מתוך יומן העבודה - לונדון, 14.3.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 14.3.1937

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                             לונדון, 14.3.1937

 

 

בבוקר טילפן לי הודס על רצח שלושת הבחורים בין בית-גן ויבנאל.[1]

[---]

הלכתי עם וייצמן לראיון עם הנציב העליון בדירתו הלונדונית. (אורמסבי-גור, אשר אליו פנה וייצמן בדרישת ראיון בשאלת הביטחון בארץ, הציע לראות קודם את הנציב). בבואנו לא מצאנו את בעל הבית. הוא איחר דקות אחדות והתנצל על איחורו. היה בכנסיה (יום א') ונתכבד שם ב"קריאת השיעור" לפני העדה. [---]

פתחנו בענייני ביטחון ומסרנו על מה שקרה ביבנאל. הוא ידע על כפר החורש אך לא על מקרה אחרון זה. מסרתי לו במספרים את סיכום הנפגעים במאורעות האחרונים. וייצמן דיבר במרירות על חוסר שלטון בארץ. אילמלא ידע את הבריטים לא היה יכול להימנע מהרושם שמישהו מעוניין להפגין את אי-האפשרות להגשים את המנדט דווקא בזמן ש"הוועדה המלכותית" דנה על עתיד הארץ. בעצם, הועמדה "הוועדה" תחת לחץ זה כבר בבואה ארצה – היא מצאה שם מצב אשר בשום אופן לא צריך היה להיווצר.

ניכר היה שהדברים פגעו בנציב.

וייצמן המשיך ואמר, כי סופו של דבר יהיה שהיהודים יצאו מכליהם ויתחילו אף הם לירות ולזרוק פצצות, ואז תהיה הממשלה מוכרחה לאחוז באמצעים כנגדם, ודווקא אותם היא תתפוס ותתלה.

"זה יהיה נורא", אמר ווקופ. הוא ביקש הצעות מעשיות.

דרשנו להכריז מצב צבאי במחוזות הפרועים. אמר שלפני נסיעתו דן עם גנרל דיל על אפשרות כזו, אך שניהם באו למסקנה שהדבר אינו ניתן לסידור. מה, למשל, יהיה דינם של אנשים שפשעו במחוז שיש בו מצב צבאי וברחו למחוז שאין בו? וכיוצא בזה. אף-על-פי-כן הוא יחזור וידון עם דיל בעניין זה בשובו לארץ. הוא העיר, שמיניסטר המושבות אינו נוטה להכרזת מצב צבאי כל עוד פועלת "הוועדה המלכותית". הוא עצמו סבור, שביוני תתחולל מרידה חדשה ואז תבוא תגובה נמרצת.

אמרתי, כי לא ייתכן שהממשלה תישאר פסיבית שעה שהצד שכנגד אקטיבי – רק משום ש"הוועדה המלכותית" טרם גמרה את עבודתה. הפורעים אינם מחכים לדין-וחשבון – הם פועלים. כבר כיום נהרסת הארץ והולכת, וכל התנפלות או רצח נוסף עלולים להצית מדורה רבתי עוד לפני יוני. לבסוף עמדתי על המצב המשונה, שנמצאים בארץ שמונה בטליונים ומציאותם אינה מורגשת כלל. דרשתי לפחות להציב את הצבא במחוזות הפרועים. רשם את הדבר.

אגב, ההסתתרות מאחרי גבם של גנרל דיל ואורמסבי-גור אופיינית מאוד לווקופ.

הוא ביקש עוד הצעות. אמר: אומנם רשאים אתם להגיד כי אין זה כלל מעניינכם לבוא בהצעות כיצד להשליט סדר בארץ, שכן זוהי חובתה של הממשלה, אך בכל-זאת, אם יש לכם הצעות – אדרבה.

עלה בדעתי לעורר שאלת גיוסם של הנוטרים מסוג ב' וג', אך נמנעתי מזה, כי זהו עניין למשא-ומתן בארץ; זהו גם אמצעי-הגנה גרידא ולא מלחמה פעילה וכל-ארצית בטרור.

וייצמן אמר: בשובך לארץ קרא את "הוועד הערבי העליון" והודע כי אתה עושה אותו אחראי למצב הביטחון; ואם המצב לא יוטב – אסור אותם.

שאל: להתרות בהם, ואם לא תהיינה תוצאות להגלות אותם? אמרנו: כן. רשם זאת. העניין נעשה קצת מגוחך.

