ראיון עם ג'ון הול, המזכיר הראשי של הממשלה - ירושלים, 13.5.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  ראיון עם ג'ון הול, המזכיר הראשי של הממשלה - ירושלים, 13.5.1937

 

 

ראיון עם ג'ון הול, המזכיר הראשי של הממשלה                                  ירושלים, 13.5.1937

 

 

זה היה ביקור הפרידה שלי אצל מר הול. הוא פתח כהבעת תודה על המסיבה שערכתי לו ושנגעה עד לבו. לאחר כמה הרהורי פילוסופיה על הזמן הגז חיש, ועד מה קרוב נראה לו אותו יום שבו נפגשנו לראשונה בחדר זה, עבר לדבר על הקשיים שהיו כרוכים במעמדו.

הוא ראה לעצמו חובה ראשונה במעלה לסייע ביד הנציב ולייעץ לו, אלא שהיה מצווה תמיד להזדהות עימו ולבצע באמונה את החלטותיו, ובמידה מסויימת לקבל על עצמו את האחריות להן. עכשיו, כשהוא משקיף לאחור, מעיקה על ליבו ההרגשה שכה מעט עלה בידו מכל מה שביקש לעשות. אף-על-פי-כן, הוא רושם לזכותו כמה מעשים טובים שחשיבותם אינה מבוטלת. [---]

על אף חילוקי דעות רבים שהיו לנו במשך השנים, השבתי, חובת ההגינות היא לומר, שהרבה מאלה היו אולי חילוקים שבינינו לבין הנציב העליון; איני זוכר אף אי-הבנה אחת שהייתה בינינו לבין המזכיר הראשי. שום דבר מן הדברים שהיה עלינו להביא לפניו, או על-ידיו לפני הנציב העליון, מעולם לא נשכח, לא הוזנח או לא הובן כראוי. מידה מצויינת של בהירות והבנה, דיוק ונמרצוּת הייתה תמיד בדרך טיפולו של המזכיר הראשי בעניינים שהובאו לפניו.

מר הול הוסיף: "ואני באמת השתדלתי להיות הוגן". התחיל מודד לי כמחמאתי לו ואמר עד מה הייתה לו נחת-רוח לעבוד איתי וכמה היו יחסינו האישיים מצויינים כל הימים. אין הוא יכול להעלות אף מקרה אחד של "רוח פרצים" או של צחצוחי דברים.

הירהרתי לעצמי, שיכול הייתי להעלות בזיכרוני חבילה לא קטנה של תקריות מסוג זה, אלא שלא היה ברצוני להזכיר נשכחות.

מכאן ואילך התחיל מר הול מרצה לפני את ה"אני מאמין" המדיני שלו לגבי ארץ-ישראל.

הוא בא הנה, לפי דבריו, ברגשי אהדה לציונות, וכדרך הטבע מתוך התחשבות גמורה עם מה שעתיד היה, לדעתו, להיות טוב לאינטרסים הבריטיים. אך יש בפיו ביקורת אחת. בטוח הוא שלא אסכים עימו, אבל לפי דעתו טעות היא בידינו שאנו מבקשים יותר מדי תוך זמן קצר מדי ושאנו מרכזים, שלא בצדק, את כל מאמצינו בארץ זו בלבד. אם מותר לו הדבר, היה משיא לנו עצה כלשהי. הוא חושב, שכל מאמץ המתבזבז בניסיונות לבוא לידי הבנה עם ערביי ארץ-ישראל הוא בשבילנו חסר תכלית לחלוטין. כל הדיבורים הללו על ועידת שולחן עגול – הבל הם ורעות-רוח. שטות היא לנסות כלשהו עם מנהיגי הערבים הארץ-ישראליים של ימינו, שכולם אווילים, נבערים ומושחתים. אין ביניהם איש אחד בעל אומץ אזרחי, כולם מלאים קנאות קטנונית, מוגבלים לאין מרפא בהשקפותיהם וחסרי-יושר עד היסוד.

כל תקוותנו תלויה בערביי הארצות השכנות, והוא חושב שכדאי וכדאי לנו להוציא יותר זמן, מאמץ וכסף לטיפוח קשרים וליצירת עמדות לעצמנו בארצות השכנות. כוונתו אינה לידידות מדינית בלבד, אלא לעבודה מעשית באמת. לדעתו, צפויות לנו בארצות השכנות אפשרויות של התיישבות, ואם יש לפי שעה קושי בדבר זה, יכולנו להתחיל בהשקעות כלליות, בענייני מסחר, בזיכיונות וכו'. אין הוא מבין מדוע לא נהיה ברבות הימים לכוח גדול בכל המזרח התיכון. והרי זה היה, לפי דעתו, "דבר טוב עד מאוד בשביל היהודים; דבר טוב עד מאוד בשביל בריטניה הגדולה, דבר טוב עד מאוד בשביל המזרח התיכון!"

אמרתי, כי אף שאין אני יכול לקבל דברי ביקורתו על שאנו מרכזים, לדעתו, את מאמצינו יתר על המידה בארץ-ישראל, הרי שמח אני מאוד לשמוע אותו ממריץ אותנו למאמצים גדולים יותר ביחסינו עם המדינות השכנות. הוא הקו שנקטנו למעשה ושעל-פיו אנו משתדלים לכוון עבודתנו.

אחד הקשיים בדרכנו זו, ולא הפחות שבהם, הוא שאין אנו יודעים אם מאמצינו אלה תואמים את מדיניותה של בריטניה במזרח. הבאתי לדוגמה את המחלוקת המהלכת עכשיו בארצות ערב בין התפיסה הלאומית הקשוחה, המבוססת על תודעה גזעית ערבית, והתפיסה הקונסטרוקטיבית של מדיניות מעשית המבוססת על הכרתה של כל מדינה ערבית בצרכים ובעניינים המיוחדים לה כמדינה [---] טבעי הדבר, אמרתי, שיהיו הערבים לארצותיהם חשים את ייחודו של הגזע הערבי, והיה זה מעשה אווילי אילו ביקשנו לערער ייחוד זה. אבל חשוב לחזק בקרבם את המגמות הנוטות יותר להסתגלות אל תנאי המציאות, ובכלל זה מציאותו של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל.

מה שמטריד אותנו הוא שאין אנו יודעים לימינו של מי מן הכוחות היריבים הללו עומדת למעשה בריטניה הגדולה. אנו נוטים יותר לחשוב, שהמדיניות המסורתית של עידוד הפאן-ערביזם היא עדיין המכרעת. אנו יודעים, שהממשלה החדשה של עיראק, שהייתה גלויה מאוד בהתנגדותה לפאן-ערביזם, התחילה חוששת לגורל יחסיה עם בריטניה בשל עניין זה והגיעה לכלל מסקנה, שעליה לשלם מס-שפתים לפאן ערביזם.

כל ממלכות ערב יודעות שהן תלויות קודם-כל בבריטניה הגדולה, והשאלה אם עליהם לטפח יחסים טובים עם היהודים או לא הייתה נפתרת אף היא לפי מה שנראה להם כעמדתה של בריטניה הגדולה. כשלעצמי אינני יכול להבין על שום מה צריכה בריטניה לרצות בעידוד הפאן ערביזם. מדיניות כזו עלולה, דומני, להרחיק מבריטניה את ליבן של מדינות המזרח הלא-ערביות, כגון איראן ותורכיה, שבידידותן הייתה בריטניה צריכה, לדעתי, להיות מעוניינת, והוא הדין באהדתן של העדות הלא מוסלמיות או הלא-ערביות אשר בקרב המדינות הערביות. הייתי חושב, שעניינה של בריטניה הוא יותר בקו של טיפוח ידידות עם כל מדינות המזרח כמדינות נפרדות ולא של שאיפה לכונן את שלטונו של הגזע הערבי באשר הוא גזע.

מר הול השיב, שיש בקרב נציגיה המקומיים של בריטניה במזרח אישים שמתוך צרות אופק הם מתנגדים לרעיון ההתקרבות בין יהודי ארץ-ישראל ובין הממלכות הערביות, שבהן הם משמשים כנציגים, רק משום שנדמה להם שהתקרבות זו תוסיף על קשייהם. הוא עצמו התנגד כל ימיו להסתמכות יתרה זו של הממשלה הבריטית על עצתו של האיש במקום. אין הוא חושב, שהפרדה בין היהודים לערבים וטיפוח פאן-ערביזם הם לטובתה של בריטניה. היפוכו של דבר, לפי תפיסתו-הוא, הפאן-ערביזם הוא מיטרד ברור, ואילו השלום בין יהודים לערבים הוא לבריטים אינטרס יסודי. הוא מסכים לגמרי לנוסחה שלי, שבריטניה הגדולה צריכה להיות ידידה לכל המדינות באשר הן מדינות. זה היה, למעשה, הקו שנקטה המדיניות הבריטית בשנים האחרונות. ואשר לעניין הפאן-ערביזם, ניתן לומר זאת: במידה שתחושה מעין זו ישנה במציאות, חובתה של בריטניה הגדולה להכיר בה ולהשתדל להפנותה לאפיקים נבונים. קיימת סכנה שהסנטימנט הפאן-ערביסטי ישמש מכשיר בידי גרמניה או איטליה. סכנה זו יש להרחיק.

מכאן פנינו לענייני ארץ-ישראל גופא, ומר הול חזר והביע את התנגדותו המוחלטת לרעיון החלוקה. [---] בגדול חששותיו לא עלה על דעתו ש"הוועדה" עשויה להציע דבר שכזה. הוא חושב, שחלוקה היא דבר רע אף מבחינת הרצון להביא לידי התקרבות בין היהודים לבין ערביי הארצות השכנות. אך, כפי שכבר אמר לי, אפשר שהחלוקה תשמש בסיס להבנה אם היהודים והערבים ידעו שאין זה מטובתם לגרום להפרדה קיצונית, אלא שעליהם להגיע לידי מודוס ויוונדי על יסוד של מעין-חלוקה.

אילו היו הדברים מסורים לו, היה אומר ליהודים: "האטו קצת את התקדמותכם בארץ-ישראל, רכזו את מאמציכם זמן-מה בארצות השכנות, בססו שם את מצבכם, ריכשו שם את דעת הציבור הערבי לטובתכם, עד שתוכלו בעזרתה, כעבור זמן, לחדש את עבודתכם בארץ-ישראל בממדים רחבים יותר".

אמרתי, שאם אנו נחשבים כיום לכוח במזרח הרי זה רק משום שערביי הארצות השכנות מתרשמים מאוד מהתקדמותנו כאן ומן האפשרות שבעזרת בריטניה נהיה לכוח גדול עוד יותר בעתיד. אם בריטניה תנקוט מדיניות של האטת התקדמותנו, השער שלנו בבורסה המדינית של המזרח ירד מייד, ותקוותנו להגיע לידי הבנה עם ערביי הארצות השכנות תאבד.

מר הול השיב, שאנחנו כבר כוח עצום בארץ-ישראל ובמזרח, ויבוא אשר יבוא – עתידנו מובטח ביטחון גמור.

לסיכום הדברים אמרתי שעדיין יש לו, למר הול, "חתיכת עבודה" למען ארץ-ישראל בזיקה לדין-וחשבון של "הוועדה המלכותית" ולישיבת ועדת המנדטים. הייזכור, שבארץ-ישראל פועלים שלושה כוחות? אחד שהוא, על אף כל חסרונותיו, קונסטרוקטיבי במהותו; שני, שהוא, בכל שעת משבר, דסטרוקטיבי לחלוטין. אל-נא יהיה הכוה השלישי אובסטרוקטיבי בלבד. בטווח ארוך-כל אובסטרוקציה סופה שתיבטל. רצונו של העם היהודי, שהוא רצון חי ופעיל, הוא שיחוג את ניצחונו על כל המכשולים, כי עימו כוחות היצירה. למה יירשם בהיסטוריה, שכל מה שבריטניה הגדולה ביקשה לעשות היה  להפריע לקידמה, ושניסיונה זה לא עלה בידה?

מר הול חזר ואמר, שאין הוא מטיל אף ספק קל בעתידנו, אלא שכיום הזה השאלה היא איך למצוא מוצא ממצב חמור ולנקוט בקו החדש בתקיפות, ללא רתיעה, "לא מפני יריות ערביות ולא מפני צעקות יהודיות". בעבר היו ויתורים בריטיים יתרים ללחץ של שני המחנות. כל אשר יוחלט עכשיו – אותו יש לבצע ללא היסוסים.

 

העתקת קישור