מתוך יומן העבודה לונדון, 27.2.1937
בבוקר ביקרתי עם ברודצקי אצל פרקינסון במשרד המושבות. לאחר שיחה קצרה על דא ועל הא עברנו למצב הביטחון. הסברתי כי נדרשנו במיוחד על-ידי הוועד הלאומי למסור לממשלה המרכזית את חרדת היישוב.
פרקינסון ניסה לתאר את מעשי-הטרור האחרונים כתוצאה מהמצב הכלכלי – הסבר שקיבל ודאי מפי הנציב. טפחתי את העובדות על פניו. ברודצקי טען שהמצב הוא כאילו אין שלטון גם עכשיו. נכנסנו לוויכוח בעניין טבריה והעמדנו את העובדות על אמיתן, שלא כבהודעה הרישמית. דרשתי הטלת אחריות על ראשי הערבים בכל מקום שיש בו התנקשויות ומהומות. העליתי גם שאלת קציני-מחוז יהודים – מבחינת הביטחון, בייחוד בקשר עם צפת.
פרקינסון הבטיח... לקחת דברים עם הנציב. פרק זה של השיחה, הרישמי, לא נתן תוצאות. ברודצקי מיהר ללכת, כי הגיעה שעת יציאת הרכבת שלו. פרקינסון ביקשני להישאר והשיחה נמשכה עוד כשעה. הוא הודיע שלא ראה איש מחברי "הוועדה" לאחר שובם מהארץ. ראה, כמובן, את מרטין, שהוא אחד מאנשיו במשרד, אך נמנע מלדבר אתו בעניין "הוועדה" כדי לא להיכשל בצעד בלתי-הוגן. דין-וחשבון "הוועדה" לא יתפרסם אלא לאחר שהממשלה תקבל את החלטותיה. לדעתו לא טוב שיהיה רווח של זמן בין פרסום הדין-וחשבון לבין פרסום מדיניות הממשלה, כי זה ייתן מקום לתעמולה וללחץ. העניין ישמש ודאי נושא לדיון בקבינט. ייתכן שימנו ועדת מיניסטרים לעיון בדין-וחשבון והצעת מסקנות. לא מן הנמנע שהדין-וחשבון יוגש באפריל והמדיניות תיקבע ותתפרסם עוד לפני ההכתרה [של המלך ג'ורג' ה-6], אך הדבר אינו קרוב לוודאי, והוא עצמו מניח כי כל עניין הפרסום יבוא רק לאחר ההכתרה. גם אין ביטחון שהדבר יהיה במאי – היינו לפני מושב ועדת-המנדטים. קביעת המושב לסוף מאי אינה ראייה שעד אז מוכרח הדין-וחשבון להימצא בידי הוועדה בז'נווה. זה רצוי, כמובן, אך ייתכן ש"הוועדה המלכותית" והממשלה לא יספיקו לגמור את עבודתן עד לאותו תאריך. אז תדון ועדת המנדטים בדין-וחשבון השנתי של ממשלת ארץ-ישראל ל-(1936) ובשארית הדין-וחשבון ל-1935 (נשאר איזה סרח שלא דנו בו) ואילו לדיון במסקנות "הוועדה המלכותית" יוקדש מושב מיוחד, שיתכנס מאוחר יותר.
הנציב, הודיע פרקינסון, ישוב לארץ בקרוב – עוד לפני סוף מרס. רמז שאין הם רואים אותו הרבה במשרד המושבות, שהוא משוטט הרבה ומבקר אותם רק בחטיפה. אמר שהנציב הביע סיפוק גמור מ"העבודה המשותפת" איתי. התווכחנו על מדיניותו של ווקופ בימי המאורעות. פרקינסון סבור שווקופ צדק בהתנגדותו ליד חזקה בראשית המאורעות. אז לא היה לו בסיס לפעולה נמרצת, ואילו לאחר דין-וחשבון "הוועדה" כביכול יהיה לו. כל מדיניות שיוחלט עליה כתוצאה מדין-וחשבון זה תוגשם בכל תוקף.