בחלק זה של השיחה הייתה ניכרת מצידו עצבנות. כשרציתי למסור לו קצת פרטים על המצב, הפסיקני ואמר שאין לו הרבה פנאי. חשבנו שהוא נחפז לגמור, אך לא כן היה הדבר. מעניין הביטחון עבר לשאלת החלוקה, וכשהעיר לו וייצמן כי זמנו ודאי קצר, אמר שיש לו עוד חצי שעה והוא מעוניין מאוד לברר את השאלה.

הוא פתח בדברים שכבר אמר לווייצמן בשיחתם הקודמת: כל שנות כהונתו בארץ הייתה מדיניותו "לבולל" את היהודים והערבים. לא במובן של טמיעה לאומית, מיהר והוסיף, אלא התקרבות שני העמים והגברת השיתוף ביניהם. אולם נוכח לדעת שמדיניות זו נכשלה והוא נוטה עכשיו להסכים שהשיטה הנכונה היא הפרדה. אין הוא יודע, כמובן, מה תחליט "הוועדה", אולם הוא מבין שזוהי אחת מההצעות שחברי "הוועדה" מעיינים בהן. היה רוצה, על-כן, להחליף דעות אתנו בעניין זה. מה דעתנו לגבי השטח?

וייצמן אמר, כי השטח צריך להיות כזה שיאפשר לנו עלייה של 50–60 אלף לשנה.

ווקופ אמר, שברור לו כי הסמכות בענייני עלייה צריכה להיות מסורה לגמרי לשלטון היהודי.

העירותי, שהשאלה איננה רק חופש העלייה להלכה, אלא אפשרות ממשית לכלכל ולקלוט עלייה גדולה – וזה תלוי בגודל השטח.

ענה, שברור לו כי השאלה לא תיפתר אם יתנו לנו רק את "עמק השרון".

וייצמן אמר, שאנו צריכים לקבל את כל עמק החוף מגבול הצפון עד הגבול המצרי ואילת. הוספתי, שצריכים אנו לקבל את הגליל (להוציא אולי את העיר עכו וסביבתה הקרובה, שיכולות להישאר מחוז ערבי), וכן את מחציתו הצפונית של עמק הירדן, משני עברי הנהר. הסברתי, שבלי להיכנס לשאלה אם החלק הערבי יסופח לעבר-הירדן או לא (הבעת פניו של ווקופ הייתה כאילו יחסו לסיפוח שלילי), יש לראות את שני עברי-הירדן כחטיבה אחת, ויש לספח למדינה היהודית אותם חלקי עמק הירדן היכולים לבוא בחשבון מייד להתיישבות יהודית: זהו בעיקר המשך אותו חלק של עמק הירדן המזרחי, הנמצא כבר בידינו.

בדברנו על עכו הדגשתי שאזור החוף מעכו צפונה עד הגבול צריך להיות שלנו. הזכרתי את נהריה.

הנציב עורר את שאלת החולה. אמרנו שכולה צריכה להיות שלנו, לא רק שטח הזיכיון אלא כל אגן החולה. שאל מה המרחק מהחולה עד הגבול הצפוני? אמרנו שהמרחק פעוט, ואנו דורשים עד הגבול. שוב העירותי שאנו תובעים את הגליל כולו, אך הנציב לא הגיב על כך.

בהמשך הדברים הזכרנו את עמק יזרעאל והנציב אמר: כמובן, כל עמק יזרעאל.

שאלת בית-שאן נשארה סתומה.

הנציב עורר את שאלת חיפה והסטטוס המיוחד שלה מבחינת האינטרסים הבריטיים. אמרתי, שהנמל יוכל להישאר בסטטוס מיוחד, אך את העיר ושטח המפרץ אנו תובעים לנו. שאל: כמה יהודים וכמה ערבים בחיפה? עניתי: 40,000 לכל צד, בקרוב נהיה רוב (במספרים אלה טעיתי, ולמחרת שלחתי לנציב תיקון: לפי פרסומי הממשלה 50,000 לכל צד, ולפי הערכותינו 55,000 יהודים).

הוא אמר, שהצבא והצי ידרשו בוודאי את העיר כולה לשלטון בריטי.

אמרתי: אנו עצמנו מעוניינים בקשר של הכוחות הבריטיים עם חיפה, וברצון נסדר את כל הדרוש להם, אך בשבילנו חיפה וסביבתה הן אזור חשוב מאוד מבחינת קליטת העלייה. מה יהיה גורל "חופש העלייה" שלנו, אם חיפה תהיה מחוץ לתחום ונצטרך לנהל משא-ומתן מיוחד על עלייתנו לאותו אזור? התרשם מנימוק זה ורשם אותו.

