מתוך יומן העבודה                                                   לונדון, 4.3.1937

לארוחת צהריים עם אנשי משרד "מפלגת העבודה", לפי הזמנת מידלטון. באתי לחדרו של גיליס, המזכיר הוותיק לעניינים בין-לאומיים. מצאתי שמידלטון חלה בשפעת. עם גיליס באו וויל הנדרסון (בנו של ארתור המנוח) הממונה על הפרסום, ובחור צעיר אחד העושה איזו עבודת מחקר במשרדי המפלגה.

במשך כל זמן הארוחה (במסעדה עממית מאוד) עסקו בהוויות העולם. שיתפוני בשיחה מתוך אמון גמור, אך לא עוררו את שאלת ארץ-ישראל. מצאתים שרויים בפחד – מפני גרמניה בחזית החיצונית ומפני הקומוניזם בחזית הפנימית. הם מלאי ביקורת מרה על מנהיגי המפלגה בפרלמנט, ש"גילוי פרצופו של היטלר נמשך אצלם שלוש שנים וגם עכשיו טרם גילוהו כמות שהוא". [---] המפלגה ניסתה להתנגד לתוכנית הזיון לאחר שהממשלה הכריזה עליה. עכשיו, ברוך השם, חזרו מאיוולתם והחליטו לא להצביע נגד התוכנית בקריאה השלישית [בפרלמנט]. כל ההיסוסים והתנודות האלה מזיקים, לדעתם, גם לסיכויי הבחירות של המפלגה. [---]. תוכנית הזיון הכבירה של ממשלת בולדוין מוכרחה להכשיל את היטלר ומוסוליני – כסף אין להם; אם ינסו להתחרות בבריטניה יפשטו רגל במובן הכספי, ואם יסתלקו מהתחרות יפשטו רגל במובן המוסרי בתוך ארצותיהם. בין כה וכה – פשיטת רגל פוליטית.

אשר לקומוניזם – לא האמנתי שאמצא חרדה כזאת. לדבריהם, על-ידי אינטריגות בלתי-פוסקות, חירחרה מוסקבה מלחמה שבה תאכלנה המדינות הקפיטליסטיות האחת את בשר רעותה. מארחי מאמינים, שפועלים קומוניסטים במספנות בבריטניה עשו באמת מעשי-סבוטז' על-פי פקודות ממוסקבה. עזרת הקומוניסטים למוריסון עלולה להכשיל את המפלגה בבחירות לעיריית לונדון ולהטיל עליה כתם לקראת הבחירות לפרלמנט. ביקורם של חברי .I.L.P בארץ-ישראל עשה עליהם רושם רע מאוד. גיליס חקר אותי, מה לנו ולהם? הבחור הצעיר שישב איתנו, פיקח מאוד ובקי בסתרי הפוליטיקה הבין-לאומית במידה מפליאה, אמר שהוא היה דורש מהממשלה להכריז שהמפלגה הקומוניסטית היא ארגון בלתי-חוקי.

לניצחון [הרפובליקאים] בספרד אינם מקווים, בעיקר בגלל הפירוד וההתפוררות במחנה האנטי-פשיסטי.

אחרי הארוחה חזרתי עם גיליס למשרדו ואז פתח בענייני ארץ-ישראל. שאל להרכב "הוועדה", לאופי חבריה. דיבר על ליבי שלא אהיה פסימי. המפעל שלנו יימשך, והקצב אינו מכריע לגבי המטרה הסופית במידה שאני סבור. מה לעשות – בריטניה היום אינה זו של המאה הי"ט. אז היו מסדרים את העניינים בארץ אחת-ושתיים באמצעים אחרים לגמרי. עכשיו דעת הקהל לא תסבול דיכוי. עלינו להתחשב בדעת הקהל ולא ללחוץ יותר מדי. העיקר הוא האדמיניסטרציה - הכרחי להכניס בה תיקונים יסודיים – עתה מודים הכל, שהעניינים בתחום זה אינם בסדר.

אגב, בנטויץ' אמר לו, לגיליס, שהיהודים מעולם לא דרשו רוב בארץ-ישראל. הסברתי לו את עמדתנו – המנדט אינו מחייב רוב אך בשום פנים אינו מונע רוב – ובקשר עם זה הבהרתי את שאלת עתיד העלייה ועקרון יכולת הקליטה. [---]

בשובי למשרד בבוקר הייתה לנו התייעצות עם וייצמן על שיחתו עם הרברט סמואל, המעיד מחר לפני "הוועדה" בדלתיים סגורות. יעצתי לוייצמן לעמוד בשיחה איתו בעיקר על שני דברים: א. שבעניין עקרון יכולת הקליטה – אשר סמואל הוא אביו – עליו להוכיח בעדותו שהכוונה הייתה לעלייה במלוא יכולת הקליטה; ב. בעניין עבר-הירדן יעיד, כי מלכתחילה לא הייתה כוונה להפריד הפרדה גמורה בין עבר-הירדן וארץ-ישראל המערבית אלא לתת אוטונומיה מסויימת לעבר-הירדן (לנו ידוע הדבר מפרוטוקול ועידת קהיר[1]).

בשובי למשרד שמעתי מוייצמן כי הרברט סמואל קיבל בהחלט את עניין יכולת הקליטה, ואשר לעבר-הירדן עוד הרחיק לכת: הוא ידרוש פתיחת עבר-הירדן להתיישבות יהודית.

ב-5 אחר הצהרים, יחד עם לוריא ואלעזר גלילי, בהרצאת אחד מראשי מיניסטריון האוויריה, סגן המצביא גוסאג', על התחבורה האווירית של האימפריה. ההרצאה נתקיימה באחת האוניברסיטאות והייתה מופת של צמצום, בהירות וענייניות. לפני הקהל הייתה תלויה מפה ענקית של חצי-הכדור המערבי ולא היה בה זכר לארץ-ישראל – לא לחיפה ולא ללוד. הכתובת "אלכסנדריה" השתרעה על-פני כל ארץ-ישראל וטישטשה אותה. כמה קשה לארץ-ישראל לכבוש לה את מקומה על המפה!

בדברו על הארצות שבהן שולט חיל-האוויר המלכותי, הזכיר המרצה כמה פעמים את עבר-הירדן – לחוד מארץ-ישראל – ולבסוף הסביר כי עד 1936 היתה גם ארץ-ישראל נמנית עם הארצות שהפיקוד העליון בהן הוא בידי מפקדי חיל האוויר, אולם לרגל המהומות הועברה הסמכות העליונה לצבא. אכן גם קודם לא היה האווירון השולט על מצב הביטחון בארץ, כי אופייה של ארץ-ישראל כארץ מפותחת וצפופת יישוב אינו מכשירה לכך. האווירון יכול, לדבריו, לשלוט רק בארצות מדבריות למחצה, בעלות מרחקים גדולים בין יישוביהן.

[---]

בשובי הביתה בלילה נפגשתי בתחנת גולדרס גרין עם מורי באוניברסיטה, ליס סמיט, פרופסור לקונסטיטוציה ומדע המדינה. ניגשתי אליו ובירכתיו. הוא זכר את שמי. השיחה נמשכה רגעים אחדים, בין שתי רכבות – נסענו בכיוונים שונים – אך הוא הספיק לומר לי, כי הכרחי לקחת חזרה את הצבא מארץ-ישראל, באשר בגלל סידור העניינים שם נשארה בריטניה לגמרי בלי צבא. אמרתי לו: הן אתם מגדילים את הצבא לפי התוכנית החדשה! הוא ענה שמילוי התוכנית ייקח זמן ובינתיים חסר צבא...

הערות