באין מלחמה
מס' מאמר
36

באין מלחמה

אורית שרת (פורטר)

"העיר" – 6.12.1985

המדינה לא הורידה את הדגל לחצי התורן. מה בסך הכל קרה? 20 שנה חלפו מאז מותו של משה שרת? נכדתו, אורית שרת, מתקשה להבין מדוע שכחו אותו. המונח שהיא בוחרת להשתמש בו - "יורדת בארצי שלי" - טעון משמעות שזקני ציון לא יוכלו לסבול.

 

עשרים שנה כבר עברו. עשרים שנה זה פרק הזמן שטדי קולק ראש עיריית ירושלים. עשרים שנה זה פרק הזמן שעבר מאז הייתי בת עשר ונפגשתי בפעם הראשונה עם מוות של אדם קרוב: מותו של סבא שלי, מי שהיה שר החוץ של כולם, ראש הממשלה של כולם. לא בן-גוריון. השני, משה שרת.

 

לא הייתי שמה לב שכבר חלפו מאז עשרים שנה, לולא התייחסות קצרה של עיתון "חדשות":

"שכחו את שרת. למה אין אזכרה ממלכתית למשה שרת?"

אז למה באמת? משום שמשפחותיהם של בן גוריון, אשכול וגולדה ביקשו לארגן אזכרה, ואילו המשפחה של שרת לא ביקשה. זו גם כנראה הסיבה לכך שפסחו עליו בשטרות הכסף.

לי אישית זה לא כל כך איכפת. אני בוודאי לא אשכח את סבא שלי. אבל הנימוק הזה בכל זאת תמוה. קשה לי להבין איך חוסכים מעם האוהב כל כך אזכרות, הספדים הבעת כאב וסבל – עוד אזכרה.

 

אצל בתי המצב שונה לגמרי. היא מאוד גאה בייחוס, בסך הכל, היא כבר משוחררת מכל תסביך בתור "נינה של..." ויכולה להעריץ אותו באותה מידה שהיא מעריצה את בוי ג'ורג', רק שאין לה כל כך בפני מי להשוויץ. החברים שלה לא יודעים מי הוא היה, כך שזה לא עושה עליהם שום רושם.

 

בתי מאוד כועסת ולא מבינה למה פסחו עליו בשטרות. היא לא מבדילה בין בן-גוריון, גולדה, ומונטיפיורי. ומאחר שבגילה הצדק נחשב עדיין ערך עליון, היא מוצאת שזה בהחלט לא הוגן שאת האזכרה האחרונה של בן-גוריון צילמו בטלוויזיה ואת האזכרה של הייחוס שלה לא. היא די רגילה שכל מה שהיא מתעקשת עליו מתקיים, חוץ ממקרים יוצאי דופן שבהם היא עשויה לוותר, וזאת בתנאי שתקבל הסבר משכנע והגיוני. לשאלה הזו, התשובה היחידה שאני יכולה לתת לה היא "כי ככה זה".

 

האפשרות האחרת, להסביר לה את כל ההיסטוריה, המאבקים, העוול, מערכת היחסים בתקופה ההיא לא באה בחשבון, כי אנ

העתקת קישור