וייצמן העיר, כי שאלת חיפה על-כל-פנים אינה מכשול רציני, באשר זהו עניין בינינו ובין הבריטים. מי כמונו מחשיב את האינטרסים של האימפריה – הרי אנו רוצים להיות חלק ממנה. בסופו של דבר נסתדר איכשהו. מכל מקום, צריך שיהיה לנו סטטוס מסוים בחיפה.

(הנוסח שלי, כאמור, היה: חיפה היא שלנו, ולבריטים סטטוס מסויים בתוכה).

זזנו דרומה: מה בעניין יפו? וייצמן אמר[ שלערביי יפו לא יהיה רע כל עיקר אם העיר תישאר בתחום המדינה היהודית. ווקופ העיר,כי לפי תוכניתו של קאסט[2] יפו צריכה להיות בקצהו של מסדרון ערבי. אין תוכניתו של קאסט הלכה מסיני, כמובן, אלא הוא מזכיר את ההצעה מפני שיש בה היגיון מסוים. אמרתי, שיש הצעה אחרת: מסדרון בריטי מירושלים עד יפו, שייתן לערבים מוצא לים שלא דרך השטח היהודי. וייתן ליהודים גישה לירושלים שלא דרך השטח הערבי. הנציב רשם את ההצעה.

עניין הוצאת ירושלים משני האזורים הוזכר על-ידי הנציב עוד בראשית השיחה. הוא חזר לעניין זה ואמר שיש הצעה להוציא את ירושלים, בית לחם ונצרת ולהעמידן "תחת שלטון אימפריאלי". אמר שלגבי ירושלים יידרשו בוודאי סטטוס מסויים ואפשרות של עלייה.

עבר לשאלת הנגב. וייצמן אמר, שהנגב צריך להיות שלנו – היישוב שם דליל ואין קו רצוף. הנציב שאל: איזה חלק. אמרתי: על-כל-פנים, פס רחב שיכלול את האזורים הבאים בחשבון לחיפושי מים ולהתיישבות, בכלל זה נחל הערבה, ושיישען על אילת. אמר: ומה תאמרו אם אזור זה יישאר תחת שלטון בריטי? אמרנו: הכרחי לנו חופש פיתוח והתיישבות בנגב. הוספתי, שרק על-ידי מתן חופש ליוזמה היהודית נוכל להקים באילת נמל אמיתי, כשם שעשינו בחיפה, והאינטרסים הבריטיים יהיו שמורים ובטוחים. את שאלת עזה לא הזכיר.

עבר לשאלת הסמכויות. כמה ערבים, שאל, יישארו באזור היהודי. וייצמן אמר, שבמספרים עגולים, לפי חשבונו, כ-300,000. גם אני הגעתי בערך למספר כזה – אמר הנציב. מה תעשו אם הערבים ימשיכו במעשי אלימות כמו עכשיו?

וייצמן התריס: נתלה אותם!

הנציב נרתע. וייצמן התרכך ואמר: אין אנו להוטים אחרי תליות. לא אומה של תליינים אנחנו ואני מסופק אם יש בהיסטוריה מיתת בית-דין אחת על מצפונו של העם היהודי (כאן עברה עננה קלה על פני הנציב...). לערבים שישבו בתוכנו, המשיך וייצמן, נבטיח את כל החופש ושוויון הזכויות, אך נגד פורעי החוק והסדר ננהג בכל חומר הדין.

וייצמן הוסיף: בשני דברים יהיה כוחנו יפה מכוח הממשלה עכשיו: במשטרה ובבתי-הדין. שני אלה עומדים לכם עכשיו למכשול. אנו נדאג שיהיו נאמנים לרשות.

העירותי, כי במידה שתתקדם העלייה ייהפכו הערבים למיעוט קטן יותר ויותר, ולא יהיה להם התוקף להמרות את פי השלטון; אך הוספתי שבתקופת המעבר תהיינה ללא ספק צרות ועל בריטניה לדעת זאת. לבצע פתרון כזה יהיה דרוש כוח רב ותוקף-החלטה.

הנציב עבר לשאלות כספים. הנסכים לתת הקצבה שנתית למדינה השכנה, שתהיה בלי ספק הרבה יותר ענייה? וייצמן ענה, שהדבר תלוי בתמורה שנקבל, וצריך לדבר על זה.

איך יסודרו ענייני המכס?  שאל הנציב. וייצמן ענה: החוף שלנו וכן המכס. הוספתי:  אפשר יהיה לחשב כמה מגיע למדינה השכנה בעד הסחורות שתעבורנה אליה דרך השטח שלנו, ולשלם הקצבה מאוצרנו בהתאם לזה, כדין עבר-הירדן כיום.

ומה אם המכס יישאר בידי השלטון הבריטי?  שאל.

