מכתב לדוד בן-גוריון                                                                       לונדון, 27.2.1937

 

בן-גוריון,

 

אני מפסיק את כתיבת היומן, שאני מפגר בו כשבוע, כדי לכתוב לך בקצרה על מצב העניינים.

"הוועדה" עדיין גובה עדויות. היום שמעה את הרברט סמואל,[1] בשבוע הבא תשמע את צ'רצ'יל, קרוב לסוף החודש תשמע את לויד ג'ורג'[2]. אנו משערים כי גם אמרי הוזמן להעיד, אם כי אין לנו ידיעה על כך.

וייצמן נפגש עם סמואל לפני עדותו. הלה הבטיח לעמוד בכל תוקף על עיקרון יכולת הקליטה (מלוא היכולת) ולדרוש התיישבות בעבר-הירדן. הוא מתייחס בפקפוק ל"תוכנית" [החלוקה] -בעיקר, כנראה, מטעמים ריגשיים: ירושלים! וייצמן מתאמץ להיפגש עם וינסטון צ'רצ'יל לפני הופעתו. הוא ראה היום את לויד ג'ורג', אשר דרש תדריך עד 19 לח"ז ופגישה נוספת ב-22.

[---]

לורד פיל אמר להנרי [מלצ'ט] שהוא דואג שהתוכנית תהיה כזו שתתקבל על דעת הפרלמנט. שאל לעמדתם של אנשים כלויד ג'ורג' וצ'רצ'יל. הנרי השיב לו כי שני אלה advice Weizman's by guided be will [יודרכו על-ידי עצת וייצמן] ]---[.

וייצמן כולו יוזמה ופעילות. כמו תמיד במצב כזה יש לחרוד לו ולשמור עליו היטב. בכל שיחותיו הוא מציג את עניין "התוכנית" ותגובת הגויים חיובית בהחלט. בשיחה עם הגנרלים (יומני מיום 19 בפברואר) ניסיתי, לעומת תמיכתו הבלתי-מסוייגת של וייצמן ב"תוכנית", להדגיש שני שיקולים מסייגים:

א. שבשביל היהודים יהיה בזה קורבן עצום;

ב. שמצד בריטניה יידרש שימוש נמרץ בכוח כדי להשליט את הפתרון הזה.

קרידי, אשר המעיט מאוד לדבר ונזהר מהתחייב, הפליט בנקודה זו: "אבל הקורבן מצד היהודים יהיה יותר קטן אם ירושלים לא תיכלל במדינה הערבית, אלא תישאר תחת שלטון בריטי". איני יודע אם לראות בזה סימן שהוא יודע את התוכנית, ושהיא מתקבלת על דעת משרד המלחמה.

וייצמן ראה את הנציב ומצא אותו אדם אחר לגמרי. ווקופ מודה כי שיטתו – לקרב ולבולל את היהודים והערבים – נכשלה. ייתכן, אמר, שהפרדה היא שיטה נכונה יותר. כשאמר וייצמן, שעבורנו העיקר הוא מרחב מספיק לעלייה, שאל ווקופ – כמה? וכשנענה 50–60 אלף לשנה, הפטיר אפשר גם יותר. שאל: במה אוכל לעזור לכם? דיבר בבוז על הערבים. הודה שהמצב בארצות השכנות נשתנה תכלית שינוי מאז גמר המאורעות. מתקבל הרושם, שהוא הרגיש לאן נושבת הרוח וכדרכו מיהר להסתגל אליה, כדי להפנות אותה לכיוון הרצוי לו. [---] הגענו לכך, שתוכנית טובה לנו מעוררת אצלנו חשד אם ווקופ מתחיל לתמוך בה [---].

כעבור יומיים שמע הנרי [מלצ'ט], כי התוכנית שמדובר עליה במשרד המושבות אינה הפרדה למדינותיים, אלא פדרציה ושלטון מנדטורי מרכז; עם נציב עליון שבידו שירותים מסויימים – בקיצור, קנטונים, והגבולות אינם ברורים כלל [---].

בעקבות אינפורמציה זו הציע וייצמן, שאעורר את השאלה בשיחה עם אורמסבי-גור ואזהיר בפני מיעוט הדמות. עשיתי זאת. אמרתי לאורמסבי-גור, שידוע לנו כי מהלכת מחשבה גם על פתרון של חלוקה. לנו הרי זה בבחינת ניתוח מכאיב מאוד. אם ייתכן להניח התפשרות מצידנו, הרי זה רק בשני תנאים: עצמאות ממשית ומרחב להתפתחות.

אורמסבי-גור ענה בהכללה, אך בחיוך רב-משמעות – שכל זה ידוע היטב והוא בטוח שדנים בעניין מתוך התחשבות בכל הצדדים.

לאחר מכן נכנס לפרטים ואמר שלדעתו יש להעמיד את ירושלים, בית-לחם ונצרת תחת שלטון בריטי. כן צריך להשאיר בידי בריטניה את השלטון על הנגב – שלא להפקיר את הבדווים לשלטון ערבי. כשאמרתי שיש לכלול חלק גדול מהנגב בתחומי המדינה היהודית, השיב שעל-כל פנים לתקופת-המעבר צריך לקיים שם שלטון בריטי. בחיפה לא נגע כלל.

אמרתי לאורמסבי-גור – ביתר תוקף ובהירות משאמרתי זאת לפרקינסון – מה עלולה להיות תגובת היישוב להפסקת העלייה או לקיצוצה הפוליטי. הוא ניענע בראשו.

השיחה כולה עברה תוך הסכמה מצידו כמעט לכל דבר שאמרתי, כך שלא נתקשר כל ויכוח. ציינתי, כאילו אגב אורחא, שבדעתי להפליג בקרוב ארצה לשם הגשת ה"שדיול" במועדו. הוא לא הגיב על זאת.

