לאורך כל דרכו נהג משה שרת, האיש שאחראי על הסכם שביתת הנשק הראשונה עם לבנון, לצנן את להט הקרב של בן גוריון ומשה דיין. דווקא בימים אלה עולה הצורך בדמות פוליטית כזו.

סוף המלחמה משאיר אותך בעיקר עם הרצון לשתוק. לתפוס מרחק, לנוח.  אפילו אותי גייסו ביום האחרון. הייתה איזו משימה בשיכון דן. אבל בואו נשאיר את האויב בערפל.

ניצחנו, הפסדנו, היה שווה, לא היה כדאי, ההנהגה הישראלית חלשה, ההנהגה הפגינה עוצמה, חלוץ החטיא, חלוץ פגע. אין ספק: כרגע מוטב לשתוק.

המצב הנוכחי מחזיר אותי לאיש שאחראי על הסכם שביתת הנשק הראשונה עם לבנון, דמות תל אביבית-פוליטית שנדחקה בין היסטוריית המדינאים והמצביאים. הוא עלה ארצה מאוקראינה לפני 100 שנה בדיוק, ושנתיים לאחר מכן היה בין מייסדי השכונה התל אביבית הראשונה "אחוזת בית". אבל מי סופר?

דמותו של משה שרת - ראש המחלקה המדינית בסוכנות מ-1933, שר החוץ מקום המדינה ועד 56', וראש הממשלה בין 1954-55 -  נדחקה בזיכרון הציבורי. תסמונת המקום השני התעצמה לגביו גם משום שבמקום הראשון צעד דוד בן גוריון, חברו בצעירותו ויריבו המר של שרת בערוב ימיו.

אבל הסגן של בר כוכבא היה אחראי להתפתחויות משמעותיות בתולדות המדינה, התפתחויות שמקרינות לימינו: לאורך כל דרכו תיפקד שרת כוונטילטור ציוני, מצנן להט הקרב, בעיקר של בן גוריון ומשה דיין. כשר החוץ, שרת היה ממובילי הסכמי רודוס, הפסקת האש הראשונה בין ישראל לשכנותיה לאחר מלחמת העצמאות, והוא היה גם מפורצי הדרך בקבלת השילומים מגרמניה תמורת הסרת החרם הישראלי. הוא תמיד את העדיף את החיים על פני המיתוס, את הפשרה על פני העיקרון.

הספר שהחזיר אותי לשרת הוא הכרך השני של "ימי לונדון – מכתבים משנות הלימודים בלונדון". מכתבים שכתב שרת ב-1922 כסטודנט למשפטים בלונדון. חלקם אישיים, חלקם רומנטיים וחלקם פוליטיים – כולם שופכים אור בעיקר על לבטיו כציוני צעיר, 26, ועל ניסיונותיו לתמרן בין פוליטיקה לאהבתו הבלתי ממומשת, מפאת המרחק, לצפורה מאירוב. "אין אני משה שרת העסקן, ציפה. אני משה שלך, וכל כך מסכן", כתב לה. לאחר שמאירוב נענתה לתחינותיו והגיעה ללונדון, הם נישאו.  

שרת היה ציוני מן הזרם המרכזי, אולם עוד ב-1922 הפנים את הקונפליקט הערבי-יהודי גם מהצד "האחר". לפיכך, כשרמזי מקדונלד, מנהיג הלייבור בשנות העשרים, התעתד להגיע לביקור בארץ, ייעץ שרת לוועד הפועל להימנע מהטענה שרווחה אז בקרבם: שהסכסוך עם הערבים נובע בעיקר מתוך התנגדותם לקדמה שמביאים היהודים. כמי שהאמין שבכוחה של האמת לשרת את המהפכה הציונית טוב מכל אופציה אחרת, הציע לומר בפשטות כי "ביום הזה הערבים אינם רוצים בנו, גם מפני שכל עם היושב על אדמתו מתקומם נגד יסוד זר הבא להתיישב בינו". עם דגש אופטימי על "ביום הזה".

מכתבי שרת הם חומר קריאה היסטורי וספרותי גם יחד. בעיקר בגלל הזיקה בין מתינותו וסובלנותו כתפישת עולם, לבין הרגישות שהפגין גם כאדם פרטי בחיי היום יום שלו. לא עניין של מה בכך. בניגוד לשרת, הבעיה עם רבים מבין בעלי הדעות "הטובות" היא שהזיקה בין הפעולה האישית לאמירה הציבורית רופפת.