה עבר בין ציונים ללא-ציונים, כשסמילנסקי,[1] רמז, אוסישקין וסנטור חברו יחד. הופעתו הראשונה של סמילנסקי כחבר לגוף של הסוכנות, ומבחינה זו "כבלתי-ציוני", הייתה כסנסציה.

על שתי הישיבות הודעתי ללונדון במברק הבא:

הוועד הפועל המצומצם, בלי לקבל החלטות, קיבל מאיתנו הבטחה שתמצית הוויכוח וההצעות לפעולה יישלחו אליכם מייד. בישיבה השתקפו דרך כלל חילוקי הדעות שהיו בישיבת האקזסקוטיבה מיום 17 ביוני. מסרתי על קו הפעולה שננקט בלונדון על-פי החלטות חוץ ופנים של ו הפועל.

החלטות חוץ: התנגדות לקיצוץ תחומו הטריטוריאלי של הבית הלאומי היהודי, אם בחלוקה ואם בקנטוניזציה ואם בדרך אחרת.

החלטות פנים: הסמכת האקזקוטיבה לעשות כל שבכוחה כדי להבטיח שכל החלטה שתציע "הוועדה" ותקובל על הממשלה תהא ככל האפשר פחות מזיקה, ובתנאים הקיימים – המועילה ביותר לענייני היהודים. ההצעה השנייה הזאת לא נתקבלה במפורש במליאת הוועד הפועל. בן-גוריון מסר הצהרה בעניין זה בוועדה המדינית של הוועד הפועל ושם היא נתקבלה פה אחד ללא שום הערה, והוא מסר על כך בישיבת המליאה של הוועד הפועל. החלטה שנייה זו היא-היא שעל-פיה פעלה האקזקוטיבה בלונדון שעה שהשתדלה להבטיח את מיטב הגבולות שבאפשר.

אוסישקין, ברנשטיין[2] (ציונים כלליים ב'), שרגאי (הפועל המזרחי), בנטוב (השומר הצעיר) מחו נגד פעולת לונדון, שמשא-ומתן שלה בפרטי החלוקה העידו על קבלת החלוקה עקרונית. שרגאי תבע איסור להמשיך בקו זה. טבנקין[3] ואידלסון[4] (מפא"י) מתחו ביקורת על האקזקוטיבה על שלא הגשימה את החלטות הוועד הפועל להתנגד לחלוקה. תבעו פעולה נמרצת ודחופה להילחם בחלוקה על-ידי גיוס אמריקה, רכישת השפעה פרלמנטרית, ארגון משלחות מן התפוצה ללונדון וכן כינוס ההנהלות שבירושלים ובלונדון עם הוועד הפועל המצומצם. טבנקין טען שהחלוקה היא האסון הגדול ביותר. פרבשטיין הציע גיוס העולם הרבני. לאחר-מכן, כשנתבעתי לכך, אישרתי שניתנה לי הוראה להשתדל להבטיח ירושלים חדשה יהודית. בן-צבי הגן על האקזקוטיבה בלונדון כמי שהיה עד-ראייה למאבקיה, והעיד שווייצמן לא התחייב, כי בלונדון ידוע שקיימת התנגדות חזקה לחלוקה. רמז ובלומנפלד התנגדו לשלילה מוחלטת מראש של החלוקה.

ליכטהיים[5] (מפלגת המדינה) תמך בעוז בקו של לונדון ואמר שהאקזקוטיבה הייתה שוגה אילו הייתה מגבילה עצמה בהתנגדות נוקשה ועקרה, בלי שתעשה את כל אשר בכוחה להשפיע על התוצאות המעשיות. טבנקין ושרגאי התנגדו לקו של אוסישקין להעמיד במרכז הבחירות את עניין החלוקה ותבעו לשמור על אחדותו של הוועד הפועל. בסיכומי הדגשתי, שהקונגרס יהיה לגמרי חופשי בהחלטתו וממשלת בריטניה יודעת זאת. החלטה כבדת משקל זו צריכה להתקבל בהתחשב לא רק ברע אשר בחלוקה אלא גם באלטרנטיבות לחלוקה. הזהרתי מפני דיבוק אנטי-חלוקתי שנכנס בחלקים חשובים של התנועה, העשוי להכשיל את מאמצינו להפיק את המיטב שבחלוקה אם אין להימנע ממנה.

לאחר פתיחתי באדמינ-קום המצומצם פתח סמילנסקי את הוויכוח בשם הקבוצה החדשה של הנציגים הבלתי-ציונים וסיכם שהחלוקה היא הרע במיעוטו. דיברו נגדו אוסישקין וסנטור, תמך בו רמז. גרינבוים טען שקנה-המידה הוא העלייה. שפרינצק[6] הדגיש את האחריות הרובצת על הסוכנות המורחבת בכל מקרה אפשרי. הוויכוח לא הגיע לתוצאות.

 

הערות

[1]  משה סמילנסקי – ראו: כרך א (1936), מסמך 28, הע' 2.

[2]  פרץ ברנשטיין (1890–1971). יליד גרמניה. התיישב בצעירותו בהולנד ומראשי הציונות שם. עלה ארצה ב-1936. מראשי הציונים הכלליים. 1938–1946 עורך "הבוקר". 1947–1948 חבר הנהלת הסוכנות בירושלים וראש מחלקת המסחר והתעשייה שלה. היה חבר הממשלה הזמנית. כיהן כשר המסחר והתעשייה בממשלה הזמנית 1948–1949 ושוב ב-1953–1955. חבר הכנסת מטעם הציונים הכלליים ולאחר-מכן מטעם המפלגה הליברלית. 1949–1965.

[3]  יצחק טבנקין – ראו: כרך א (1936), מסמך 31, הע' 5.

[4]  ישראל אידלסון (בר-יהודה) (1895–1965). יליד אוקראינה. עלה ארצה ב-1926. היה חבר "אחדות העבודה" ואחר-כך מפא"י. עם פילוג מפא"י היה חבר "התנועה לאחדות עבודה" ואחר-כך מפ"ם. מ-1930 חבר יגור. ב-1949 נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפ"ם. שר-הפנים 1955–1961. שר-התחבורה 1963–1965.

[5]  ריכרד ליכטהיים (Lichtheim) (1885–1963). נולד בברלין. מדינאי ופובליציסט ציוני. עורך "די ולט", ביטאון ההסתדרות הציונית העולמית (בגרמנית) 1911–1912. נציג ההסתדרות הציונית באיסטמבול 1913–1917 (שם נפגש עם משה שרת כשהיה קצין בצבא העותמאני). חבר ההנהלה הציונית בלונדון 1921–1924. ב-1926 הצטרף להצה"ר. חבר הוועד הפועל הציוני מטעם הצה"ר 1929–1933. ב-1933 פרש מהצה"ר והצטרף למפלגת המדינה. ב-1937 פרש ממפלגת המדינה בשל תמיכתו בחלוקה. נציג הסוכנות בז'נווה 1939–1946.

[6]  יוסף שפרינצק – ראו: כרך א (1936), מסמך 52, הע' 5.

 

העתקת קישור