מתוך יומן העבודה                                                                                 חיפה, 4.6.1937

 

שמעתי מפי הכסטר על פגישתו עם אנדריוס אתמול בדבר הדרכים בבית שאן. אנדריוס חושב שאין תקווה עכשיו לשום פעולה רישמית כדי ליתן לנו מעבר דרך אדמה ערבית. לבסוף יעץ שנפנה לממשלה המרכזית. פנייה זו אינה מבטיחה הרבה הצלחה. אם אין אפשרות לסדר את הדבר במקום בעזרת אנדריוס, ספק אם תהא אפשרות להניע לכך את המכונה הכבדה של המזכירות הראשית.

[---]

פנייה חדשה מן הצד הערבי. ערבי מוסלמי מפורסם מאוד מביירות, נשוא פנים מן הטיפוס הישן, שהשקעות לו בארץ-ישראל ובעל עסקים איתנו בעבר, מציע את שירותיו הטובים כמתווך בינינו לבין הערבים. הוא מתכוון לרכוש עזרתם של שני לאומנים סורים ידועים, ותוכניתו היא שהם שלושתם ישתדלו להשפיע על המופתי לעשות שלום עם היהודים.

הזקן הזה חרד מאוד מפני האסון הממשמש ובא. נראה, שהוא עצמו חש מבשרו את פגיעת השפל הכלכלי ברכושו אשר בארץ-ישראל. כדי לדעת אם נשקפת אפשרות שהמשא-ומתן המבוקש יביא לתוצאות חיוביות, היה רוצה בפגישה מוקדמת עם נציג יהודי מוסמך. הסברה נותנת, שהפשרה שהוא עצמו חושב עליה מבוססת על המשך העלייה היהודית שלא תעבור את הריבוי הטבעי של הערבים – נוסחה עתיקה שדחינו וחזרנו ודחינו אותה פעמים רבות. אף-על-פי-כן, מתוך נאמנות לקו שלנו, הסכמתי לקיים פגישה מוקדמת.

טילפנתי לד"ר יעקב טהון ולאברהם גרנובסקי [גרנות] מ"קרן הקיימת" בדבר אדמת מנרה שעל גבול הצפון. אוסישקין טעה שעה שאמר שאדמה זו היא "מוּשַע" [בבעלות משותפת, לא-מחולקת]. היא אדמת "מפרוז" [מחולקת בין יחידים], ובנוסף על כך נקייה מכל תביעות אריסות. בתחילה ראיתי עניין בדבר מנקודת המבט של עזרה לאנשינו בצפון לקיים את יחסיהם הטובים עם שכן רב-השפעה, אבל עכשיו נראה שעצם הקנייה הזאת היא בת חשיבות מדינית גדולה, כי היא עתידה לחזק את עמדתנו באחת הפינות של הארץ שסכנה צפויה לה מצד תוכניות החלוקה או הקנטוניזציה.

דיברתי עם הרצפלד על עניין האדמות שיש לכבשן, בנוסף על אדמות בית שאן. סעיף ראשון בסדר-יום זה הוא טייבה [מולדת] מצפון-מזרח לעין-חרוד, וג'וערה מדרום ליוקנעם. לפי דבריו, יישובן של שתי אלה מתעכב ללא כל צידוק. מלבד אלה הוא חושב על שני אזורים בדרום ועל תזוזה נוספת מזרחה באזור צמח. הוא גם להוט מאוד לרכוש מהר ככל האפשר את מנרה.

יצאתי במכונית מירושלים לחיפה. עצרתי בשיך-אברק, או "קבוצת הרועים" כפי שהיא נקראת עכשיו על שם קבוצה של עליית הנוער מגרמניה שנתיישבה שם ישיבה ארעית, ושכל רכושם בעולם הזה הוא עדר כבשים. מטרתי הייתה להיות נוכח בחגיגת הגמר של מאה שוטרים מוספים ממשמר הרכבת, המסיימים את קורס האימונים.

הבחורים נערכו במיסדר. מראם נאה מאוד וחיילי מאוד, על אף מדיהם שהיו חובבנים למדי. על המסדר פקד המפקד היהודי של המחנה – שמונה על-ידי הסוכנות היהודית. הקורפורלים מפקדי הכיתות היו גם הם יהודים שנבחרו מתוך המגוייסים. הסרג'נטים הבריטים, שהיו אחראים לאימונים, עמדו מן הצד וצפו ללא התערבות. מראם היה כשל חברי משלחת צבאית בזעיר אנפין, שהוזמנה מן החוץ לאמן מחנה של צבא מקומי, עשו את מלאכתם ויכולים ללכת. מוזר היה לשמוע את הפקודות הניתנות מפי יהודים ליהודים בלשון האנגלית, אבל זה העלה בחריפות כה רבה את זכר "הגדוד" עד שלא היה איכפת. לאחר המיסדר הלכו הבחורים בסך אל צריף האוכל הגדול של הקבוצה. הוגש תה, ועלי היה להשמיע נאום קצר.