[---]

 בשבוע הבא תוגש לממשלה תזכורת בחתימת חברי פרלמנט. יש לנו צרה עם קזלט, המתעקש להחתים עליה גם את קרוסלי.[3] עדיין לא עלה בידינו להניאו מזה. קרוסלי בוודאי ימסור את העניין לערבים. שנית, מאחר שבתזכורת זו לא יפורטו הגבולות, הרי אם ייעשה אחר-כך ניסיון לצמצם את השטח – יתמוך בזה קרוסלי כאחד המחייבים ולא כמתנגד. קזלט רצה להכניס לתזכורת גם את הוצאת ירושלים וחיפה מתחום שתי המדינות, אך הסכים לתיקון שלי – ירושלים ונמל חיפה.

אגב, להנרי יש רעיון: מייד עם הקמת מדינתנו נערוך משאל-עם ונכריז על הסתפחות לקומונוולת [הבריטי]. לדעתו, נפתרת אז שאלת חיפה מאליה והיא תישאר בתחומנו.

אמרי כתב לפיל בעד התוכנית. גם בריילספורד,[4] שסעדתי אצלו אתמול, נלהב מאוד לרעיון. הוא סבור שדעת-הקהל תסכים לעמוד בכל קשיי ההגשמה ובלבד שיימצא פתרון מוחלט.

לבַּפי [גב' דגדייל] נודע, כי בידי איש ששמו דאוני[5] מי שהיה עוזרו של גנרל אלנבי, נמצא העתק איגרת ששלח אלנבי לממשלה בלונדון עם כיבוש ירושלים. באיגרת זו זרק נבואה, שלאחר תקופה מסויימת של בנין הבית הלאומי היהודי יהיה הכרח לחלק את הארץ. יש מי שמציע להשיג מסמך זה ולהשתמש בו – בגדר צוואת המנוח.

[---]

ג'יימס רוטשילד הכריחני להיפגש בביתו עם אקצין,[6] אחד מנושאי כליו של ז'בוטינסקי [---]. כוונתו הייתה שנגיע לשיחה בכלל על שלום ובייחוד רצה שאקרב את אקצין כשלעצמו, [---] אולם המטרה הראשונה שהציג לפגישה הייתה סידור עניין הסרטיפיקטים, והפגישה לא יצאה ממסגרת זו.

אקצין הודה במפורש – מה שהיה ברור גם מקודם – כי הם נמנעו מלפנות למחלקת העלייה [של הסוכנות היהודית] באשר זה היה מעמיד אותם בדרגה של מבקשי סרטיפיקטים סתם, בשעה שהם רצו במשא-ומתן בין שתי ההנהלות כבין כוחות שווים.

אמרתי לו, ששום הסכם "בין שתי ההנהלות" לא יקום ולא יהיה, והדרך היחידה לפניהם היא פנייה למחלקת העלייה – אם רצונם בסרטיפיקטים ולא בתואנת מלחמה בסוכנות (כל זה בנוכחות ג'ימי ומתוך תמיכתו הגמורה בי בנקודה זו). יחד עם זה, הסכמתי לברר באופן בלתי-רשמי באלו תנאים תהיה מחלקת העלייה שלנו מוכנה לתת להם רישיונות על-מנת שיוכלו לפנות אליה מתוך ביטחון שהדבר יסתדר.

הריני שואל אפוא: האם מוכנים נהיה לקבוע סידור, שבית"ר יקבל רישיונות בהתאם למספר חבריו ב"הכשרה", לפי המפתח המקובל ביחס לכל הארגונים החלוציים? אם כן – האם מותר יהיה לבית"ר להגיש למשרדים הארץ-ישראליים רשימות של חבריו, על-מנת שתהיינה נבדקות בדיקה אישית על-ידי המשרדים שלנו בנוכחות באי-כוח בית"ר בדעה מייעצת, כמקובל לגבי ה"אגודה" [אגודת ישראל]?.

אקצין הציג דרישה של אחוז מסויים לבית"ר, בדומה ל"אגודה". אמרתי שעל זה אין מה לדבר – בית"ר לא ירוויח על-ידי פרישתו; דינו כדין כל ארגון חלוצי המקיים "הכשרה". הוא טען שיש בזה מתן פרס ל"אגודה", שאינה מקיימת הכשרה מאורגנת. עניתי, שאם יש בזה פרס הריהו ניתן מתוך קיפוח כל התנועה החלוצית, ואין לבית"ר לתבוע לעצמו זכויות יתרות בתוכה.

כפי שהבינותי מאקצין, העיקר לדידם הוא הגשת הרישיונות. בזה הם יראו החזרת הזכות הקולקטיבית. אינני רואה טעם להתנגד לסידור כזה, הנהוג כמדומני לגבי ה"אגודה", אולם כלפי אקצין לא התחייבתי אף כלשהו בעניין זה.

כן, אמרתי לאקצין שמחלקת העלייה לא תקבל את באי-כוחם בטרם תתפרסם הבעת צער רישמית מצד הנהגתם על ההתנפלות [במשרד הסוכנות בירושלים].

[---]

אשר לי, הרי מצד אחד טוב היה אילו נשארתי פה עוד זמן-מה כדי להיות על-יד וייצמן, כדי להיפגש עם עוד כמה אנשים, ואולי – אולי – כדי לנוח קצת. מאידך גיסא, אני רוצה מאוד להיות לפסח בבית, את ה"שדיול" מוכרחים להגיש, והיעדרי לזמן רב מהארץ אינו רצוי לא לי ולא בכלל.

השעה מאוחרת, יותר נכון מוקדמת, ואני נוסע הבוקר ללידס [---].

 

הערות: