באין מלחמה
אורית שרת (פורטר)
"העיר" – 6.12.1985
המדינה לא הורידה את הדגל לחצי התורן. מה בסך הכל קרה? 20 שנה חלפו מאז מותו של משה שרת? נכדתו, אורית שרת, מתקשה להבין מדוע שכחו אותו. המונח שהיא בוחרת להשתמש בו - "יורדת בארצי שלי" - טעון משמעות שזקני ציון לא יוכלו לסבול.
עשרים שנה כבר עברו. עשרים שנה זה פרק הזמן שטדי קולק ראש עיריית ירושלים. עשרים שנה זה פרק הזמן שעבר מאז הייתי בת עשר ונפגשתי בפעם הראשונה עם מוות של אדם קרוב: מותו של סבא שלי, מי שהיה שר החוץ של כולם, ראש הממשלה של כולם. לא בן-גוריון. השני, משה שרת.
לא הייתי שמה לב שכבר חלפו מאז עשרים שנה, לולא התייחסות קצרה של עיתון "חדשות":
"שכחו את שרת. למה אין אזכרה ממלכתית למשה שרת?"
אז למה באמת? משום שמשפחותיהם של בן גוריון, אשכול וגולדה ביקשו לארגן אזכרה, ואילו המשפחה של שרת לא ביקשה. זו גם כנראה הסיבה לכך שפסחו עליו בשטרות הכסף.
לי אישית זה לא כל כך איכפת. אני בוודאי לא אשכח את סבא שלי. אבל הנימוק הזה בכל זאת תמוה. קשה לי להבין איך חוסכים מעם האוהב כל כך אזכרות, הספדים הבעת כאב וסבל – עוד אזכרה. 
אצל בתי המצב שונה לגמרי. היא מאוד גאה בייחוס, בסך הכל, היא כבר משוחררת מכל תסביך בתור "נינה של..." ויכולה להעריץ אותו באותה מידה שהיא מעריצה את בוי ג'ורג', רק שאין לה כל כך בפני מי להשוויץ. החברים שלה לא יודעים מי הוא היה, כך שזה לא עושה עליהם שום רושם.
בתי מאוד כועסת ולא מבינה למה פסחו עליו בשטרות. היא לא מבדילה בין בן-גוריון, גולדה, ומונטיפיורי. ומאחר שבגילה הצדק נחשב עדיין ערך עליון, היא מוצאת שזה בהחלט לא הוגן שאת האזכרה האחרונה של בן-גוריון צילמו בטלוויזיה ואת האזכרה של הייחוס שלה לא. היא די רגילה שכל מה שהיא מתעקשת עליו מתקיים, חוץ ממקרים יוצאי דופן שבהם היא עשויה לוותר, וזאת בתנאי שתקבל הסבר משכנע והגיוני. לשאלה הזו, התשובה היחידה שאני יכולה לתת לה היא "כי ככה זה".
האפשרות האחרת, להסביר לה את כל ההיסטוריה, המאבקים, העוול, מערכת היחסים בתקופה ההיא לא באה בחשבון, כי אני לא כל כך מתמצאת בנושא. האפשרות להפנות אותה לסבא שלה, אבא שלי, שהוא דווקא כן מתמצא בנושא, זו גם די בעיה. כשהוא מתחיל להסביר הדבר מתפתח לנאום בנוסח הזה:
"פשוט בעטו בו בתחת. בן-גוריון הכין את מבצע סיני. הקו שלו היה קו של עימות ומלחמה. ופרס, זה שעכשיו ראש הממשלה, היה אז מנכ"ל משרד הביטחון. הם, וכמובן גם הרמטכ"ל משה דיין, ידעו שאם משה שרת יהיה בממשלה הוא לא ייתן לפתוח במלחמת מנע, וישכנע את הממשלה להצביע נגד, כמו שקרה בכמה מיבצעים קודמים. בן-גוריון אמר: 'או אני או הוא'. ואז אמרו לסבא משה שעליו להתפטר. הוא התפטר ונשלח לסיבוב ארוך במדינות אסיה. שם פגש אנשים חשובים כמו את נהרו, ראש ממשלה הודו. את סבתא ציפורה הוא לא רוצה לקחת איתו, כי לא רצה לבזבז כספי ציבור. בזמן שהותו בהודו ערכו את מיבצע סיני. אפילו לא טרחו להודיע לו על כך. על המיבצע הוא קרא בעיתון. כשחזר ארצה מר ונעלב, אמרה לו ציפורה בשדה התעופה: 'משה, סוף סוף חזרת ארצה'. הוא ענה לה: 'כן, אבל ארצי הלכה ממני...'
