דברים בישיבת מרכז מפא"י - תל-אביב, 5-6.2.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  דברים בישיבת מרכז מפא"י - תל-אביב, 5-6.2.1937

 

 

דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                           תל-אביב, 5-6.2.1937

 

לדעתי עלינו להבחין בין עצם האפשרות ש"הוועדה המלכותית" תציע פתרון של חלוקה בארץ-ישראל לבין האפשרות שההיקף הממשי אשר יוצע לנו אומנם יהיה כפי שרואה אותו בן-גוריון בתוכניתו. אין קשר הכרחי בין הדברים. אם בכלל תוצע חלוקה, אין זה מובטח שתהיה בתחומים שחושב עליהם בן-גוריון.

לנו ידוע, שתוכנית הקנטוניזציה שנדחתה על-ידי ממשלת ארץ-ישראל בגלל הקשיים האדמיניסטרטיביים, ושממנה התגלגלה אחר-כך הצעת "הרזרבות" [שמירת רזרבות קרקעיות לפלחים ערבים בעתיד], לא מצאה מסילות ללב "הוועדה המלכותית". הנציב סירב לחוות את דעתו גם על תוכנית הקנטונים וגם על התוכנית של יצירת שתי מדינות. בסירובו של הנציב אני רואה קודם-כל את רצונו להישאר בארץ ויהי מה, שכן אם יחווה את דעתו ואחר-כך תתקבל דעה אחרת, נמצא שיהיה עליו להגשים פוליטיקה שהוא מתנגד לה. לכן הוא מוכן עכשיו להגשים כל פוליטיקה שיכתיבו לו מלונדון. הוא רוצה להתחיל ב"פרשה חדשה" - מה שיחליטו בלונדון זאת יגשים בארץ, ויגשים בכוח. הול הביע דעתו נגד תוכנית הקנטוניזציה. הוא חושב, שאם יקימו מועצה מחוקקת ויגבילו את מכירת הקרקעות, זה יספק את הערבים ואפשר יהיה לנהל את הארץ; כמובן, בתנאי של הגבלה ניכרת בעלייה. מבין אנשי הממשלה רק אחד הפקידים הגבוהים הביע דעתו בעד העיקרון של הפרדת הארץ לשתי מדינות, אבל לא זו בלבד שאין הוא מביא בחשבון כי הגליל כולו ייכלל בתחומי המדינה היהודית, אלא אף אמר בפירוש שכל החולה לרבות אדמת הזיכיון תשמש לחילופין עם הערבים, שיהיה צורך להוציאם מן המדינה היהודית. לפי גרסה זו המדינה היהודית תכלול את העמק [יזרעאל] ולא צפונה מזה.

העניין עצמו צף בעדותו האחרונה של וייצמן. "הוועדה" דרשה ממנו שיבוא עוד פעם, כדי לשאול לדעתו על עניין הקנטוניזציה. וייצמן הלך ל"וועדה" מצויד בחומר נגד לעיון זה, אך כשהחל להרצות את הנימוקים נגד קנטוניזציה ועמד על התנגדות הערבים, על הקושי בסידור הגבולות, ועל הקשיים האדמיניסטרטיביים, שיסע אותו קופלנד[1] ואמר: אל תדאג כרגע לגבולות ולקשיים אדמיניסטרטיביים, נניח שיתנו לכם מחצית ארץ-ישראל להקים בה מדינה יהודית - האם אינך חושב שדבר זה ייצור בשבילכם בסיס לכבוש בשלום את כל המזרח התיכון? וייצמן נרתע מתשובה במקום, וענה כי זה עניין שצריך לחשוב עליו. אחר-כך נזדמנו שניהם, קופלנד ווייצמן בנהלל,[2] וקופלנד אמר לו, כי בעיניו דרך זו היא פתרון יחיד לבעיית ארץ-ישראל. זאת היא דעתו, אמר, דעת יחיד, ואין הוא יודע מה חושבת על כך "הוועדה", מכיוון שבכל התייעצויותיה בארץ נגעו רק באופן גביית העדות ואף פעם לא התייעצו לגופו של עניין.

