מה אתה אומר, אנשים ישלמו 300 שקל בשביל ההיסטוריה?
אבי שילון
הארץ, 4/9/2006
יעקב שרת הוא מפעל הנצחה של איש אחד - למורשת אביו, ראש הממשלה השני. בגיל 80, בכוחות עצמו, הוא עדיין שוקד על פרסום כתביו של משה שרת. המדינה, מתברר, לא בעסק. ולא רק במקרה שלו. לכתביהם של רוב ראשי ממשלת ישראל אין בית
על הקיר בדירת שני החדרים הישנה ברחוב בן גוריון בתל אביב ממוסגרת כרזה ישנה, הזועמת על פסילתם של משה שרתוק ודוד בן גוריון על ידי ממשלת בריטניה מלשמש כנציגי היישוב. הריהוט מיושן והארונות עמוסים במסמכים ארכיוניים.
גם האיש שמסתובב בחדר לא צעיר. יעקב שרת, בנו של מי שהיה ראש ממשלת ישראל ב-1953-1955, יחגוג בקרוב 80. אבל הוא עדיין פעיל, נמרץ ומלא תוכניות. הוא מקווה שהפרויקט הגדול שעליו הוא שוקד בשנים האחרונות, "לפחות 850 עמודים על הסכם השילומים", ייצא לאור השנה.
במרכז הספר תעמוד גישתו של משה שרת, מי שהיה ב-1952 שר החוץ ותמך בהתפייסות עם גרמניה. אבל לא רק. "הסכם השילומים הוא נושא מרתק", הוא אומר, "ואפילו מנחם בגין, שלא נמנה עם הקרובים לדעותי, אמר בדיונים על ההסכם דברים מעניינים. בספר יהיו כל הוויכוחים והדיונים. זה חומר קריאה מרתק שקשה למצוא היום בפוליטיקה הישראלית. היום אין אפילו מי שמתקרב לעברית שדיברו אז, ואני כבר לא מדבר על התוכן".
יהודייה מוכשרת
יעקב שרת, שהיה בעבר עיתונאי ב"מעריב", מקדיש את ימיו מאז יציאתו לגמלאות לפני 13 שנה לטיפוח מורשת אביו. הוא עובד בחדר הזה כמעט לבד, כשרק אשתו רינה, "היהודייה המוכשרת הזאת" לדבריו, מסייעת לו.
העבודה של יעקב שרת מרשימה: הוא אסף את כל חומרי הארכיון על אביו, צילם את הדרוש ואיחסן בדירה. הוא מוציא לאור את כתבי שרת, עורך אותם, מגיה ומשלים את המלאכה בשולחן פינתי, שם הוא אורז את הספרים בעטיפות ושולח, "עם בול, ל-1,000 אנשים בדיוור ישיר".
משה שרת צינן את להט הקרב, בעיקר של בן גוריון ומשה דיין
דמותו של משה שרת - ראש המחלקה המדינית בסוכנות מ-1933, שר החוץ מקום המדינה ועד 1956, וראש הממשלה באמצע שנות החמישים - מוצנעת בזיכרון הציבורי, אך הוא היה אחראי להתפתחויות משמעותיות בתולדות המדינה, שמקרינות עד ימינו. הוא תיפקד כממתן, כמפשר וכמצנן את להט הקרב, בעיקר של בן גוריון ומשה דיין. כשר חוץ היה שרת ממובילי הסכמי רודוס לאחר מלחמת העצמאות והיה מפורצי הדרך בקבלת השילומים מגרמניה, תמורת הסרת החרם הישראלי על גרמניה. הוא תמיד העדיף את החיים על פני המיתוס, את הפשרה על העיקרון.
ההיסטוריון אבי שליים מגדיר אותו בספר "קיר הברזל" כמי ש"הנהיג את האסכולה המתונה. הם היו רגישים יותר לתחושות הערביות ולדעת הקהל העולמית; ביקשו לגבש אקלים שיכשיר את הקרקע לאפשרות של דו-קיום במזרח התיכון; חששו פן תעמיק הפעלת כוח תכופה את המשטמה הערבית ותסיג לאחור את סיכויי ההתפשרות". זו הסיבה, אומר בנו, "שבן גוריון הדיח אותו לפני מבצע סיני. הוא לא רצה ששרת יפריע לו לצאת למלחמה".
יעקב לא שוחח מעולם עם אביו על מורשתו, אף על פי ששררו ביניהם יחסים קרובים והם שוחחו לא מעט על פוליטיקה, ולמרות ששרת הוא אולי ראש הממשלה היחיד, פרט לבן גוריון, שהותיר אחריו מורשת מדינית ברורה, שונה מהקו הכמעט-עקבי של כל ממשלות ישראל, והוא הירבה לכתוב ולהביע את עמדותיו. "שרת היה מעין מספר שתיים פלוס, לא רק של בן גוריון. אחרי הדחתו ממשרד החוץ, לא קם לו ממשיך. יוסי ביילין קרוב, אבל לא מספיק חזק. פרס מעולם לא היה עקבי".
שרת כתב יומן והותיר נאומים ומסמכים רבים, אבל מורשתו נדחקה, לדעת בנו, בין היתר "משום שאבי לא חתר לעמדות כוח. אני ידעתי על היומן שכתב, אבל מאז שהודח הוא נכנס לדיכאון. ישב בבית ואמר 'אני שותה תה ולא עושה כלום'. הדיכאון שלו היה נושא עדין, ויכול להיות שבתת ההכרה זה מה שגרם לי לא לדבר אתו על שימור מורשתו. היום אני מתבייש שאף פעם לא שאלתי אותו מה לעשות עם החומר". שנה לאחר שהודח, ב-1957, הוצע לשרת לעמוד בראש הוצאת "עם עובד", ומ-1961 היה ראש הסוכנות היהודית, שם פעל עד מותו ב-1965. אבל הוא איבד ממשקלו המדיני.
ב-1978 הצליח הבן להוציא לאור את יומנו האישי של האב. אלא ששרת הותיר אחריו עוד חומר רב, ורק לפני 13 שנה החליט יעקב לעמוד בראש עמותה לשימור מורשת אביו. אז גילה כי החוק לא מעניק לו שום סיוע. "שרת כתב המון, אבל אם לא הייתי מחליט לפעול, אף אחד לא היה מרכז את החומר. אני שכרתי כאן דירה שתשמש מעין ארכיון, כי היא קרובה לדירתי, ואני יכול לבוא לעבוד בפיג'מה. זו יוזמה פרטית כי החוק לא אומר דבר לגבי מורשת ראשי ממשלה שנפטרו".
בחוק ההנצחה לראשי ממשלה נקבע רק כי כל עשור תיערך אזכרה ממלכתית וכי גנזך המדינה מחויב להוציא ספר שכולל עד 120 מסמכים הקשורים בתולדות חייו. "עד רצח רבין, רק לבן גוריון נקבע חוק המשמר את מורשתו, ומכוח החוק הוקם המכון בשדה בוקר". לאחר רצח רבין החליטו במפלגת העבודה להציע חוק להנצחתו, ובליכוד הסכימו לתמוך, בתנאי שיוקם גם מכון למורשת בגין.
"מורשת יתר ראשי הממשלה תלויה ביוזמות פרטיות", אומר יעקב שרת. "מרים, אשתו של אשכול, מרכזת את העמותה של בעלה ויש מי שמרכזים את החומר של גולדה. מעולם לא חשבנו להתאגד. פניתי כמה פעמים לראשי ממשלה, בהם גם ברק ופרס, ואיש לא השיב לי. רק שרון נענה. ב-2001 הוא העביר בממשלה החלטה, לא מתוקף חוק, להעניק 300 אלף שקל בשנה לעמותות להנצחת ראשי ממשלה. השנה הוחלט לקצץ את הסיוע ל-150 אלף שקל.
"זה בקושי מספיק לי לשכר דירה ולמשכורת לי ולאשתי. מה שצורם לי זה שהכנסת דאגה למזכירות ולמאבטחים לראשי ממשלה בעבר, אבל לא לשימור מורשת המתים. שייתנו לי את עלות המזכירה, ואני אוציא בכסף הזה ספרים. נכון שאני לא מקרה סוציאלי, ותרופות לחולי סרטן זה חשוב יותר, אבל גם ספרים זה חשוב. אי אפשר לחיות רק מהיום".