"סבא משה ניסה למנוע את שרשרת המלחמות. המתונים תמיד נכשלים. והוא היה מתון. את המיפעלים הגדולים שלו כמו הבריגדה, התיישבות 'חומה ומגדל' והפעילות לקראת החלטת האו"ם להקמת המדינה בכ"ט בנובמבר 1947, מעשים שלולא הם המדינה לא הייתה קמה, שכחו לו.
"כל ראשי הממשלה של המדינה שלנו קשורים על מלחמה.
בן גוריון – מלחמת השחרור ומלחמת סיני
אשכול – מלחמת ששת הימים
גולדה – מלחמת יום כיפור
בגין – מלחמת לבנון
רבין – כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים
פרס – עוד מוקדם להגיד.
"למשה שרת לא זכורה שום מלחמה. לא טובה ולא רעה. מעדיפים לשכוח אותו. לעוות את האמת ההיסטורית. משפחה לא יכולה לדאוג להוצאת שטרות ועשיית אזכרות ממלכתיות שיצולמו בטלוויזיה. אלו הן החלטות של השלטון. לסבא משה לא היתה חבורה סביבו. אין מי שידאג לזה. היתואר שאניטה שפירא היתה כותבת ביוגרפיה על יגאל אלון לולא "הקיבוץ המאוחד"? לסבא משה אף אחד לא יכתוב ביוגרפיה".
בתי יכולה להקשיב להסבר שכזה על כל נפתוליו, לחכות בסבלנות עד תומו – ולהישאר בטענתה הבסיסית. לדעתה, צריך לכבד את משה שרת בדיוק כמו שמכבדים את שאר ראשי הממשלה. לפעמים אני מקנאה בה על הקלות שבה היא נושאת בגאווה את הייחוס המשפחתי. על זה שאת היומנים האישיים שלו היא קראה לפני. זאת אומרת, שמדי פעם היא ניגשת פותחת את אחד הכרכים וקוראת משפטים אחדים, שזה הרבה יותר ממני. היא, לעומתי, רוצה להיות בעניינים. מעניין אותה מה קורה פה מבחינה פוליטית. בכל זאת נינה של ראש ממשלה. אולי גם אני הייתי כזאת בגילה. אבל איפה שהוא בדרך, אחרי מלחמת יום כיפור, כמדומני, המיתוסים החלו להתנפץ באכזריות בזה אחר זה. עד שהגעתי למעמד של "יורדת" בארצי שלי.
בתי גם חברת כבוד במועדון של אבי, שהעולם מתחלק אצלו על פי מי שקרא את היומנים ומי לא. אני מקבלת הנחה מסוימת רק בזכות העובדה שאני בתו. אבל עדיין אני נשאלת מדי פעם אם כבר קראתי את כל הכרכים? בילדותי כל פעם שהיה תופס אותי קוראת את "החמישיה הסודית", או חס וחלילה עם בלש של אגאתה כריסטי, הייתי ננזפת. "לפני שאת נוגעת בספרות סוג ז', את "תום סוייר" כבר קראת? ו"הקלברי פין"? או את "בין שתי ערים"? אז עדיין לא קראתי אותם וגם עדיין לא את היומנים. יש לי התנגדות.
בשבילי משה שרת היה סבא ולא דבר אחר. סבא יקר שאהבתי אותו מאוד והוא אהב אותי. שנהג לשלוח לי גלויות מחורזות בכתב ידו המצויר באותיות דפוס, מנוקדות, מכל מקום בעולם. שלא שכח להביא לי בובה לאוסף הבובות שלי, שידע להקשיב, להרגיע, לחבק, לצחוק ולספר סיפורים בצורה שעוד לא שמעתי מאז מאף אחד אחר. כשהוא מת הייתי עצובה מאוד, ונותר בי חלל שלא התמלא. קינאתי בחברותי, שכסבא שלהן מת הן ביכו אותו לבד. כשסבא שלי מת, את איש לא עניין הכאב שלי. מה שריגש את כולם הייתה העובדה שסבא שלי, שהיה ראש ממשלה, מת.
