מתוך יומן העבודה ירושלים, 19.6.1937
[---]
קיבלתי ידיעה, שפקידים ארץ-ישראלים מסוימים מניחים שהרעיון שהיה במוחם של חברי "הוועדה המלכותית" בהחליטם על הגבולות הוא, כי מאחר שעתידם של היהודים בפיתוח התעשייה, אין להם צורך בשטחים גדולים הנועדים להתיישבות חקלאית.
אולסוונגר בא לשטח לפני את עניינו האישי. המנהלים שלו (ב"קרן היסוד") מבקשים שיצא שוב לחוץ-לארץ. לבו נתון לגמרי לשדה אחר – טיפוח קשרים עם האינטליגנציה הערבית כאן ועם חוגים אינטלקטואליים בהודו ובארצות אחרות במזרח הקרוב והרחוק. מישאלתו היא להיות קשור דרך קבע במחלקה המדינית בעבודה מסוג זה.
ידידיו הערבים בירושלים לוחצים עליו להתחיל שנית בהקמת מועדון ערבי–יהודי ליחסי חברה על בסיס תרבותי, לא-פוליטי. נראים סיכויים להקים גרעין כזה בחיפה, אך מה תכלית בהתחלה, אם כעבור כמה ירחים יהיה עליו להניח את הדבר ולצאת לאירופה או לאמריקה? הקבוצה הערבית רוחשת לו אמון אישי ואין הוא רואה אחר שיתמסר למשימה זו ויקדיש לה אותה מידה של אמונה שיש לו.
הסברתי, שאין לי אפשרות לקבל עלי עכשיו התחייבויות כלשהן לגבי השנה הבאה, ובייחוד כשהעתיד המדיני מעורפל לגמרי.
[---]
בן-צבי בא לשוחח על המצב. הוא שמע בלונדון שהוחלט להחזיר את הנציב העליון מן הארץ מייד לאחר פרסום המדיניות החדשה, להכריז על משטר צבאי ולמסור את כל השלטון לידי הגנרל דיל.
הוא גם סיפר לי על פגישה מקרית שהייתה לו על סיפון האונייה בביירות עם שני מנהיגים מוסלמים בני העיר, עומר בייהום[1] ועומר דאעוק.[2] שניהם הסתכסכו עם ממשלת ביירות וראו שמן התבונה להעתיק עצמם לפריס. שם יוכלו, דרך אגב, ללחוש כמה מילים באוזניים צרפתיות על חטאיהם של שליטי ארצם כיום הזה. מתברר, שאחד מהם נפגש עם ד"ר וייצמן ושניהם הביעו רצונם לחדש הכרות זו בימי שהותם בפריס.
הערות
[1] עומר בייהום – בן למשפחה מוסלמית סונית נכבדה בביירות.
[2] עומר דאעוק – בן למשפחה מוסלמית עתירת קרקעות ובעלת השפעה בביירות. חבר בית הנבחרים הלבנוני. השתתף בוועידת בלודאן ושימש כיו"ר הוועדה.
