מילואים מ-1954
[מכתב דב"ג למ"ש ב-27 בפברואר 1954, הקורא ליוזמה ישראלית חשאית בהקמת מדינה מַרונית בלבנון, שאין מ"ש מזכירו בתרשומת היומן, ותשובת מ"ש עליו ב-18 במרס - אף היא איננה מאוזכרת - נכללו כלשונם ב"זיכרונות אליהו ששון", "דבר" 29.10.71. שני המסמכים מובאים בשלמותם פה ולא במקום הראוי להם בכרך ב', ע' 377-8, שכן נתגלו במאוחר (נראה שמ"ש העביר את שני המכתבים לאליהו ששון, אז שגריר ישראל באיטליה, למען יחווה דעתו עליהם; ר' חוות-דעתו למ"ש ב-25.3.54, השוללת בעיקרה את יוזמת דב"ג, ב"דבר", שם, והשווה "ב"ג" ב', ע' 1025, מב"ז):]
משה, בוקר, 27.2.1954
עם הסתלקותי מהממשלה החלטתי בלבי לא להתערב ולא להביע דעה בעניינים מדיניים שוטפים, כי נראה לי שאיני צריך לעשות שום דבר העלול באיזו מידה ומאיזו בחינה שהיא להכביד על הממשלה. ואילמלא קראתם אותי שלושתכם – אתה, לבון ומ.ד. [משה דיין] - לא הייתי בא לשום מקום להביע דעה על הנעשה ועל מה שיש לעשות. מכיוון שנקראתי על-ידכם ראיתי לחובתי לעשות רצונכם, ובייחוד רצונך אתה כראש הממשלה. ומשום כך אני מרשה לעצמי לשוב לעניין אחד, שלא נראה לך, ולעמוד עליו שוב. וזהו עניין הלבנון.
בלי קשר עם המאורעות השוטפים (בינתיים נתמנה נגיב שוב להיות נשיא המדינה, וזהו צעד מחוכם מעין כמוהו מצד נאצר או החבורה שלו) ברור, כי הלבנון היא החוליה החלשה ביותר בשלשלת "הליגה". המיעוטים האחרים במדינות ערב הם מוסלמים, פרט לקופטים. אבל מצרים היא מדינה הקומפקטית והמבוססת ביותר בין כל מדינות ערב, והרוב המכריע הוא גוש מוצק אחד, מעור גזעי (ממש) אחד, מדת ומלשון, ואין המיעוט הנוצרי פוגם ברצינות בשלמות המדינית והאומה. לא כן הנוצרים בלבנון. הם רוב בלבנון ההיסטורית ולרוב זה יש מסורת ותרבות שונה לגמרי מאשר לשאר יישובי "הליגה". גם בגבולות המורחבים (וזו הייתה השגיאה הקשה ביותר של צרפת שהרחיבה גבולות הלבנון) אין המוסלמים חופשים במעשיהם, גם אם הם רוב (ואיני יודע אם הם רוב) מפירוד הנוצרים. כינון מדינה נוצרית כאן הוא דבר טבעי, יש לו שורש היסטורי, וימצא תמיכה בכוחות גדולים בעולם הנוצרי, גם הקתולי וגם הפרוטסטנטי. בימים כתיקונם הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי. קודם כל מחוסר יוזמה ואומץ לב של הנוצרים. אבל בשעת מבוכה ומהומה ומהפכה או מלחמת אזרחים משתנים הדברים והחלש יאמר גיבור אני. ייתכן (כמובן שאין ודאות במדיניות) שעכשיו היא שעת הכושר להביא לידי הקמת מדינה נוצרית בשכנותנו. בלי יוזמתנו ועזרתנו הנמרצת הדבר לא ייעשה; ונראה לי שזהו עכשיו התפקיד המרכזי, או לכל הפחות אחר התפקידים המרכזיים של מדיניות החוץ שלנו, ויש להשקיע אמצעים, זמן, מרץ, ולפעול בכל הדרכים העלולים להביא לשינוי יסודי בלבנון. יש לגייס את [אליהו] ששון (למען המדינה הנוצרית אני מוכן להשתמש ב"את") ושאר הערביסטים שלנו. אם יידרש כסף - אין לחסוך בדולרים, אם כי אולי יונח הכסף על קרן הצבי. יש להתרכז בדבר זה בכל הכוחות. אולי כדאי להביא הנה מייד לשם כך את ראובן [שילוח]. זוהי הזדמנות היסטורית שהחמצתה לא תסולח. פה אין כל התגרות בתקיפי עולם. בכלל אין אנו צריכים לעשות שום דבר "מטעם" - אבל יש לעשות, לדעתי, הכל בזריזות ובמלוא הקיטור.