הבענו אי-רצון להצעה זו. אמרתי: הלא במקרה כזה תמשיכו בשיטה שאתם נוהגים בה כיום, שאתם שואבים מן העמקים כדי להשקות את ההרים! הנציב אישר שחלק המדינה הערבית בהנאה מכספי המכס יהיה אז גדול מן המגיע לה. אמרתי שנתנגד לזה, ועל-כל-פנים, אי-אפשר יהיה לדבר אז על הקצבה מצדנו למדינה הערבית.

כשנראה לי ששאלותיו נידלו, אמרתי: כל התוכנית הזאת תיתקל בהתנגדות חריפה מצד היהודים. שאל: כוונתך לרוויזיוניסטים? אמרתי: לא, היהודים בכללם יראו בתוכנית זו מכה קשה, ניתוח אכזרי. הם יאמרו: קודם קרעתם מאתנו את עבר-הירדן ועכשיו אתם קורעים מחצית ממה שנשאר.

וייצמן הסביר לו, כי יהודים רבים יאמרו: כל עוד ארץ-ישראל כולה, או לפחות ארץ-ישראל המערבית, היא המסגרת של הבית הלאומי, הרי גם אם חלות מזמן לזמן נסיגות סופנו לרשת את כל הארץ; מה שאין כן אם קורעים את הארץ לשניים ומציבים גבול להתפשטותנו. אגב כך רמז, כי הוא עצמו מאמין ובטוח שגם אם תתקבל תוכנית החלוקה, עתידים אנו ברבות הימים להתפשט על-פני כל הארץ וכי בעיניו אין זה אלא סידור ל-25–30 השנים הבאות.

הנציב הקשיב וחשב, אך לא הגיב בדברים.

במשך השיחה הזכיר ווקופ כמה פעמים את סמכויות השלטון הבריטי [לאחר החלוקה]. מלבד המכס הזכיר, כמדומני, גם את הרכבות, ועל-כל פנים הזכיר את ענייני החוץ.

וייצמן הסכים, שענייני החוץ יהיו בידי בריטניה, אך הוסיף שכוונתנו לזכות במושב בחבר הלאומים. יחד עם זה ציין שוב את האפשרות של כניסתנו למסגרת האימפריה (בעצם רק כך ניתן ליישב נציגות עצמאית בחוץ-לארץ עם ריכוז ענייני החוץ בידי הממשלה בלונדון – דוגמת הדומיניונים, וגם דוגמה זו כבר אינה מתאימה אלא במקצת).

כשקמנו ללכת אמר הנציב, כי הוא יטוס לארץ ביום ג'. אמרתי לו: הרי שתגיע לארץ ביום ו' [---] ואני אבוא שבוע לאחר מכן. בגלל איחור שובי תתאחר בוודאי הגשת ה"שדיול". מילס תמיד מקפיד על כך, אולם בוודאי לא איכפת אם ה"שדיול" יוגש באיחור של 10–15 יום. כוונתי הייתה להוציא מפיו מילה כלשהי, שנוכל ללמוד ממנה על מצב העלייה, אולם פניו הפכו אבן. הוא עמד דום, הביט עלי כמסתכל לתוך חלל ריק, ולא הוציא הגה. הבינונו, שהעניין אינו כשורה.

[---]

במשך כל השיחה דיבר ווקופ כאילו עתיד הוא להיות הממונה על העניינים בירושלים גם לאחר שיחול השינוי. הוא השתמש בביטויים כגון "אשמח לסייע לכם" וכדומה. התרשמתי שהוא רואה עצמו יושב איתן על כיסאו. דיבור כזה, מתוך ביטחון פנימי גמור, ערב צאתו מלונדון, אינו מאשר את ההנחה הרווחת בחוגים מסוימים שהוא נוסע לארוז את חפציו. [---]

 

הערות

[1]  במוצאי שבת, 13.3.1937, נרצחו גדליה קלר, יהודה אליוביץ ומשה זלמן בן-ששון בדרך בין בית-גן ליבנאל.

[2]  תוכניתו של קאסט (.Cust) – בהרצאה לפני "החברה האסיאתית המלכותית" ב-4.3.1936 הציע קאסט (מי שהיה פקיד באדמיניסטרציה הבריטית בארץ-ישראל) תוכנית לחלק את ארץ-ישראל לקנטונים, שיקיפו את ריכוזי האוכלוסייה כפי שהיו ב-1936: שכם, עזה וחברון לערבים; צפת, טבריה ותל אביב ליהודים (תל-אביב כבירת קנטון היהודי). לירושלים יהיה הסדר מיוחד, וחלקים נוספים, לרבות חיפה והנגב, יישארו תחת  מנדט בריטי.

 

העתקת קישור