מתוך יומן העבודה לונדון, 15.3.1937
[---]
לפי דרישת ברודצקי נתכנסנו לשיחה פנימית על תוכנית חלוקת הארץ. נכחו: וייצמן, ברודצקי, ניימיר, שטיין, גב' דגדייל, לוריא, פרלצווייג ואנוכי. מסרתי על שיחתנו עם ווקופ. [---] התפתחה שיחה שנמשכה כשעתיים, ברודצקי לא הביע התנגדות לתוכנית כשלעצמה, אך חשש שלמעשה תצאנה מזה רק הגבלות בלי אפשרויות ממשיות לפעולה. לו ניתנה לנו מחצית ארץ-ישראל המערבית, כולל חיפה, היה מקבל את התוכנית, אך הסכנה היא שהעניין יתנוון לקנטוניזציה שתחניק אותנו.
ניימיר דרש להסיח את הדעת מדעת הקהל ולדון בתוכנית לגופה. אם הכרתנו היא שיש לקבל אותה, עלינו להסביר זאת לציבור. הוא בעד התוכנית בקוויה העיקריים, אך אסור ששמנו ייקרא עליה. ידינו צריכות להיות חופשיות. צריך שיהא ברור שאם התוכנית היא בניגוד למנדט, הרי זה מבחינת זכויותינו ולא מבחינת זכויות הערבים. לנו הובטח בית לאומי בארץ-ישראל – פירושו בכל ארץ-ישראל - עוד שלערבים הובטחו זכויות אזרחיות ודתיות באשר הם שם. לדעתו, עובדה זו נותנת בידינו נשק למלחמה בתוכנית במקרה שלא תספק את מישאלותינו. נקבל אותה רק אם יהיה בה המינימום ההכרחי לנו. מקום בחבר הלאומים אין הוא מחשיב; יותר חשוב הקשר עם האימפריה.
שטיין היה היחיד ששלל את עצם התוכנית. ראה בה רק מומים ושום ברכה. הצרה העיקרית, לדעתו, שהיהודים יצטרכו לשאת באחריות לשלטון. לא נעמוד בניסיון. איך נשתלט על העלייה? איך נעמוד בפני כל מיני נרגנויות – הסובייטית, האיטלקית, הגרמנית? איך נסתדר עם הערבים? עצמאות זו תהיה רק אסון. מדברים על מדינה ומתארים את היהודי כאדון ואת הערבי כ-under-dog, כיצד ישפיע הדבר על מצב היהודים בגולה?
האם, שאל, נישאר נאמנים ל"פריטי"? אמרתי לו כי "פריטי" הצענו בשביל ארץ-ישראל כולה ולא למקרה של חלוקת הארץ לשניים. הוא התחלחל ואמר כי שינוי זה בעמדתנו הוא אסון בשבילנו.
גב' דגדייל דחתה את חששותיו של שטיין. כל החששות האלה היו קיימים גם לפני מתן הצהרת בלפור. ייתכן מאוד שחלוקת הארץ אינה המוצא האידיאלי, אבל, סבורה היא, לא תהיה לנו ברירה ונצטרך לקבל את התוכנית. כזהו מהלכה של ההיסטוריה ולא נוכל להתחמק ממנו. היא אינה מאמינה שדעת הקהל היהודית תדחה אפשרות של עצמאות ממשית בארץ.
אמרתי שמתייצבות ארבע שאלות בסדר הגיוני זה:
א. האם התוכנית – כמו שהיא להלכה, על הנייר - טובה? אם כן –
ב. הניתנת היא להגשמה מבחינה אובייקטיבית? אם כן –
ג. המסוגלים היהודים להגשימה? אם כן –
ד. היסכימו היהודים לתוכנית?
תשובתי על א', ג', ד' – הן. על ב' אני נוטה לענות בשלילה.
התוכנית טובה לא מבחינה החלטית אלא מבחינה יחסית – בהשוואה עם האפשרויות הממשיות הנשקפות לנו. אשר לכישרונם של היהודים – לא נוכל לברוח מן האחריות. נהי-נא בעינינו לפחות כסורים וכלבנונים. ההכרח יוליד את היכולת. (גב' דגדייל תמכה בי בתוקף בנקודה זו – נגד מנוד-ראשו הספקני של שטיין). השאלה העיקרית היא אם התוכנית ניתנת להגשמה – לא מצד כישרונם של היהודים אלא מצד עצמה.
