פרשת נקמת הדם של מאיר הר-ציון
מס' מאמר
55


פרשת נקמת הדם של מאיר הר-ציון

פרופ' יחיעם וייץ

מתוך הפרק "משתולל הזעם וצורב העלבון..." בספר שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, 2008

 

 דרך היומן עולה פן נוסף ושונה באישיותו של משה שרת - לא האיש שעומד במידה רבה חסר-אונים נוכח המציאות הסבוכה והמפותלת, אלא אדם שנאבק בכל כוחותיו למען עיצובה של חברה ראויה וצודקת יותר, ולמיצער חברה שאינה מוכנה להשלים עם מעשי עוול הזועקים לשמים. ניתן לטעון, כי מדובר במאבק נאיבי, אפשר אפילו סיזיפי ודון-קישוטי, אך קשה שלא לחוש תחושה עמוקה של יראת כבוד כלפי אדם שנאבק למען נורמות אחרות, בחברה שמצד אחד היתה כה ספוגה בצדקנות ומן הצד האחר כה שטופה בהלכי רוח שראו בהפעלת כוח משהו שהוא יותר, הרבה יותר, מהכרח שאין לגנותו.

דוגמה בולטת לעניין זה היא פרשת נקמת הדם שביצעו מאיר הר-ציון ושלושה מחבריו לנשק בחמישה נערים משבט בדואי מתוכו יצאו רוצחי שושנה, אחותו של הר-ציון, באזור עין גדי. הארבעה הסגירו עצמם לשלטונות הצבא מייד אחרי הרצח והשאלה שעלתה בעקבות זה היתה מה יעלה בגורלם ומי ישפוט אותם: צה״ל או המערכת האזרחית?

הנושא שמתואר על-ידי שרת כ״תקרית חדשה שאירעה מצידנו, מהסוג החמור ביותר״, עולה לראשונה ביומן בשבת 5 במרס 1955, יום אחרי האירוע עצמו. שרת הנסער, שלא התאושש עדיין מפעולת עזה שאירעה רק כמה ימים קודם לכן, חושש כי מעשה זה ״עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת, בכל החזיתות: תמול עזה, היום משהו בגבול ירדן, מחר ב'מפורז' הסורי וכן הלאה״. מסקנתו היתה כי חובה להתייחס לרוצחים במלוא חומרת הדין. ״אמרתי לעצמי״, כתב, ״כי בישיבת הממשלה מחר אדרוש משפט פלילי נגד קבוצת הבחורים - אחרת לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים״ (יומ"א, עמ' 816-815).

בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת מסר בן-גוריון, שהיו אלה ימיו הראשונים כשר ביטחון, ״דוח מפורט ולא כיחד את פרטי המקרה איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית״ (יומ"א, עמ' 817).

בסיכום דבריו הציע בן-גוריון להעמידם לדין ואמר כי את נוהל עריכת המשפט תקבע ועדה שתורכב משלושה חברים: ראש הממשלה, שר הביטחון ושר המשפטים. הוועדה התכנסה כבר באותו יום והחליטה להעמיד את הארבעה בפני בית-דין צבאי, אולם כבר באותו ערב התברר כי עניין זה אינו בר-ביצוע. בעקבות מידע זה החליט שרת להעבירם עוד באותו ערב לידי המשטרה, ״למען נוכל לפרסם עוד הערב כי נעצרו ארבעה חשודים״.

כאן החלה דרך הייסורים של ראש הממשלה. באותו ערב ההעברה נתעכבה משום שהרמטכ״ל [משה דיין] נעלם, ושלושה ימים אחר-כך התברר לו כי הם שוחררו בערבות (יומ"א, עמ' 824). בהמשך התברר לו כי לא מדובר באירועים אקראיים, אלא במגמה מכוונת של הצבא להשתיק את הפרשה ולהורידה מסדר-היום בלא שהארבעה יבואו על עונשם, כשהארבעה הובאו סוף-סוף לחקירה משטרתית,

העתקת קישור