עם השנים הבנתי מדוע לא יכול היה להסתדר פה מהבחינה הפוליטית. עם אנושיות כזאת, רדיפת שלום וצדק, וכיבוד האדם באשר הוא גם אם הוא ערבי – מי יבחר ללכת בדרכו? אנחנו כבר כל כך רגילים למלחמה, למאבק תמידי, לקושי, לצרות, איך נסתדר אם יהיה פה טוב ולא יהיה על מה להתלונן? כשהבנתי זאת הצטערתי שאיני כבר לדבר איתו ולהסביר לו שדרכו, שהאמונה שלו, לא היו מציאותיות, וחבל שהוא לקח ללב כפי שלקח.
אם לפתע תיערכנה אזכרות ממלכתיות ויוציאו שטרות כסף על שמו, יצטרכו אולי גם להסביר לתלמידים מי הוא היה באמת ובמה האמין? איני בטוחה שזה יהיה כל כך נוח, אולי באמת עדיף למחוק אותו מההיסטוריה שלנו?
עברו עשרים שנה מאז, וכבר הרבה שנים אני פשוט "נכדה של משה" ולא לוקחת אחריות על הייחוס. לפני שנים עוד נלחמתי על זכותי להחלטות פרטיות ללא קשר עם "סבא שלך היה מתהפך בקברו אם הוא היה יודע..." למשל, שהנכדה שלו לא רוצה לחתום קבע. התעקשתי על זכותי להשתחרר מהצבא כמו כולם. כי ככה אני רוצה. ושאין לי ספק שסבא לא היה מתהפך בקברו.
מאז ש"ירדתי" מכאן הפסיק להיות לי איכפת. נדמה לי שאפילו אבי כבר התייאש. מדי פעם עוד מצליחים להוציא ממנו תגובה זועמת, אבל זה כבר לא מה שהיה פעם. מצאתי גם את הדברים החיוביים בלהיות נכדה של. ראשית להיות "יורדת" זה לא דבר קל, אבל להיות "יורדת" עם "ייחוס" זה הרבה יותר נוח. שנית, יש עוד אנשים שזוכרים את משה שרת לטובה, ומאחר שאנשים מבוגרים מסרבים להתייחס אלי כאל מבוגרת, במיוחד משכירי הדירות, מוכרי המכוניות וכו', זהו הקלף החזק ביותר שלי. הדבר הנוסף שקשה לאנשים לקבל זו העבודה שאיני ממוצא מזרחי. למרות עורי השחום ותלתלי השחורים. אבל משה שרת, כידוע, היה אשכנזי, וסביר להניח שגם נכדתו ממוצא זה. לא שזה עקרוני כל כך, אבל שנים רבות אני מוצאת את עצמי מעורבת באין ספור דיונים על מוצאי: "את בטוחה שאינך מזרחית?" הדרך היחידה לסיים את הדיון הזה, ובמהירות, היא לשתף בייחוסי ומייד.
לי באמת לא איכפת אם תהיינה אזכרות ממלכתיות או לא. גם לא איכפת לי אם יהיה שטר שתמונתו תתנוסס עליו. אבל למען בתי היקרה, שמאמינה שצריך שיהיה איזון וצדק בכל דבר ודבר ובהיסטוריה הציונית בפרט, לא הייתי רוצה שגם לה יתנפצו יום אחד המיתוסים בזה אחר זה ויהיה עליה לעבור את מה שאני עברתי.
אז אנא, מר אריה שומר ושאר האחראים על נושא ההנצחה, אני פונה אליכם בשמה לתקן את המעוות.
[הערת מערכת האתר: לימים, ב-1988, בעקבות מחאות ציבור ולאחר שהונפקו שטרות עם דיוקנאות דוד בן-גוריון, גולדה מאיר ולוי אשכול, שנפטרו אחרי מות משה שרת, הנפיק בנק ישראל שטר בערך של 20 ₪ עם דיוקן משה שרת. שטר זה יומר בקרוב בשטר באותו ערך, עם דיוקן המשוררת רחל.].
