מתוך יומן העבודה                                                                         ירושלים, 23.5.1937

סקרנו עם בר-כוכבא מאירוביץ'[1] את המצב בעבודות הציבוריות. החלטתו של הנציב העליון להמשיך בכביש הצפון [זיכרון–חיפה], במקום לסלול את המעקף מזיכרון ליקנעם, אינה מבטיחה עבודה ליהודים, כיוון שהאזור שבו עובר הכביש מזיכרון צפונה הוא כמעט כולו ערבי. עד עכשיו לא קיבלנו מהממשלה כל תשובה מניחה את הדעת בדבר כביש בנימינה–זיכרון, הנחשב ליהודי מבחינת תעסוקה. אשר לכבישי גישה, הרי לפי מצב התקציב כיום, כשלונדון תובעת בתוקף לקצצו בחצי מיליון לא"י, אף אותה הקצבה עלובה של 5,000 לירות נתונה בסכנה. ואשר להגדלת מספר העובדים היהודים ברכבת אין שום התקדמות בכלל. [---] אין גם התקדמות בדבר הפקעת חלקת האדמה הערבית המונעת את המשך העבודה בכביש תל אביב–הרצליה, הנסלל כולו בכסף יהודי ואין הממשלה מתבקשת אלא לאפשר את ההפקעה. בסך הכל, אין שום דבר מעודד.

אחר הצהריים בא [יוסף] בנקובר,[2] מזכיר מפא"י, לבקש עצה. הפצת ה"שקל" מתנהלת ברפיון על אף כל המאמצים. הוא שפיר יותר במושבות למרות חוסר העבודה, אך רע מאוד בערים, בייחוד בתל-אביב. עלה בדעתם להסתייע בשירות השידור הארץ-ישראלי לתעמולה למען ה"שקל". ניתנה להם עצה גאונית – לעשות את התעמולה ברדיו במדור הנקרא "ביקורת ספרים". ישוחחו בו על הכרך של "דין-וחשבון הקונגרס הי"ט" שיצא זו הפעם הראשונה בעברית, וישלבו לתוך השיחה סטטיסטיקה משווה בין תפוצת ה"שקל" בשנים שעברו והשנה. הסעיף נכלל בתוך התוכנית הרשמית, ובנקובר הביא לפני את הנוסח שהכין ושחלקו המרכזי הוא תעמולה זכה וצרופה (מובן מאליו שלא לפי קווים מפלגתיים, אלא בקריאה כללית אל הציבור היהודי). יעצתי לו להוציא את כל החלק הזה, כי העניין לא יעבור בלי לעורר תשומת-לב, ובכך עלול להיווצר תקדים של שימוש ברדיו לצורכי-תעמולה גם בשביל הערבים. לאחר שיינטל חלק זה, יישאר לשידור כל כך מעט שספק הוא אם כל העניין כדאי.

[---]

נג'יב ספיר[3] מביירות שוב הופיע פתאום כמטאור. הופעתו האחרונה הייתה בימי שהותי בלונדון, וזו שלפניה – ערב צאתי מן הארץ. בכל המקרים האלה הוא ניסה לקבל את עזרתנו להתקשרות מונסיניור עבדאללה חורי[4]–מוסא נאמור,[5] שמטרתה להוריד מכיסאו את נשיא הרפובליקה הלבנונית כיום, אמיל אֶדֶה, ולהעלות במקומו איש מרוני שהוא פטריוט נוצרי אמיץ יותר. קבוצה זו של מונסיניור עבדאללה שואפת לעשות את לבנון בית לאומי נוצרי, ואילו אֶדֶה הנוטה, לפי דעתם, לפשרות עם המוסלמים, דוחף את לבנון בסופו של דבר לברית עם סוריה. הם חוזים אפשרות להיפטר בכלל מן המוסלמים שבלבנון ולהושיב במקומם נוצרים מחלקים אחרים של סוריה ומרונים שיחזרו מאמריקה. מאחר שאנחנו מעוניינים בברית עם לבנון נוצרית חזקה, הצעתם המעשית היא שנשתמש בקשרינו עם ממשלת בלום כדי לסייע לקבוצתם להגיע לשלטון.

כל זאת הסביר הפעם נג'יב באריכות יתרה ובכוח שכנוע מרובה מבהזדמנויות קודמות. הסממן שהוסיף הפעם היה – הסכנה המאיימת גם על המרונים וגם עלינו אם תחולק ארץ-ישראל. הבריטים עלולים לתקוע טריז בינם לבינינו על-ידי מסירת הגליל למדינה הערבית ולא למדינה היהודית. אם רוצים אנו שהלבנונים ידרשו כי שכניהם יהיו היהודים ולא הערבים, עלינו לעזור לקבוצתו של חורי לעלות לשלטון, כי לאֶדֶה לא יהיה העוז לנקוט עמדה גלויה בעניין זה, שהרי הוא מקורב יותר מדי למוסלמים.

לפי דברי ספיר, תהא הממשלה הצרפתית מוכנה ומזומנה להחליף את אֶדֶה במועמד של מונסיניור חורי ולכונן את מדיניותה בלבנון על שלטון נוצרי, ללא התחשבות יתרה במוסלמים. אלא שהשטן המקטרג בעניין זה הוא הנציב העליון הצרפתי של עכשיו, שנכנס בברית לא-קדושה עם המוסלמים של סוריה. הם הבטיחו לו תמיכה בהמשך כהונתו אם יפעל לטובת עניינם.

לשווא ניסיתי להסביר לנג'יב עד מה כל עניינו מופלג. יכולתי רק לחזור על מה שכבר אמרתי לו בהזדמנויות קודמות, כי אין לנו כל אפשרות להתערב לטובת סיעה אחת בעדה המרונית נגד סיעה אחרת. אמרתי, שמא נבדוק תחילה את העניין אצל הפטריארך המרוני, השוהה עכשיו בפריס, למען נפעל על-פי תגובתו. אבל נג'יב פסל את הפטריארך מכל וכל, כיוון שהוא ברנש יוצא דופן ללא כל יציבות מדינית, אדם שכולו עשוי להיות מונהג בידי העדה ולא להיות מנהיגה. הוא תבע ממני שאקבע פגישה עם נאמור, אבל אני דחיתי אותו בתירוץ, כי בין כה וכה עלינו לבדוק כמה עניינים בפריס לפני שנקבע עמדה בדבר. הוא נפטר מעלי בלתי-מרוצה אך גם ללא רתע. מנוי וגמור עמו שלא לנתק את החוט בינינו ובין המונסיניור שלו, עד אשר ייפקחו עינינו לראות אור יותר משאנו מסוגלים לכך כיום הזה.

המאמר הראשי ב"דבר" המגנה מעשי-תגמול הופיע כראוי – חזק מאוד.

הערות