בלי קיצוץ הגבולות של לבנון הדבר כמובן לא ייתכן, אבל אם יימצאו אנשים וגולים בלבנון שיתגייסו להקמת מדינה מרוניסטית - אין להם צורך בגבולות מורחבים וביישוב מוסלמי גדול, ולא זה יהיה המפריע.
איני יודע אם יש לנו אנשים בלבנון - אבל יש כל מיני דרכים אם יש לעשות הניסיון המוצע.
שלך,
ד. בן גוריון
לכבוד 18.3.1954
מר דוד בן-גוריון,
שדה בוקר
הנני לבקש סליחתך אלף מונים לאיחור תשובתי על מכתבך בדבר לבנון. אומנם את תגובתי השלילית לרעיון שהבעת בשיחתנו בביתך בתל-אביב השמעתי בו במקום, אך לאחר השיחה אמרתי לעצמי כי יש לבדוק את העניין והטלתי על מחלקת החקר שלנו לחבר סקירת-רקע על הניסיונות שנעשו בעבר לשוות ללבנון אופי של קהילייה נוצרית ועל הסיכויים שיש כיום לתנועה שתקום - אם תקום - לשם השגת המטרה הזאת.
לדאבוני בוששו אנשי החקר במלאכתם; נראה כי הם שוקדים עליה ברצינות יתרה, אך בינתיים עברו ימים רבים ואף על פי שטרדותי עלו למעלה ראש ואין קץ וגבול לצרות ולסיבוכים שאני שקוע בהם, ובשום פנים לא רק בענייני חוץ, הריני בא לעשות מאמץ להסביר לך את דעתי במקצת פירוט. אעשה זאת על סמך ידיעות השמורות עימי מימים עברו, אשר איני בטוח אם הן חלות בדיוק על המצב כפי שהוא כיום - זאת אלמד בוודאי מסקירת הרקע. על כל פנים, משום דוחק השעה לא היה סיפק בידי לבחון נתונים ולהימלך בדעת מישהו, אלא אני כותב על פי הזיכרון בלבד.
קודם כל עלי לקבוע הנחה אחת יסודית הנקוטה בידי מאז, והיא כי אם יש לפעמים טעם וחשבון לגורם מבחוץ להתערב בענייניה הפנימיים של איזו ארץ על מנת לתמוך בתנועה מדינית החותרת בתוכה לקראת איזו מטרה, הרי זה רק במקרה שאותה תנועה מגלה פעילות עצמית כלשהי, אשר יש סיכוי להגבירה ואולי גם להנחיל לה הצלחה על-ידי עידוד ועזרה מבחוץ. אין טעם ואין חשבון לנסות לעורר מבחוץ תנועה שאיננה קיימת כלל בפנים. אפשר לחזק רוח חיים כשהיא פועמת ממילא. אי-אפשר להפיח רוח בגוף שאינו מראה כל סימני חיים.
והנה עד כמה שידיעתי מגעת, אין קיימת כיום בלבנון תנועה המתכוונת להפוך את הארץ למדינה נוצרית, שהשלטון המכריע [בה] יהא לעדה המרונית. זהו הרושם הברור שלי מכמה שנים. אפשר ניסרה פעם סיסמה כזאת בחללה של לבנון ואפשר היו שם אישים וחוגים שדגלו בה. גם אז לא הגיעו הדברים לממדים של תנועה רצינית ולא הפכו נושא לפעולה שיטתית ומאורגנת. אבל במרוצת הזמן נדמו גם קולות אלה. הסיסמה ירדה כליל מעל הבמה הציבורית והשתרר מצב של הושלך-הס - שיתוק גמור של מחשבה וקיפאון בשדה המעשה. מי שיבוא כיום לעורר מבחוץ את השאיפה ללבנון נוצרית כנושא של מדיניות מעשית יהיה כתוקע לתוך הרוח.
ואין פלא בדבר. הפיכת לבנון למדינה נוצרית היא כיום מן הנמנעות אם מדובר על מאמץ יזום שיהא מכוון לתכלית זו. אני מסתייג באומרי "מאמץ יזום" משום שאינני מוציא מהחשבון אפשרות של התגשמות הדבר בעקבות איזה נחשול של זעזועים שיעבור על פני המזרח התיכון, ישדד מערכות, יטיל את הדפוסים הקיימים לתוך כור מצרף ויוציא מתוכו גיבושים אחרים. אבל בלבנון של עכשיו, כפי שהינה מעוצבת בשטחה, בהרכב אוכלוסייתה וביחסיה הבינלאומיים, לא תצויר שום יוזמה רצינית בכיוון זה.
