מתוך יומן העבודה                                                                             לונדון, 24.3.1937

 

הבוקר החלה הישיבה הגדולה עם ורבורג וחבריו. [---] וייצמן פתח קצרות בדברי-שלום, וביקש מוורבורג להרצות את ה"פרשה" שלו.

ורבורג פתח בהודעה, שעניין ארץ-ישראל הוא הכישלון היחיד בכל פעולתו הציבורית. לאחר מכן התחיל מגולל טענות מהעבר הרחוק. הזכיר את המגע הראשון של קבוצתו עם הציונים בשאלת משלחת הסיוע לארץ ישראל,[1] את הניגודים שהיו כאשר קבוצתו רצתה לשלוח לארז-ישראל את פרידלנדר[2] המנוח. הוא נתכוון כאילו לרמוז שאילמלא אותה מחלוקת לא היה פרידלנדר נשלח לאוקראינה והיה נשאר בחיים.

הוא הזכיר את פרשת הקמת הסוכנות. כיצד, לאחר שהגיע המשא-ומתן בין וייצמן ומרשל למצר, נסעו הוא, ורבורג, ומוריס רותנברג[3] אל מרשל והשיגו את הסכמתו וכך קמה הסוכנות המורחבת. אז הוסכם בפירוש, שלא ידובר על מדינת היהודים. הם [הבלתי-ציונים] עמדו ועודם עומדים על בסיס המנדט. מאז אסיפת ציריך מתו מרשל, פרנקל,[4] מלצ'ט[5] ווסרמן.[6] הוא מרגיש במשא האחריות הרובץ עתה על שכמו והוא רוצה לעזור ככל שכוחו מגיע, אבל העבודה המשותפת עם הציונים קשה לו כפי שלא הייתה קשה שום פעולה ציבורית שעסק בה בכל ימי חייו.

הנה, ה"ג'וינט" מורכב אף הוא מאלמנטים שונים. הם הוציאו כבר יותר מ-80 מיליון דולר, והעבודה מתנהלת שם כשורה. מדוע? דבר אחד שהציונים מחשיבים אותו מאוד אין מחשיבים אותו כל-כך ב"ג'וינט". המדובר הוא במניין הקולות בהצבעה. ב"ג'וינט" אין שואלים כלל איזה כוח הצבעה מייצג כל חבר. גם בלי למנות קולות חילק ה"ג'וינט" עשרות מיליונים דולרים, והיחסים נשארו ידידותיים בהחלט.

ההחלטה בציריך הייתה אומנם שהאקזקוטיבה תורכב מציונים ובלתי-ציונים שווה בשווה, אך הכוונה הייתה כי בהיכנסם להנהלה ישכחו מייד נציגי מי הם, ויעבדו כגוף אחד. אולם הציונים הכניסו רוח אחרת – נציגות מפלגתית, לפי מספר הקולות, וזה קילקל את השורה. היו לציונים ידידים רבים, אך הם הולכים ומאבדים אותם. הציונים הפרו את החוקה – הוסיפו להנהלה אנשים לא מפני שהם דרושים לעבודה, אלא מפני שיש מאחריהם מפלגות. בדרך זו צימצמו את הנציגות הבלתי-ציונית , וסירבו להיכנס למשא-ומתן על חידוש הפריטט בהנהלה, תמיד בתואנה שאיזה משבר מאיים על התנועה והכרחית אחדות.

הבלתי-ציונים הבליגו זמן רב, אך הסאה הוגדשה. אנשים כשופט ליהמן,[7] השופט שטרן[8] וכורש אדלר[9] לא ישלימו יותר עם התנהגות בלתי-ישרה ובלתי-מהוגנת כלפיהם. הם עבדו קשה – הכניסו מיליוני דולרים לארץ-ישראל – והנה מרגישים הם כאותם הנוסעים ששילמו בעד כרטיס נסיעה, ואף-על-פי-כן אין מכניסים אותם לחדר האוכל. מה פלא אם נוסעים כאלה עוזבים את האונייה?

