מתוך יומן העבודה                                                                                            ירושלים, 10.6.1937

 

ששון סיפר לי על המצב בסוריה: נוסף על ההשפעה שיש לעניין אלכסנדרטה על מצבנו בארץ, נוטה גם התעמולה האיטלקית בסוריה לרכז את תשומת הלב לעניין ארץ-ישראל. עיקר מגמתה של התעמולה האיטלקית הוא אנטי-בריטי, ואין היא מגלה נטייה לחתור תחת עמדתה של צרפת במזרח. אולם לבריטניה אין כל אינטרסים בסוריה, אשר ישמשו לאיטלקים מטרה להתקפה. האינטרס הבריטי הקרוב ביותר הוא ארץ-ישראל, ועל-כן משתדלת התעמולה האיטלקית להשחיר את פניה של בריטניה בשל מעשיה בארץ-ישראל, והתוצאה היא כמובן גיוס אהדת הסורים לערביי ארץ ישראל. מורה בבית-ספר איטלקי בדמשק, סוכן המקבל שכרו מאת הקונסוליה האיטלקית, כותב בעיתונות הסורית את המאמרים האנטי-ציוניים החריפים ביותר, ויש עוד מקרים כאלה.

ביררתי עם חברי המחלקה הערבית את הרעיון להקדיש את הרביעית בסידרת החוברות הערביות שלנו לשאלת הנמלים ביפו ובתל אביב. הסברת העובדות וקביעת אחריותה של המנהיגות הערבית להתאבדות הכלכלית של יפו, אפשר שיעוררו בקהל הערבי תסיסה מבריאה, וירתיעו אולי את פועלי נמל חיפה מלכת בעקבות חבריהם ביפו אם יתחדשו המאורעות.

החוברת האחרונה שהוצאנו עוררה תגובה חיובית. ערבי מיפו כתב מכתב מלא תשבחות. עיתונאי מצרי הביע קורת רוחו מהחומר שבחוברת וביקש שנמציא לו את החוברות הקודמות. תמצית החוברת נתפרסמה באחד העיתונים הגדולים של מצרים.

רטנר בא להציע הסדר עם מחלקת ההתיישבות, שלא תאושר מכאן ואילך שום תוכנית מיתאר של יישוב, מצב בנייניו וטיב בנייתם, בלא שעברה תחילה תחת ידיו או ידי חבריו כמומחים לבחינה הביטחונית. הייתה לנו פעם פגישה עם מחלקת ההתיישבות בעניין זה, אבל לא נראה שהתיאום פועל כראוי.

הרבנים י.ל. פישמן (מימון) ומשה אוסטרובסקי (מאירי) באו בדרישה להבטיח את הכשרות במחנות האימונים שלנו.

שלי הטוב, הנשיא האנגלי של לשכת המסחר בירושלים, הראה לי כמה עלונים אנגליים שהוצאו בהוצאת "וובורן האוז", המכילים חומר לנואמים במיבצע הסברה נגד אנטישמיות. לדעתו, העלונים טובים מאוד וייתכן שכדאי להפיצם בין הפקידים והחיילים בארץ-ישראל. הוא עצמו תורם את חלקו בזה. הוא גם שאל אותי אם יש בידי למצוא קונה למגרש של ארבעה דונמים שיש לאשתו בטבריה. ערבי אחד הציע לו מחיר גבוה מאוד, אלא שאשתו אינה רוצה לשמוע על מכירת המגרש לערבי, היא מבקשת למכור אותו רק ליהודי.

אברהם קצנלסון ויוסף ברץ[1] באו לשוחח על מצב "הבימה". התאונה שקרתה בטבריה ושעלתה ל"הבימה" בחייו של אחד מחבריה [י. אביטל] ופגעה בכושרם של אחדים מהם לכמה זמן, מעוררת גם דאגות פרנסה. כתוצאה מהתאונה נתגלה כמה קשה היה מצבה החומרי של "הבימה". ישועתם יכולה לבוא מהשלמת בניין התיאטרון שלהם בתל אביב. הם כבר השקיעו בו 15,000 לא"י, אבל להשלמת הבניין דרושות עוד 25,000, ואין כל תקווה להשיג סכום זה. קצנלסון ביקש שאציע לנציב העליון לכלול את השלמת בית "הבימה" ברשימת העבודות שיש לממן אותן מתוך המילווה העירוני של מיליון לירות, ושהפירעון יובטח מהתרומה השנתית של 500 לא"י ש"הבימה" מקבלת מאת העירייה.