התושבים הנוצרים של לבנון אינם רוב. הם גם אינם מהווים חטיבה מלוכדת בתוך עצמם, לא מבחינה עדתית ולא מבחינה מדינית. המיעוט האורתודוקסי שבלבנון נוהה אחרי אחיו בסוריה. לא זו בלבד שאין הוא מוכן לקדש שם שמים למלחמה על לבנון נוצרית - זאת אומרת לבנון קטנה מזו הקיימת כיום ומנותקת מ"הליגה הערבית" - אלא יש יסוד להניח כי גם רעיון האיחוד של לבנון עם סוריה אינו מעורר בו התקוממות נפשית. להיפך, הוא סבור כי במסגרת של מדינה מאוחדת תרום קרנם הן של המיעוט האורתודוקסי הלבנוני והן של העדה האורתודוקסית שבלוואנט בכלל, וזה משתי סיבות דמוגרפיות פשוטות: האורתודוקסים שבסוריה מרובים מאחיהם שבלבנון, ואילו האורתודוקסים של סוריה ולבנון יחד מרובים מן המרונים.
אשר למרונים, הרי ברובם הגדול הם תומכים זה שנים באותם אנשי מעשה שבקרב המנהיגות המדינית של עדתם, אשר זנחו זה מכבר כל חלום על החזרת עטרת לבנון הנוצרית ליושנה והשליכו את כל יהבם על קואליציה נוצרית-מוסלמית בתוך לבנון. מנהיגים אלה באו לידי הכרה כי אין כל סיכוי ללבנון המרונית לשכון לבדד וכי טובתה ההיסטורית של עדה זו מחייבת תפיסת הרע במיעוטו, שפירושו שותפות עם המוסלמים בשלטון וכניסת לבנון ל"ליגה", בתקווה ובהנחה כי הסדר כזה יגמול את מוסלמי הלבנון מגעגועי האיחוד עם סוריה ויטפח בקרבם את יצר העצמאות הלבנונית.
לפי זה, הרוב הגדול של העדה המרונית, המונהג בכיוון זה, יראה בכל ניסיון להרים את דגל ההצטמצמות וההתעצמות המרונית חתירה מסוכנת תחת מעמדה של העדה כולה והתנקשות בביטחונה ובעצם קיומה. יוזמה כזו תהיה בעיניו הרת אסון, שכן היא תהיה עלולה לקרוע במחי-יד אחד את ריקמת השיתוף הנוצרי-מוסלמי במסגרת לבנון הנוכחית, שנארגה בעמל עקשני ומתוך קורבנות קשים זה שנות דור; לזרוק את מוסלמי לבנון לזרועותיה של סוריה; ובסופו של התהליך להמיט על לבנון הנוצרית את השואה ההיסטורית של סיפוחה לסוריה וטשטוש גמור של יישותה בתוך המדינה המוסלמית הגדולה.
תאמר, כי אין השגות אלו על התוכנית הולמות את מהותה, שכן היא בנויה על קריעת אותם מחוזות מלבנון שאוכלוסייתם מכריעה את הכף לטובת האיסלם ונגד הנצרות - חבל צור, בקעת הלבנון והעיר טריפולי? אבל מניין כי מחוזות אלו יוותרו על-נקלה על שייכותם ללבנון ועל זיקתם המדינית והכלכלית לביירות? מניין כי "הליגה הערבית" מצידה תוותר על המעמד שיש לה כיום, הודות להסתנפות לבנון, באמצעיתו של החוף המזרחי של הים התיכון, לאחר שהיא הפסידה את מעמדה בפינה הצפונית של חוף זה עם סיפוח אתאי לתורכיה, וכן בחלקו הדרומי של החוף עם הקמת ישראל? מניין כי מלחמת הדמים שמוכרחה לפרוץ לרגל ניסיון כזה תישאר מצומצמת בתחום לבנון ולא תגרור מייד לתוך המערכה גם את סוריה? מניין כי מעצמות המערב יסתכלו כמשקיפים מן הצד בניסיון מהפכני כזה וידחו את התערבותן בו עד לאותה שעה שיוכלו לברך על המוגמר ולומר אמן על "שיחזור" לבנון הנוצרית? מניין כי כל השיקולים האלה לא יעמדו לנגד עיני ההנהגה המרונית מראש, ולא ירתיעו אותה כליל מן ההרפתקה המסוכנת?