מחפש עשירים ב"דה-מארקר"
הפעילות של יעקב שרת מרשימה. את הארכיון הקים לבד, לאחר שליקט את החומר הפוליטי מבית ברל, המדיני - מהגנזך ומהארכיון הציוני, ואת המסמכים האישיים - מ"המגירה בבית. אצלנו נהוג היה לשמור כל מכתב, ומכיוון שאחותו, רבקה, הייתה נשואה לדב הוז, ואחותו הצעירה, עדה, התחתנה עם אליהו גולומב, המכתבים המעניינים בין שלושת הגיסים - כך הם נקראו - נשמרו בביתנו או במגירה של גולומב".
עד כה הספיק יעקב שרת להוציא לאור שני ספרי מכתבים שכתב אביו, ותרגומי שירה שלו. בנוסף הקים אתר אינטרנט. "מעבר לעבודת המחקר, הוצאת הספרים דורשת כסף, בייחוד משום שאלה אינם ספרים רווחיים. אני לא כלכלן, אבל אני קורא 'דה-מארקר' כדי לאתר אנשים שהתעשרו, ואז פונה אליהם בבקשה לקבל תרומה להנצחת המורשת האנטי-מלחמתית שלו. זה לא נעים להיות שנורר, אבל כשהמצוקה הכלכלית גדלה, יורד מפלס הבושה. לצערי, רובם לא משיבים. יש גם עשירים מאוד ששלחו לי אלף שקל. ברגע הראשון רציתי להחזיר להם את הכסף. ביקשתי תרומה, לא נדבה. אבל אנחנו זקוקים לכל שקל".
הוא מקווה שהספר הזה יניב רווחים. "יחסי ישראל-גרמניה אקטואליים, ויכולים לעורר עניין. אלא שאני לא יודע מי ירכוש ספר של 850 עמודים בעידן האינטרנט, וגם לא בכמה לתמחר אותו. מה אתה אומר, אנשים ישלמו 300 שקל בשביל ההיסטוריה? בכל מקרה לא אוריד אף עמוד מהספר".
בינתיים הוא מתייצב מדי יום בדירה, אוסף עוד חומרים, קורא, ממפה, מכין הערות שוליים תוך "הסתייעות בהיסטוריון שעוזר", סורק את הדפים למחשב באמצעות "מק שרינה למדה להפעיל", עורך ומגיה. את הנמרצות ירש מאביו. "אני זוכר שהוא היה חוזר בצהריים, מחליף לפיג'מה, נכנס למיטה, מכוון את השעון המעורר לחמש דקות אחרי, קם וחוזר לעבוד".
"אפשר לומר שאני מורד באבי. הוא תמיד היה ציוני, ואני כבר לא כל כך"
יעקב שרת מעריך את מורשת אביו כייחודית, אם כי הוא עצמו התרחק מתפישת עולמו. "את המורשת שלו הייתי מגדיר במלה אחת בלועזית: דה-אסקלציה. שרת ביקש לשכך את הסכסוך. הוא לא אמר שזו תורתו, אבל כך פעל. אני זוכר שבעקבות התוקפנות במבצע סיני, הוא אמר לי בעצב 'ארצי הלכה ממני'. כל ממשלות ישראל הלכו לפי הקו של בן גוריון ודיין ואמרו לערבים 'שלי - שלי, ושלך - שלי'. זו בדיוק הגישה כיום לגבי הסורים.
"האירוניה היא שרק בגין החזיר שטחים - באוסלו לא ויתרנו על שטח - אבל זה קרה תוך לחץ של דיין וויצמן, וכנראה משום שחשב שבכך יציל את שאר השטחים. כל עוד הוא חי, תמכתי בגישתו. לאחרונה אפשר לומר שאני מורד באבי. הוא תמיד היה ציוני, ואני כבר לא כל כך, למרות שהוא היה מתאכזב לשמוע. אני רק לא יודע אם זה כי צברתי בינה עם השנים, או שעקב הגיל אני הופך לקוהלת שרואה הכל כהבל הבלים".
