פרשת נקמת הדם של מאיר הר-ציון

פרופ' יחיעם וייץ

מתוך הפרק "משתולל הזעם וצורב העלבון..." בספר שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, 2008

 

 דרך היומן עולה פן נוסף ושונה באישיותו של משה שרת - לא האיש שעומד במידה רבה חסר-אונים נוכח המציאות הסבוכה והמפותלת, אלא אדם שנאבק בכל כוחותיו למען עיצובה של חברה ראויה וצודקת יותר, ולמיצער חברה שאינה מוכנה להשלים עם מעשי עוול הזועקים לשמים. ניתן לטעון, כי מדובר במאבק נאיבי, אפשר אפילו סיזיפי ודון-קישוטי, אך קשה שלא לחוש תחושה עמוקה של יראת כבוד כלפי אדם שנאבק למען נורמות אחרות, בחברה שמצד אחד היתה כה ספוגה בצדקנות ומן הצד האחר כה שטופה בהלכי רוח שראו בהפעלת כוח משהו שהוא יותר, הרבה יותר, מהכרח שאין לגנותו.

דוגמה בולטת לעניין זה היא פרשת נקמת הדם שביצעו מאיר הר-ציון ושלושה מחבריו לנשק בחמישה נערים משבט בדואי מתוכו יצאו רוצחי שושנה, אחותו של הר-ציון, באזור עין גדי. הארבעה הסגירו עצמם לשלטונות הצבא מייד אחרי הרצח והשאלה שעלתה בעקבות זה היתה מה יעלה בגורלם ומי ישפוט אותם: צה״ל או המערכת האזרחית?

הנושא שמתואר על-ידי שרת כ״תקרית חדשה שאירעה מצידנו, מהסוג החמור ביותר״, עולה לראשונה ביומן בשבת 5 במרס 1955, יום אחרי האירוע עצמו. שרת הנסער, שלא התאושש עדיין מפעולת עזה שאירעה רק כמה ימים קודם לכן, חושש כי מעשה זה ״עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת, בכל החזיתות: תמול עזה, היום משהו בגבול ירדן, מחר ב'מפורז' הסורי וכן הלאה״. מסקנתו היתה כי חובה להתייחס לרוצחים במלוא חומרת הדין. ״אמרתי לעצמי״, כתב, ״כי בישיבת הממשלה מחר אדרוש משפט פלילי נגד קבוצת הבחורים - אחרת לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים״ (יומ"א, עמ' 816-815).

בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת מסר בן-גוריון, שהיו אלה ימיו הראשונים כשר ביטחון, ״דוח מפורט ולא כיחד את פרטי המקרה איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית״ (יומ"א, עמ' 817).

בסיכום דבריו הציע בן-גוריון להעמידם לדין ואמר כי את נוהל עריכת המשפט תקבע ועדה שתורכב משלושה חברים: ראש הממשלה, שר הביטחון ושר המשפטים. הוועדה התכנסה כבר באותו יום והחליטה להעמיד את הארבעה בפני בית-דין צבאי, אולם כבר באותו ערב התברר כי עניין זה אינו בר-ביצוע. בעקבות מידע זה החליט שרת להעבירם עוד באותו ערב לידי המשטרה, ״למען נוכל לפרסם עוד הערב כי נעצרו ארבעה חשודים״.

כאן החלה דרך הייסורים של ראש הממשלה. באותו ערב ההעברה נתעכבה משום שהרמטכ״ל [משה דיין] נעלם, ושלושה ימים אחר-כך התברר לו כי הם שוחררו בערבות (יומ"א, עמ' 824). בהמשך התברר לו כי לא מדובר באירועים אקראיים, אלא במגמה מכוונת של הצבא להשתיק את הפרשה ולהורידה מסדר-היום בלא שהארבעה יבואו על עונשם, כשהארבעה הובאו סוף-סוף לחקירה משטרתית, ״לא הודו באשמתם וסירבו בכלל לדבר״, המפכ״ל, בעצה אחת עם היועץ המשפטי, החליטו ״לפנות אל הרמטכ״ל למען ישפיע על הבחורים שיתנהגו כבני אדם״ (יומ"א, עמ' 828).

שרת, שלא הסתיר מיומנו את יחסו החשדני והמסוייג לרמטכ״ל משה דיין (כשנודע לו על מינויו כרמטכ״ל, כתב כי ״כושר המזימה המופלג של הרמטכ״ל החדש יהיה שורש פורה סיבוכים״ (יומ"א עמ' 29), לא התפעל מהחלטת השניים, הוא תמה ״מה טעם לבקש טובות מהרמטכ״ל, ואם יש כאן קשר בינו לבין הבחורים, ובנסיבות הנתונות לא ייפלא הדבר - הרי לא יועיל שום שידול ואין לסמוך על הבטחותיו, גם אם תינתנה״ (יומ"א עמ' 828).