אמרתי,שאלמלא מדיניותו של ווקופ אפשר שלא היינו מגיעים כלל למצב זה שבו מצאה את הארץ "הוועדה", ולא היה צורך במדיניות חדשה. חזרתי מזה למצב הביטחון עכשיו, לחרדת הערבים, להידרדרות בציבור הערבי בכלל. פרק זה של השיחה נסתיים בהודעת פרקינסון, כי מה שעשו האיטלקים בחבש לאחר ההתנקשות בגרציאני[1] לא יעשו הבריטים בארץ-ישראל לעולם. "אתה ודאי ראית מה שמסופר בעיתונים על שפטים שנעשו באדיס-אבבה, אולם אני קראתי דינים-וחשבונות על מעשי זוועה שלא נתפרסמו בעיתונות" (אמרתי, כי העובדה שהאיטלקים מתנהגים כך והערבים יודעים שהאנגלים לא יעשו כזאת מרעה עוד יותר את המצב בארץ-ישראל).
פרקינסון התעניין בסידורים הנוספים הנעשים עכשיו לביטחון היישוב ואמר שבחים להנהגתנו בארץ, שהצליחה לקיים משמעת מופתית כזו בקרב היישוב היהודי. אמרתי שה"הבלגה" המהוללת הייתה פרי ההכרה ששררה ביישוב, שהוא חלוץ האומה ואחראי בעד עתידה בארץ-ישראל. אם לא תהיה עלייה והיישוב יאבד הכרה זו – יתפתחו העניינים בארץ-ישראל בכיוון אחר לגמרי. פרקינסון אמר שהוא מבין זאת.
נגעתי בתמורות שחלו בארצות השכנות וביחסן של הממשלות הערביות לנעשה בארץ-ישראל. פרקינסון הסתמך על אבן סעוד, שאינו רוצה גם הוא במהומות. הסכים שהממשלה החדשה בבגדאד אינה רעה כלל והיא דורשת טוב לבריטניה. הודה שבזמן הראשון חששו הבריטים להסביר פנים לממשלה זו פן לא תתמיד, ויריביה שיבואו במקומה יפקדו על בריטניה את עוון עזרתה לממשלה זו. עכשיו חל כאילו שינוי בנידון זה.
פרקינסון שאל למצב הכלכלי בארץ ובעצמו ציין, כחיזיון תמוה, שהוא אינו כה רע כמו שאפשר היה לשער. [---]
[---]
אגב שיחה התריס כלפי ציוני אמריקה, שפיהם מלא ביקורת תמיד ולעולם אינם מודים בשום מעשה חיובי מצד הממשלה. ובכלל, מה עניינם להתערב? הזכרתי לפרקינסון שהסוכנות היא גוף עולמי – לא על הנייר אלא למעשה – ואמריקה היא ה-constituency [אזור הבחירה] העיקרית שלנו. אפשר שהאמריקאים אינם בקיאים בכל הפרטים מפני ריחוק המקום, אך ביקורתם בעיקרה זהה עם ביקורתנו. דברים אלה של פרקינסון היו מכוונים, בלי ספק, לתזכיר האמריקני שנשלח למשרד המושבות בטרם הוגש ל"וועדה".
דיברתי עם פרקינסון בשאלת נציגות ארץ-ישראל בהכתרה. הודיעני, כי אצלם קבוע ועומד שיבוא רק בן-צבי. אמרתי לו, שלפי ידיעותי מוכן [המופתי חאג'] אמין [אל חוסייני][2] לנסוע ומוטב לממשלה לבדוק הצעה זו מחדש. רשם לפניו והבטיח לדבר עם הנציב.
לארוחת צהריים התארחתי אצל חיימסון,[3] במסיבת משפחתו. הוא מלא התמרמרות על הנציב. יש עוד ביניהם חשבונות ישנים. שמע בחוגים מוסמכים שהנציב לא יאריך ימים בארץ-ישראל, ובלי ספק לא יוציא את שנתו שם. הוא סיפר, שמנהל חברת ביטוח בריטית גדולה ביקר בארץ סמוך למאורעות, מצא מתיחות רבה וחששות להתפרצות, בא ושׂח זאת לווקופ – הלה ענה בביטחון גמור, שכל עוד הוא בארץ לא יקרה שום דבר, שהרי כבודו גדול בעיני ערבים ויהודים גם יחד. האיש מספר זאת בכל פרשת דרכים בסיטי של לונדון.
בנו של חיימסון התנצל מייד לאחר הארוחה – עליו למהר לחזית מלחמת הבחירות לעיריית לונדון. הוא – למפלגת-העבודה.