[---]

[---] אירחתי את אנדריוס לכוס תה בביתי. שמעתי ממנו שהדין-וחשבון ייחתם כנראה ב-19 לחודש, ושהממשלה תפרסם את החלטותיה בנושא העיקרי לפני סוף החודש. משהבעתי הפתעתי להתקדמות המהירה הזאת, אמר אנדריוס שעל-כל-פנים, בעוד חודש כיום הזה נדע מה לפנינו. הוא כמעט בטוח שאנו עומדים לפני חלוקה. אין הוא רואה את החלוקה כדבר בלתי-מעשי. הוא מוכן ומזומן לקבל עליו את תחימת הגבול. אף אין הוא חושב שמן ההכרח כי הדבר יעורר תגובה חריפה מצד הערבים. מתוך הסתכנות להיות כמתרברב היה מעז לומר, שאילו היו הדברים מסורים לו היה מקבל על עצמו לקיים את השקט בארץ בתקופת המעבר.

לא התרשמתי שהוא שוכנע כי החלוקה היא הדרך היחידה הפתוחה לפני ממשלת הוד מלכותו בנסיבות השעה. הוא העריך את משקל טענותי נגד החלוקה ובעד המשך המנדט. כל מה שהיה בפיו להגיד הוא שחלוקה היא הדרך היחידה ליתן לערבים לפחות סיפוק כלשהו. להמשיך במנדט פירושו לפסוח עליהם בגסות בלי לספק שום דרישה שלהם.

הבאתי לראייה את הודעותיו של האמיר עבדאללה לעיתונות התורכית, שם דיבר נגד הקנטוניזציה, אבל עבר בשתיקה מכוונת על עניין החלוקה. אנדריוס חושב שהאמיר "הכניס עצמו בבוץ".

שאלתי את אנדריוס אם נכונה בעיניו הפרוגנוזה הבאה: אם המופתי יתמרד נגד החלוקה, תספח הממשלה את החלק הערבי של ארץ-ישראל לעבר-הירדן, כדי שתוכל להישען על האמיר. אך אם המופתי יראה שהתנגדות גם לחלוקה וגם לסיפוח היא למעלה מכוחו, ויסכים בשתיקה לחלוקה בתנאי שהחלק המזרחי של ארץ-ישראל לא יסופח לעבר-הירדן, תסכים לכך הממשלה ותשאיר את האמיר במצבו הנוכחי. אנדריוס ממש קפץ על הרעיון הזה ואמר שהניתוח שלי הוא "נכון ועוד איך". מתוך תגובתו ניתן לראות, שלפי דעתו האפשרות הנזכרת לאחרונה היא המסתברת ביותר.

הזכרתי לו, שאנו עומדים לעלות על שטחים נוספים בבית שאן. השיב שהוא יודע את תוכניותינו וכבר נתן לממשלה "אתראה" על כך, אך עדיין לא באה עליה שום תגובה. הוא עצמו אין לו כל התנגדות לדבר, וכל עוד הוא נשאר בגליל הריהו מוכן לעשות הכל כדי להקל עלינו. כבר סידר שיותקן טלפון בתחנת המשטרה של חונייזיר [דרום עמק בית-שאן, ליד טירת צבי], שהיא קרובה מאוד לזרעא. (על תנאי הביטחון שם ניתן לעמוד על-פי מעשה שהיה. בימי המאורעות הובסו פעם השוטרים הערבים שבחונייזיר על-ידי המון ערבים, בגדיהם הופשטו ורוביהם נלקחו, אומנם לא פגעו בגופם, אבל השאירו אותם במצב שאיננו מעלה את כבודה של הממשלה.)

אמרתי, שראוי היה לשלוח לחונייזיר כמה שוטרים בריטים, ואנדריוס רשם זאת לפניו. הוא חושב, שהתיישבותנו במזרח בית שאן לא תעורר קשיים מיוחדים, אם כי תנאי-הביטחון מסובכים שם יותר מחמת קירבתן של האדמות לעבר-הירדן. חלקו של השבט שמעבר לנהר מקנא בראשי השבט שמעבר מזה, המפיקים תועלת מיחסי הידידות איתנו, והשאלה יכולה להיות אם ליתן גם לשיך השני "חלק מן העוגה". אנדריוס גם סבור, כי אפשר שתימצא גישה ישירה לזרעא במכוניות, בלא לעבור דרך העיר בית-שאן.

סיפרתי לאנדריוס שהמתיישבים בעמק מבקשים מאת הנציב העליון להשאירו בנצרת. אנדריוס אמר, שאין הוא מתנגד להישאר כאן לפי שעה, אבל ברור שהיה רוצה להיות בירושלים בעוד מועד לקראת ראשיתה של המדיניות החדשה, למען תהיה לו יד בעיצוב פני הדברים ולא יישכח בשעה שתפקידים חשובים יצוצו מכל עבר.

[---]

נפגשתי עם אגרונסקי, שחזר מביקור בפולניה. הוא מספר דברים מדכאים מאוד על ההרגשה השוררת בקרב היהודים. [---] נתברר לו שהקונסול הבריטי בוורשה, מר סייבירי, היושב בפולניה זה עשרים שנה, מזדהה לגמרי עם ההשקפה הפולנית, שאינה רואה ליהודים כל תקווה בכלל, והוא נוטה בהחלט לגולל את האשמה על היהודים.

 

הערות