בעוד שרת המודאג מנסה להתמודד עם המצב של ״חבלה בפעולת המשטרה וסיכול החלטת הממשלה על עשיית דין בנאשמים״, הגיע לאוזניו מידע חדש והעניק לסיפור כולו פרספקטיבה נוספת, ומבחינתו של שרת מבעיתה, התברר לו, כי הארבעה לא פעלו לבדם וכי ״כל מיבצע הנקמה נערך בעזרתו של אריק [אריאל שרון], מפקד גדוד הצנחנים, הוא צייד את הארבעה [שהיו פקודיו] בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כיברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה״, כן התברר, כי ״אין להוציא מכלל אפשרות שדיין עצמו ידע על המיבצע״.

בשלב זה הבין שרת, כי מבחינתו מדובר במאבק אבוד מאחר שהמשכו כרוך בעימות חזיתי עם שר הביטחון, שהנושא עלה שוב בשיחה ביניהם, בשיחה טען בן-גוריון, ״שחש במתיחות רבה מצדי לגבי כל הפרשה מבחינת שותפות הצבא באחריות״, וכי ״ידו של הצבא לא היתה במעל״.

תשובת שרת, שנאמרה ״לא בלי היסוס - מפחד פן יבולע״ [לאחיינו נבות שרת, חייל בגדוד הצנחנים, שסיפר לדודו סודות מן החדר], היתה כי אריק סייע ״למסע הארבעה בכל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם במשטרה״, אולם את הלקח העיקרי שלו מפרשה עגומה זאת, שהיה בעיקרו ערכי וחינוכי, לא העלה שרת בשיחה עם בן-גוריון, רק ביומנו העז להעלות בצורה ברורה וחד-משמעית את משמעותו האמיתית של האירוע ולהוותנו, הדברים שכתב רלוונטיים בימינו אלה לא פחות מאשר בשעת כתיבתם:

בימי ה'הבלגה' בשנות השלושים בלמנו את יצרי הנקם וחינכנו את הציבור בארץ, בכלל זה אנשי השורה [ה״הגנה״], לראות בנקמת דם גירוי פסול בתכלית, לעומת זה, בימים אלה אנו מצדיקים את שיטת התגובה מתוך שיקולים תכליתיים, מבלי להכשיר, חלילה, את עקרון הנקמה לשמה, אבל בלי משים סילקנו את הבלמים הנפשיים והמוסריים מעל היצר הזה, הטבוע בנפש האדם להרע, ועל ידי כך התרנו ואיפשרנו לגדור הצנחנים להעלות את עניין הנקמה לדרגה של עיקרון מוסרי, אכן, מושג זה הוא נחלת חלקים גדולים של הציבור בכללו, וקודם כל של המוני הנוער, אך הוא הגיע לידי גיבוש ואפילו קידוש בגדוד הזה, שהפך מכשיר הנקם הקיבוצי של המדינה. רוחו וחינוכו של גדוד זה הפכו כשלעצמם גורם מגרה וממריץ למעשי תגובה, לעומת זה, בכל פעם שהצעת מעשי תגמול נדחית על-ידי ראש הממשלה, משתרר בגדור הלך רוח של דיכאון וזעם והוא הופך כולו מרחשת הסתה ובלע נגד השלטון האזרחי. עצם ייחודו של גדוד הצנחנים לביצוע מעשי תגמול עושה את עניין התגובות לשליחות של קבע בשבילו ולמעין צידוק יחיד לקיומו, ממילא הוא תובע לעצמו תעסוקה - בחינת הב-הב, מי יודע אם לא ייהפך הגדוד לרעה חולה שלא תהא לה תקנה אלא בפירוקו כשם שפורק הפלמ״ח בשעתו (יומ״א, עמ' 840).

גם מעבר לדברים אלה, פרשה זאת לא נתנה לו מנוח, הוא ראה בה סמל טורד מנוחה להשחתה שמקורה לא בעצם קיומו של מצב חירום מתמשך, אלא בקידוש סמלי מצב זה: הוא חש חרדה נוראה ממצב של היפוך נורמטיבי שמצא את ביטויו המחריד בהפיכת הרע המוחלט - רצח בדם קר - לטוב לכאורה, לסמל מבורך וראוי של גבורה, גבריות וצבריות, את הביטוי החד, הבהיר והצלול ביותר לחרדה זאת ניתן למצוא בדברים הבאים:

תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ״ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה? (יומ״א, עמ' 823).