מלבד השיקולים המדיניים החמורים המצטרפים כאן לשלילת הרעיון, פועלים באותו כיוון גם גורמים כלכליים מכריעים. אין אנו דנים על הבעיה בשנת 1920 או 1921, מייד לאחר הכרזת [הנציב העליון הצרפתי הראשון בלוואנט, גנרל אנרי] גורו על לבנון רבתי, אלא כעבור שלושים שנה ומעלה. לבנון ההררית התמזגה בינתיים עם שפלת החוף של צור וצידון ועם בקעת בעל-בק ועם העיר טריפולי לחטיבה אורגנית אחת, אשר כל חלקיה קשורים ומשולבים זה בזה מבחינה משקית ומסחרית. לבנון ההררית לא הייתה גוף נושא את עצמו בשנים שלפני מלחמת-העולם הראשונה. אני זוכר כי רופין בספרו "סוריה כחטיבה כלכלית" מציין, כי ערב המלחמה העולמית הייתה לבנון מקבלת מאמריקה על-ידי קרנות-צדקה ומשלוח כספים של קרובים בסך-הכל עשרים מיליון פרנק זהב בשנה, בעוד שהיישוב העברי בארץ קיבל אז מכל יהודי העולם, על-ידי הקרנות הציוניות, מוסדות צדקה שונים, כספי ה"חלוקה" ועזרת קרובים, בסך הכל עשרה מיליון פרנק זהב לשנה. אין כל ספק, כי סיפוח שלושת השטחים וכן העיר ביירות למדינת לבנון הוא שעשה את כלכלתה למאוזנת. החזרת המצב לקדמתו פירושו לא סתם ניתוח, אלא ריסוק איברים אשר לבנון לא תעמוד בו.
ושוב, דבר אחד הוא אם תבוא התמורה בכוח איזו התעשות-פתאום - דבר אחד לגמרי הוא אם ההצעה היא להביא את הדבר לעולם בכוונה תחילה, כפרי תוכנית מחושבת מראש. איני מתאר לעצמי, לו גם מטעם זה בלבד, כי גוף רציני איזה-שהוא ייתן יד לתוכנית זו, שתאיים, לדעתי, על לבנון בהתאבדות כלכלית.
אחרי כל הדברים האלה לא רק שלא הייתי מתנגד אלא הייתי מסכים בהחלט להושיט עזרה פעילה לכל תסיסה בקרב העדה המרונית במגמת ההתעצמות וההתבדלות, גם כשתסיסה זו הייתה מתנהלת ללא כל סיכוי להשיג את המטרה. הייתי רואה ברכה בתסיסה זו כשלעצמה, בערעור היציבות שהיה כרוך בה, בצרות שהיא הייתה גורמת ל"ליגה", בהסחת הדעת מהתסבוכת הישראלית-ערבית שהייתה נובעת ממנה ובעצם ליבוי הגחלת של יצר העצמאות הנוצרית לבל תכבה, שהיה בא בעקבותיה. אבל מה אעשה, ותסיסה כזו איננה, כמו שכבר ציינתי בראשית דברי. במצב זה חוששני, כי כל ניסיון מצידנו לעורר את השאלה יתקבל כסימן לקלות-דעת ושטחיות - ואולי רע מזה - לספסרות הרפתקנית בשלומם ובקיומם של אחרים ולנכונות להקריב טובתם היסודית למען יתרון טכסיסי זמני בשביל ישראל.
זאת ועוד, אם לא יישאר הדבר שמור בסוד, אלא יתגלה ברבים - סכנה אשר אסור בשום מקרה להתעלם ממנה בהוויות המזרח התיכון - כי אז אין לשער את הנזק שהדבר יגרום לנו כלפי המדינות הערביות והמעצמות המערביות כאחד, נזק אשר לא נקבל תמורתו פיצוי כלשהו על-ידי הצלחת המיבצע עצמו.
לבסוף אציין, כי ההפיכה האחרונה בסוריה אינה הראשונה במינה ויש להניח כי לא תישאר אחרונה. זוהי חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של זעזועים ותמורות המעידים על רעיעות ממארת של המיבנה הממלכתי, החלה על כל המשטרים. אילו היה סיכוי כלשהו לתנועת התבדלות מרונית, אזי המשברים שפרצו בסוריה עד כה בקצב די מהיר היו צריכים להצמיח ולעודד תנועה זו עד עכשיו. ספק רב אם תבוא התפתחות זו מכאן ואילך. מכל מקום אין אני רואה בשום פנים את ההפיכה האחרונה כיסוד מספיק לנו לנקוט מדיניות של התערבות ופעולה ישירה בלבנון, לזרוק לטמיון סכומי כסף גדולים שאינם בנמצא, ולהסתכן תוך כדי כך בכל התקלות החמורות שעמדתי עליהן.
אני מצטער אם הכבדתי עליך באריכות הניתוח, אבל רציתי להציג לפניך את אופן ראייתי את הבעיה במידת השלמות האפשרית.
מ.ש.