לפי מיטב זכרוני הנחותיו של קופלנד היו: את המנדט אי-אפשר לתקן ולשנות; לנהל את הארץ במצב הקיים גם כן אי-אפשר; על-כן מוכרחים לחסל את המנדט; לא ייתכן להפקיר את היהודים, מפני שהובטח להם הרבה יותר ממה שהשיגו (הוא הביע את התפעלותו מ"כיבוש היצר" של היהודים), ובכן צריך לתת להם משהו שכל העם היהודי ישקיע בו את אונו ואת כספו - מדינה; הוא בטוח שהעם היהודי יקבל זאת בהתלהבות; הוא מבין כי קיימת שאלת עקבה, וכן שאלת המכס שיהיה בידי היהודים - היהודים יצטרכו לדעתו להפריש חלק מהכנסות המכס בנמלים בשביל הערבים. לקופלנד כבר ברורים כל הפרטים. ביחס לערבים אמר: לנו אומרים אתם שסוריה מוכנה לבוא לידי הבנה אתכם; עבר-הירדן, אתם אומרים, גם כן מזמינה אתכם; ורק עם הערבים בארץ-ישראל, שעליהם אתם משפיעים רב טובה, אינכם יכולים להגיע לידי הבנה? מדוע? כי לערבים בארץ-ישראל יש הרגשה שעושים להם עוול, שלוקחים מהם את ארצם, אבל אם תהיה להם מדינה, כי אז יבוא רגש זה על תיקונו וייעקר מקור השנאה אליכם, אז ייווכחו הערבים מה היא ההנאה שהם עשויים לקבל מהיהודים ויגיעו לידי הסכם אתכם, וזה פותח בפניכם סיכויים חדשים. לזה הוא קרא "בסיס לכיבוש המזרח התיכון בשלום".

תוכנית זו מלאה קשיים וסיבוכים כרימון. קודם כל, יימצאו כ-300 אלף ערבים תחת שלטון יהודי. לא על-נקלה אפשר לעשות חילופין, לא דבר קל הוא להוציא את ערביי בית-דגון וזרנוגה מבתיהם ומפרדסיהם על-מנת שיקבלו קרקע בחולה. ואם אומנם ירצו לעקור אוכלוסין ערבים בכוח, הרי זה כרוך בלי ספק בשפיכות-דמים במידה כזו, שלעומתה המרד שהיה עד עכשיו בארץ הוא כאין וכאפס. דבר כזה לא ייעשה בלי כוח בריטי, על-כל-פנים בתקופת-המעבר, זאת אומרת שבריטניה תצטרך בפעם הראשונה לעמוד ולהגן בכוח על בניין "הבית הלאומי". שאלה גדולה היא אם יהיה לה האומץ לעשות זאת. גם אם תוכנית זו תתקבל על-ידי הממשלה הבריטית היא עלולה לקבוע לה תחום מצומצם עד כדי כך, שאין לדעת מה יותר כדאי לנו, אם קיצוץ העלייה בכל הארץ או עלייה חופשית בחלק קטן ממנה; ואפשר כמובן שבריטניה תירתע ברגע האחרון ותאמר כי זהו פתרון יותר מדי רדיקלי. עד עכשיו לא ראינו מצד בריטניה גילויים רבים של אומץ-לב בהגנה על ענייננו.

[---]

אין ספק שבן-גוריון מציע דרך נכונה: תוכנית כזאת אינה צריכה לצאת מאתנו, עלינו לנהוג כך שהתוכנית תוצע על-ידי הבריטים. אבל אין אני רואה שאפשר לארגן עכשיו ועד אפקטיבי [בבריטניה] שילחם למען התוכנית הזאת. לעומת זה, יש ועד קיים – "הוועדה המלכותית" עצמה, ואם אנחנו רוצים שיכפו עלינו תוכנית כזאת צריך לדאוג שהדברים יגיעו ל"וועדה". אם אנחנו נתחיל לפעול כדי להקנות את הרעיון הזה לאישים בריטים, לא יישאר הדבר בגדר סוד וייוודע שהיהודים דורשים זאת; זה ייוודע גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, ומצבנו אז יהיה קשה מאוד.

לווייצמן יש רושם שבכמה חוגים בריטיים מתייחסים באהדה לתוכנית כזאת, אבל אי-אפשר לדעת כיצד יתפתחו הדברים ובינתיים יכולה להתחולל מהפכה גמורה בתנועה הציונית. חרדתי מאוד מהתלהבותו של וייצמן בעניין זה. אם נאחזים בזה כבעוגן-הצלה אחרון והעוגן הזה נשמט, כי אז אין עוד במה להיאחז. ואני אינני מסכים למסקנה כזו [---] אין איש חולק על כך שצפוי לנו אסון ממסקנות "הוועדה המלכותית", אבל גם במקרה זה לא אראה סתימת הגולל על התנועה הציונית ועל מפעלנו בארץ, ואין אני מוכן לקבל תוכנית לחלוקת ארץ-ישראל ולו גם גרועה במקום מלחמה חריפה נגד קיצוץ העלייה. [---]

[---]

 

הערות

[1] פרופ' רג'ינלד קופלנד (Coupland) (1884–1952). פרופ' להיסטוריה קולוניאלית באוקספורד מ-1924. מומחה לענייני הודו. חבר "הוועדה המלכותית" לארץ-ישראל 1936–1937. הוא שהגה את רעיון ה"חלוקה" וגיבש אותו כהצעת הרוב ב"וועדה".

[2] לפי עדויות מאוחרות נפגשו פרופ' קופלנד וד"ר וייצמן בנהלל, במהלך ביקור "הוועדה המלכותית" (ועדת פיל) בא"י. בשיחתם שם הועלתה, כנראה בראשונה, אפשרות חלוקת הארץ בין היהודים לערבים.

 

העתקת קישור