הבלתי-ציונים לא יישארו במצב של מיעוט. ייתכן שזוהי שירת הברבור שלו. הוא מוכן להישאר ולסייע – אם תינתן לו האפשרות. אם אפשרות זו נשללת – הוא וחבריו יסתלקו. [---] מר ניימיר רשאי לקרוא לו "אסון לפילנטרופיה היהודית" – הא אינו מתפעל מזה. העניין הארץ-ישראלי קרוב לליבו, והוא רואה שעניין זה נתון בסכנה. [---]

חלק מההנהלה סירב לשבת עם חמישה אנשים מכובדים, שהכינו ניסיון של משא-ומתן עם הערבים. וייצמן, מגנס[10] וקיש סייעו הרבה לקירוב הבלתי-ציונים אל הפעולה הארץ-ישראלית. אבל הנה את קיש כבר דחו לגמרי, ועתה צר לו על וייצמן. הוא מתפעל מהמסירות ומההתלהבות של הציונים, אולם אין הוא רוצה ש"פוליטישנס" יהיו חברים בהנהלה. הוא מדבר בהתרגשות מפני שהעבודה יקרה לו, מפני שהוא נאבק בכל כוחות נפשו שלא להגיע לידי שנאת אנשים. כדבר הזה עוד לא קרה לו בשום פעולה ציבורית בה לקח חלק.

את המילים האחרונות אמר בקול שבור ובהבעה טרגית. שרירי פניו רעדו והוא כמעט פרץ בבכי.

וייצמן אמר שהוא יכול להתייחס באובייקטיביות גמורה לעניין, באשר כמה שאלות השנויות עכשיו במחלוקת נתעוררו בזמן שהוא לא היה נשיא. איתם הוא מודה כי מאז הקונגרס בציריך ועד היום נתגלו ניגודים יסודיים בין הציונים והבלתי-ציונים. ההסתדרות הציונית היא ארגון פוליטי עם כל המעלות, החסרונות והקשיים הטבועים בארגון כזה. הבלתי-ציונים הם גוף אמורפי במובן הפוליטי. הציונים קיבלו על עצמם מפעל של בניין מדינה, עושים הם זאת בלי מכשירים ממלכתיים, והציבור הציוני מפוזר בכל רחבי תבל. עובדות אלו קובעות את אופייה של ההסתדרות הציונית. הקשיים בינינו נובעים מניסיונם של הבלתי-ציונים לטפל במפעל הארץ-ישראלי באמת המידה ובשיטות הפעולה של ה"ג'וינט". לגבי הבלתי-ציונים ארץ-ישראל היא רק אחד המפעלים שהם מטופלים בהם, בשעה שלציונים זהו עניין של חיים ומוות, ואין להם בעולם שום דבר אחר.

הנה נאמר כאן, כי את קולונל קיש "דחו". אם כך – הרי גם אותו "דחו". אבל הוא – וייצמן – אינו מסכים להגדרה זו. האם יאמר מישהו בבריטניה, כי את לויד ג'ורג' או את אוסטין צ'מברליין[11] "דחו"? בחיים הפוליטיים אין שאלה של הכרת טובה או כפיוּת טובה. גם כשלא היה חבר בהנהלה לא הרגיש את עצמו "דחוי" והמשיך את פעולתו הציונית.

ורבורג טען [ – אמר וייצמן – ] שאין אנו מקבלים עזרה מחשובי היהדות הבריטית, אשמת מי היא – הציונים או אותם היהודים שאינם מתגייסים לעזרה?

לאחר מכן הגיב [וייצמן] על עניין "החמישה", הסביר מיסודה את בעיית השלום עם הערבים, ציין שהערבים אינם מוכנים להסכים למינימום ההכרחי לנו, הזהיר מפני הסכנה שייווצר רושם כאילו השלום אפשרי רק הסוכנות מעכבת. הזכיר שמגנס הסכים, בעצם, להפסקת העלייה ושלנציב נודע על כך.

בעניין הפריטט בהנהלה – אמר – על-פי דין, הצדק עם הבלתי-ציונים. אך השאלה היא כיצד ליצור למעשה התאמה יותר נכונה בין הציונים והבלתי-ציונים. וייצמן הציע לבחור ועדה שתברר את העניין.