מבית חיימסון נסעתי בדרך עקלתון על-פני קו החיבור המרוסק של שכונת צפון-לונדון לישיבה עם מרכז "פועלי ציון". הפתעה נעימה למראה חבר אנשים נבונים, מסורים ומשכילים למדי. אלא שכנראה הוועד המרכזי והמפלגה הם היינו הך.
[---]
אחר-כך הלכתי בלוויית חברה מ"מחנות העולים" בירושלים לבית החלוץ בהַקני, פינת לונדון היהודית שהייתה לי בחינת תגלית. שני החדרים המצורפים יחד על-ידי הסרת מחיצה היו מלאים עד אפס מקום – ישבו על כיסאות, על הריצפה, איש על-גבי רעהו, עמדו דחוקים ליד הקירות. מלבד חברי "החלוץ" ממש הייתה "פריפריה" לא קטנה, בסך-הכל כ-50 איש. הבקי בלונדון משנות העשרים יעריך את המספר הזה.[4] האווירה הייתה חמה, מחושמלת בעירות הנוכחים, במתיחות הקשב, בחריפות החדירה לעניינים. נערות ונערים יהודים, מנבכי האיסט-אנד, טיפה מים הנוער היהודי, כמוהם כאחיהם ואחיותיהם ברחבי התפוצות.
זה שנים, מאז חדלתי לבקר ב"נוער העובד" וב"מחנות העולים", לא הייתה לי הזדמנות כזו להתבטאות, לנגיעה בשורשי העניינים, לאחיזה בציצית ראשם של השומעים. דרשתי שיפתחו בשאלות – לאחר היום הארוך לא הייתי מסוגל להרצאה. ניתך עלי ברד של שאלות ותשובתי ארכה שעתיים וחצי. דיברתי על השאלה הערבית, חשפתי שורשי הניגוד. ביררתי אם עלול "ארגון משותף" לפתור את שאלת הניגוד הפוליטי, מהי הצדקתה העצמית של הציונות, מהי מהותה הציונית של ההסתדרות בארץ, האם עלול שלטון הסוציאליזם בעולם – בלי מאמצי גאולה עצמיים של העם העברי – לפתור את שאלת היהודים, מהי שאלת היהודים – היש הבדל בין מצב היהודים בתימן ובבריטניה מבחינת ההוויה היהודית.
כל הזמן עמדתי בהתנגשות עם בחור צעיר כבן י"ז, שהכריז על עצמו כעל ציוני, אבל יקד באש זרה של כפירה. הרגשתי מה חזקה נשיבתו של הקומוניזם ברחוב שבו גדל הנוער הזה. לסיה [אלעזר] גלילי, שהשקיע בקבוצה זו עבודה עצומה, חשש שאני מרחיק לכת ומתאכזר לנערים האלה, בהעמידי אותם פנים אל פנים מול האמת כולה, העלולה להפחידם. הוא, היושב במקום ומטפל בהם בתמידות, רשאי ומחוייב להיות פדגוגי – מה שאין כן אורח-פורח כמוני.
הערות
[1] בשעת תפילה חגיגית באדיס-אבבה, לכבוד הולדת נכדו של מלך איטליה, נזרקה פצצה על הגנרל גרציאני, כובש חבש, שנפצע פצעים קלים. נאסרו 2,000 איש. 30,000 חיילים איטלקים הוצבו באדיס-אבבה. לפי ידיעות בעיתונות השתמשו האיטלקים בגז מרעיל כנגד תושבי אדיס-אבבה. כן דווח שהוציאו להורג 6,000 חבשים בתגובה על ההתנקשות בגרציאני.
[2] לבסוף נכח בטקס ג'מאל אל-חוסייני, למרות שהערבים דחו את ההזמנה.
אלברט מונטיפיורי חיימסון (1875–1954). יליד אנגליה. מעורכי "זיוניסט רוויו" בלונדון 1917-–1919. מנהל מחלקת העלייה בממשלת המנדט בא"י 1921–1934. בשנות שירותו בא"י התרחק מן הציונות והפך למבקר של המפעל הציוני. פירסם ספרים רבים בנושאים יהודיים וכלליים. נפטר ב-1954.[3]
[4] על בקיאותו של משה שרת בהווי יהודי לונדון בשנות ה-20 של המאה העשרים, ראו שלושת כרכי מכתביו משנות לימודיו בלונדון: "ימי לונדון" – מכתבי משה שרת 1921 – 1925, העמותה למורשת משה שרת 2003–2008.