כאן אני רואה קשיים וסיבוכים עצומים. הגבול המפותל והמרוסק יהיה קשה מאוד להגנה. עוד יותר קשה תהיה השמירה בפני חדירה חורנית – ולגבי המדינה שלנו ייהפך כל השטח הערבי ל"חורן". תהיינה הסתבכויות בלתי-פוסקות, אשר אם לא נשתלט עליהן – יתערב השלטון הבריטי וישלול מאתנו סמכות אחרי סמכות.
העברת אוכלוסים אינה באה בחשבון – ערביי זרנוגה [ליד רחובות] ובית-דג'ן לא יחליפו את פרדסיהם בשטחי הפלחה של עבר-הירדן. המיעוט הערבי הגדול יהיה גורם מתמיד של מרד ויקבל עזרה ממזרח. מלבד המשיכה הכלכלית הטבעית למדינת העמקים [היהודית], תדאג התנועה הערבית לארגן זרם "עלייה" ערבית ממזרח למערב כנגד העלייה היהודית. כל הקשיים האלה עלולים "להרוג" את התוכנית.
וייצמן עמד על ההכרח לדרוש עצמאות ושטח מספיק לעליה של 50–60 אלף לשנה. הוא מודה שהתוכנית מלאה קשיים כרימון, אך כלום אין קשיים עצומים במצב הקיים? במקרה הטוב ביותר נקבל דין-וחשבון שידרוש סטטוס-קוו, אך גם זו תקוות שווא. אם לא תוכנית חלוקה – לא יהיה לנו סטטוס קוו, אשר את טעמו המר כולנו יודעים. כמה זמן נוכל להמשיך כך – במאבק בלתי-פוסק עם השלטון, תוך זעזועים כספיים ומתוך הכרה לדרוש אמצעי דיכוי כנגד הטרוריסטים הערבים? אם אנחנו נעמוד בזה, הרי דעת-הקהל בבריטניה לא תעמוד. ידידינו בבריטניה מבקשים פתרון שישים קץ למצב זה אחת לתמיד. [---]
אל נשכח, שהשטח הפנוי להתיישבותנו הולך ומצטמצם משנה לשנה. רק אם נקבל לידינו את השלטון על חלק רציני מארץ-ישראל נוכל להציל את מקסימום הקרקע.
אשר לדעת הקהל היהודית – השאלה המכרעת לגביה היא אם מובטחת עלייה גדולה. אם כן – העם היהודי יקבל את התוכנית. הוויתור על ירושלים הוא עניין קשה מאוד, אך אם ירושלים לא תיהפך לעיר ערבית – יש תקווה שבזמן מן הזמנים היא תהיה שלנו.
ליהודים, אמר, יהיה כוח להקים מדינה למופת. [---]
כולנו הסכמנו, שעלינו להשתדל בכל האמצעים לבל ייווצר הרושם שהתוכנית היא שלנו, כדי שנהיה חופשים להילחם בה, אם יהיה צורך. [---]
אחרי הישיבה נודעו לנו בסודי-סודות דברים מדאיגים מהמתרחש ב"דאונינג סטריט". [---] דובר שם, כאילו, על הפסקת העלייה לתקופת ההגשמה של הצעות "הוועדה" – בלי שפורש מה הן ההצעות.
[---]
מהמשרד יצאתי לפגישה עם סיידבותם בעניין המיסמכים המעידים על קשרי "הוועד הערבי העליון" עם הכנופיות, שהושגו על-ידי המחלקה המדינית בירושלים והובאו לכאן על-ידי דב הוז. המחלקה בירושלים הציעה לפרסם את המיסמכים באחד העיתונים הגדולים בלונדון. הבעתי שני פקפוקים:
א. אם כדאי לנו לפרסם בטרם מסרנו את החומר לממשלה לפעולה; שכן לאחר הפרסום יכולה הממשלה לטעון שאינה יכולה לפעול על יסוד מה שמתפרסם בעיתונות;
ב. אם יסכים עיתון לונדוני גדול לפרסם את החומר – או משום שאין זו "סנסציה" בשבילו, או משום שאין דרכו ב"סנסציות".
שאלתי אפוא לעצתו של סיידבותם. דעתו היא שכדאי לפרסם את המיסמכים בתנאי שיופיעו בעיתון גדול, המקובל על הממשלה, ויובלטו כראוי בעמוד הראשון. שאלתיו על ה"דיילי טלגרף", ואמר שזוהי בחירה מצוינת. אף-על-פי-כן, ביקש רשות להתייעץ עם [העיתונאי] סידני דארק והבטיח להודיעני. [---]