סיפרתי להם בקצרה את תולדותיה של יחידת הרכבת. כל ימי המאורעות לא יכולנו לשקוט על שמרינו ולהסתפק באפשרויות ההגנה המזויינת שקיבלנו מאת הממשלה ביישובינו, בערינו ובשכונותינו, עם כל חשיבותו של הישג זה. תבענו את חלקנו בשמירה על השלום בכל רחבי הארץ, במלחמה שכם אל שכם עם הצבא הבריטי נגד הכוחות הפורעים התוקפים את הממשלה ואת הבית הלאומי היהודי כאחד. חשבנו שאין זה נכון, שבני העם הבריטי לבדם ישאו בנטל המאבק וישפכו דמם למעננו. הזדמנות זו לא ניתנה לנו בשעתה, אך בכוח הלחץ שלנו עובדה, סוף סוף, תוכנית של גיוס בחורים יהודים כשוטרים מוספים למלא בשעת חירום תפקידים מיוחדים – להגן על עמדות מפתח של אמצעי התחבורה, כמו תחנות רכבת, גשרים וכדומה, יחד עם הצבא. [---]

(לא סיפרתי באותו מעמד את פרטי העניין, ומכיוון שהראיונות שהיו לי בנושא זה לא נרשמו, אציין אותם בקיצור כאן: הבריגדיר סימסון, ראש המטה של הגנרל דיל, שמפיו שמעתי לראשונה על תוכנית יחידת הרכבת עוד בחודש דצמבר, הוסיף וסיפר לי במפורש, כי בשעה שהוחלט למסור את האחריות במקרה של התחדשות המאורעות לידי הצבא, לא היו לשלטונות הצבא כל היסוסים פוליטיים כפי שהיו לשלטונות האזרחיים, והם היו נכונים לפנות לעזרתו של אותו חלק באוכלוסייה, שהוכיח עניין בקיום השקט בארץ.

הגנרל דיל, שנפגשתי עימו לאחר-מכן, אמר שהיה רוצה לגייס ליחידה זו 700 איש. [---] אך בינתיים הייתה לי שיחה עם המזכיר הראשי בעניין זה, ויצאתי ברושם שהשלטון האזרחי משתדל להפחית את מספר היהודים שיגויסו ל-350, מן הסתם מתוך נטייה להרכיב, בסופו של דבר, את היחידה יהודים וערבים שווה בשווה. גם ספייסר[1] עמל לשכנע אותי, שאין זה לטובת הביטחון ומאוד לא נוח יהיה ליהודים לשמור על תחנות רכבת ועל גשרים באזורים הערביים של הארץ. עניתי לו מה שאמרתי לעיל וחזרתי ואישרתי דברים אלה לאחר התייעצות עם בן-גוריון. כשסיפרתי לאחר מכן לגנרל דיל על התשובה שלנו לספייסר, אמר שלא היה לו כל ספק שכזאת תהיה עמדתנו.)

[---]

לסיום הנאום אמרתי מילים אחדות באנגלית אל הסרג'נטים הבריטים הנוכחים להערכת העבודה הקשה שעשו באמנם את אנשינו. מצב הרוח בקהל היה מרומם, ולבסוף שרו ברוב התלהבות "תחזקנה" ו"התקווה", כשכולם עומדים דום.

[---]

בערב נאמתי באסיפת עם מטעם המפלגה באמפיתיאטרון של הפועלים בהדר הכרמל. הקהל היה עצום וההקשבה מתוחה מאוד. הכניסה הייתה ב"שקלים" וכל האסיפה הייתה הפגנה נאה של הישגי מפא"י בחיפה במפעל ה"שקל". עדות שכל נוכח באסיפה היה לו "שקל" שימשה לי העובדה, שסדרן של "הפועל" לא נתן לי להיכנס משום שלא הראיתי לו "שקל". גם לאחר שנאמר לו מפי עדי ראייה, שאם לא יכניס אותי אין טעם ותועלת שיכניס אחרים, עמד על שלו שעלי להראות לו "שקל", כי "פקודה היא פקודה".

לאחר האסיפה שמעתי מדוד הכהן על נסיעתו לביירות עם מילר ועם אהרן כהן. הייתה להם פגישה ממושכת עם השיך פ. ש. [כנראה פואז שעלאן]. השיך מעוניין כמובן מבחינה חומרית. אף-על-פי-כן, אין התחייבות להבטיח לנו ראיון עם אבן סעוד נראית כבלוף בעלמא, ויש טעם להניח שיש בידו לקיים הבטחתו. בפעם הזאת אמר להשמיט את חוליית הביניים של הפגישה המוקדמת במצרים, והציע לקחת נציג או נציגים שלנו במכוניותיו הפרטיות ישר אל אחת הבירות של אבן סעוד.

המחיר שנקב גבוה מאוד – והכול, כמובן, ישמש לקניית מתנות ושאר צרכים שהם לטובת העניין, כשבשבילו עצמו לא יישאר מאומה. במשך המשא-ומתן הוא ירד, כמובן, כמה וכמה מעלות. נראה הדבר, שאפשר לבוא אתו לכלל הסכם, שרק חלק קטן ביחס יינתן לו כמיקדמה, ואילו השאר ישולם רק לאחר הפגישה עם אבן סעוד.

דוד הכהן התנה תנאי, שתבוא הזמנה מאבן סעוד, או כל אות אחר על רצונו לקבל אותנו, לפני שנצא לדרכנו.

 

הערות