[---]

בדברי עמדתי על אופייה של ההסתדרות הציונית, לא רק כארגון פוליטי אלא כתנועה המונית דמוקרטית, הנתונה לחוקי גידול ותמורות פנימיות. קיימת בעיית הנציגות וההנהגה של התנועה הזאת, והפתרון הטוב ביותר שמצאנו לה הוא שיתוף כל חלקיה באחריות על-ידי נציגיהם הנבחרים. כל חלק מהתנועה רשאי לדרוש שתינתן לו אפשרות להשפיע כמידת כוחו על הכיוון הכללי של התנועה. בלי זה לא תהיה ההסתדרות הציונית בריאה, וממילא לא תהיה גם הסוכנות יציבה, ותהא נתונה לזעזועים ומשברים פנימיים. [---]

[---]

ורבורג הודיע, שאינו דורש כי נצא מכאן עם הסכם מושלם לכל פרטיו, הוא יסתפק בזיכרון-דברים מצד הנוכחים שהם מסכימים לפריטי בהנהלה. [---] הוא פנה לווייצמן וביקש לשמוע את דעתו בשאלה זו. וייצמן ענה, כי מה שיוכל לומר הוא שישתדל ככל יכולתו להגיע לקיום החוקה. אבל העניין מחייב בירור. [---] להתחייב לא יוכל, כי אין בידו לחייב אחרים. הוא מצידו ישתדל להחזיר את המצב הקונסטיטוציוני הנורמלי, שפירושו פריטי בהנהלה, אך ייתכן שלא יצליח. אולי אפשר יהיה לפתור את השאלה על-ידי תוספת כוחות לסוכנות. ורבורג אמר, כי אם דבריו של וייצמן מבטאים את הלך המחשבות של הישיבה כולה אזי הושג משהו.

ניתחתי את גורמי הסטייה מעקרון הפריטי:

א. הבלתי-ציונים עצמם ויתרו מלכתחילה על מקומות בהנהלה. אנשים שנתמנו על-ידיהם לא פעלו כחברי הנהלה;

ב. צורכי הקואליציה הרחבה שהוקמה בהסתדרות הציונית חייבו נציגות ציונית יותר גדולה;

ג. הסיכויים שתלו הציונים בבלתי-ציונים לא נתקיימו – כוחות ציבוריים חדשים לא נוספו – וזה הצדיק בעיני הציונים את השינוי.

כיצד לתקן את המצב הבלתי-נורמלי? ברור שבלי לוותר על הקואליציה אי-אפשר להוריד את החלק הציוני בהנהלה ל-3–4. תקוותי היא שהקואליציה לא תבוטל. הרי שפיפטי-פיפטי ייתכן רק על-ידי הוספת 8–9 בלתי-ציונים, ופירושו של דבר-הנהלה שלא תוכל לעבוד. נוסף על כך, ההרגשה הרווחת ברחבי התנועה הציונית היא שאין זה צודק לדרוש מההסתדרות הציונית להסתפק במעמד של שוויון עם קבוצה, המורכבת אומנם מאישים חשובים, אך בודדים, שאינם מייצגים שום גוף ציבורי רחב. [---] אין אפוא לצפות מהיושבים כאן שיבטיחו כי שולחיהם יסכימו להקריב קרבן זה. הסכמתי שיש לחסל את המצב הבלתי-נורמלי – אם על-ידי התאמת המציאות לחוקה הקיימת, או על-ידי התאמת החוקה למציאות הקיימת, או על-ידי מציאת איזה מודוס חדש.

לווינסון שאל, אם ייתכן גם שלא נגיע להסכם?

השבתי: גם זה ייתכן – אז נדע היכן אנו עומדים.

ברודצקי לא יכול להסכים לאפשרות של פירוק הסוכנות. זה יהיה אסון מדיני ממדרגה ראשונה. הוא אינו מאמין באפשרות של פיפטי-פיפטי בתנאים הקיימים. אך הוא הבין מוייצמן, שהכוונה היא להרחיב את החלק הבלתי-ציוני כדי להצדיק בהמשך הזמן את החזרת הפריטי.

כאן עשה קפלן מאמץ להגיע לתכלית. הוא הציע שתי הצעות:

א. הקמת אדמינ-קום קטן בארץ (כדי לספק את עיקר משאלתו של ורבורג הדואג פן תתקבלנה החלטות מכריעות בשאלות של מדיניות רבתי בלי להימלך בדעת הבלתי-ציונים);

ב. מינוי ועדה שתברר אפשרות החזרת הנורמליות בהרכבת ההנהלה.

הצעותיו נתקבלו והישיבה ננעלה כאילו בהרגשת הקלה.

[---]

 

הערות