מתוך יומן העבודה                                                                     ירושלים, 16 ביוני 1937

 

[---]

מזכירו הפרטי של הנציב העליון הודיעני שהטיסה ללונדון נדחתה מיום ה' ליום ב', מפני שבתאריך הקודם לא יכול הנציב לקחת איתו את כל המטען האישי שרצה בו!

[---]

גורדון הודיעני, שמאתיים המגוייסים ליחידת הרכבת יישלחו כולם לשיך אברק [---] משמע שהגנרל דיל קיבל את ההצעה שהבאתי לפניו, לפי תביעתו של גורדון, שהפעם ירוכזו כל 200 המגוייסים במחנה אחד ולא יפוזרו בשלושה מרכזים שונים. בשיך -אברק יהא אפוא צורך בשיכון נוסף, בהרחבת המטבח ובשאר סידורים. הוריתי לגורדון שידאג להבטיח שהכשרות תישמר במלואה.

[---]

היה לי ראיון ממושך עם המזכיר הראשי [החדש]. זוהי השיחה העיסקית הראשונה אתו. התרשמתי ממנו בהחלט לטובה כאיש וכבעל תפקיד; אנושי, בעל טון סימפטי ודואג להפגין אמון אישי מלא. העניינים שבהם דיבר הם:

1. העסקת פועלים יהודים בכביש הצפון;

2. הטיית תוואי הכביש לכפר טירה;

3. החלטה בדבר כבישי-גישה;

4. הפקעת אדמה ערבית בשביל כביש הרצליה;

5. גורלו של גשר מיתמכים מעל נחל-אלכסנדר;

6. תוספת עובדים יהודים ברכבת;

7. מועצות חקלאיות;

8. תוצרת הארץ בשביל מחסני הממשלה;

9. זכות דיג בחולה;

10. קציני-מחוז;

11. השארת אנדריוס בנצרת;

12. "הבימה".

מרבית הנקודות נסתיימו בהבטחה לעיין בדבר. נקודה מס' 6 נמצאה שייכת לסוג השאלות שיש לשימן במקרר עד שיפורסם דין-וחשבון "הוועדה".

[---]

הצעתי לבטרשיל להשתמש בתקופה הקצרה, שבה יפעל כממלא מקום הנציב, כדי לסייר בכמה יישובים. הוא אמר שכבר חשב לעשות זאת והיה רוצה לראות את באר טוביה.

קיבלתי ידיעות על המהומה שהייתה באנקרה בשעת ביקורו של האמיר עבדאללה. נראה שאתא-טורק קיים כמה שיחות סודיות איתו, ומן הסתם במחיר איזו-שהיא הבטחה לסייע ביישוב עסקי אלכסנדרטה, ואולי ביישור היחסים עם עיראק, קיבל האמיר מן הרודן התורכי הבטחה לתמיכה אצל הבריטים בתביעותיו בארץ-ישראל.

כל העסק הזה עורר כנראה רוגז רב בחוגי הממשלה בירושלים, שנטו תמיד לראות את האמיר יותר כנטל מאשר כנכס. חינחוניו עם התורכים הזיקו מאוד, לפי הסברה, ליוקרתו בעיני הערבים גם בסוריה וגם בארץ-ישראל, וממילא הפחיתו באותה מידה את ערכו בשביל הבריטים והכבידו את הקשיים הצפויים להם מתמיכתם בו.

נציגי אגודת השומרים באו להסב תשומת-לב לצורך ההכרחי לשוב וליישב את אדמת קוסקוס-טבעון.

נוכחתי בישיבת הוועד הלאומי שבה הוחלט לספח כחברים לאסיפת הנבחרים את נציגי העיריות, המועצות המקומיות, ועדי הקהילות וגושי ההתיישבות העובדת.

ארוחת-ערב בבית הקפטן ו. [וינגייט].[1] האורח היחיד, מלבד הגברות שלנו, היה קפטן ס., לשעבר ממודיעין חיל-האוויר. [---] גם ו. גם ס. נמנים עם אותם אנגלים יקרי מציאות, שמגעם עם המזרח לא כיבה את התלהבותם לציונות אלא אף הדליק אותה. ו. במיוחד הוא ציוני עז, כמעט קנאי. בכלל הוא טיפוס שאינו מצוי בקרב פקידים וקציני צבא כאן, אלא לעיתים רחוקות מאוד: אדם בעל שאיפה מוסרית, אימפריאליסט מן האסכולה האידיאליסטית, מסוגל להתעלוּת של הקרבה עצמית ואומץ-לב (בילה ארבעים יום בחקר מדבר ממערב למצרים, לבדו ועל חשבון עצמו, כשהוא מלווה שלושה ערבים ודוחף לפניו כל אותו זמן במו ידיו מעין גלגל של אופנים המשמש לו מכשיר למדידות טופוגרפיה ומרחק). כל-כולו, אף לפי מראהו, אדם המאוכל במין אש פנימית, אחוז התמכרות לרעיון אחד ויחיד השובה את דמיונו. נושאי השיחות היו המהפכה הערבית, התפקיד שמילא לורנס, המינהל והמדיניות בסודאן, ועניינים כיוצא באלה; ספק אם נזכרה אי-פעם החלוקה.

 

הערות